המוות הוא בעל ברית חשוב להערכת החיים. איני מתייחס לעיסוק חולני במוות. אלא, אני מתכוון למודעות המורגשת לסופיותנו כיצורים פיזיים - הכרה כנה בזמן הקצר שיש לנו לאהוב וללמוד על פני האדמה הזו. הידיעה שגופנו ימות באופן בלתי נמנע שורפת את ההיצמדויות שלנו לטירוף המכובד של קיומנו הבנוי חברתית. המוות הוא ידיד שעוזר לנו לשחרר את ההיצמדות שלנו למעמד חברתי ולרכוש חומרי כמקור לביטחון וזהות אולטימטיביים. מודעות למוות מאלצת אותנו להתעמת עם מטרת ומשמעות קיומנו, כאן ועכשיו.
אלו שחוו חוויות סף מוות מאשרים שמודעות למוות יכולה להיות ידיד בלתי מתפשר, המחזיר אותנו לקשר עם מה שחשוב ביותר. תחושה נפוצה שמביעים רבים מניצולי סף מוות היא דגש מופחת על כסף ודברים חומריים והערכה מוגברת לטבע ולאהבת אנשים אחרים. ד"ר קנת' רינג, חוקר חוויות סף מוות, מצטט גבר צעיר שחווה חווית סף מוות לאחר תאונת דרכים קשה. כתוצאה מכך, הצעיר גילה שפיתח "מודעות לכך שמשהו מעבר לחלק הפיזי קורה בחיים... זו הייתה פשוט מודעות מוחלטת לא רק לחומרי ולכמה אנחנו יכולים לקנות - מבחינת מכוניות ודברים כאלה, או אוכל או כל דבר אחר. יש יותר מסתם צריכת חיים. יש נקודה שבה אתה צריך לתת להם וזה באמת חשוב".
גנדי אמר פעם, "כמו שאדם צריך ללמוד את אמנות ההרג באימון לאלימות, כך גם אדם צריך ללמוד את אמנות המוות באימון לאי-אלימות." אם ברצוננו לחיות חיים לא אלימים ואוהבים, נוכל להתחיל בהשלמה עם מותנו. הערכה לכך שעלינו למות מעירה אותנו משנתנו החברתית ומעוררת אותנו למציאות מצבנו. המוות הוא שותף בלתי מתפשר בחיים - ודאות בלתי נמנעת שיש לדחוף נגדה כשאנו מפרידים בין המשמעותי לטיפשי בחיי היומיום שלנו. בהקשר זה, שקלו את דבריה של נדין סטיר מלואיוויל, קנטקי, שהייתה בת 85 כשכתבה, "אילו היו לי את חיי לחיות שוב":
בפעם הבאה הייתי רוצה לעשות יותר טעויות. הייתי נרגע. הייתי גמיש יותר. הייתי טיפש יותר ממה שהייתי בטיול הזה. הייתי לוקח פחות דברים ברצינות. הייתי לוקח יותר סיכונים. הייתי מטפס על יותר הרים ושוחה יותר נהרות. הייתי אוכל יותר גלידה ופחות שעועית. אולי היו לי יותר צרות אמיתיות, אבל היו לי פחות דמיוניות... הייתי אחד מאותם אנשים שלעולם לא הולכים לשום מקום בלי מדחום, בקבוק מים חמים, מעיל גשם ומצנח. אם הייתי צריך לעשות את זה שוב, הייתי נוסע קל יותר ממה שעשיתי.
לבסוף, שקלו את החוכמה מספר שכבר נשכח ברובו, שנכתב בארצות הברית בשנת 1877. בעמודיו האחרונים "הנתיב המלכותי של החיים" מתאר פרספקטיבה על החיים הנובעת מהערכת המוות. למרות שנכתב בסגנון רהיטות חיננית שמקורה בעידן קודם, הוא מדבר בבירור גם כיום:
אין חוסך במין, אין פטור מגיל. הדרכים המלכותיות והחצרניות שבהן עוברים מלכים, הדרך בה צועדים אנשי הספר, הנתיב בו עובר הלוחם, דברי הימים הקצרים והפשוטים של העניים, כולם מובילים לאותו מקום, כולם מסתיימים, גם אם דרכם מגוונת, באותו בית עצום המיועד לכל החיים... לא משנה באיזו מעמד כבוד אנו מחזיקים, כולנו נתונים למוות... השקפה נכונה על המוות עשויה להיות מועילה כדי להפיג את רוב התשוקות הלא סדירות. כך, למשל, אנו יכולים לראות לאיזו תופעה מגיעה חמדנות בארונו של הקמצן; זהו האיש שלעולם לא יוכל להסתפק בעושר; אך ראו כעת כמה קרשים מקיפים אותו, וכמה סנטימטרים רבועים מכילים אותו... ראו את תוצאות חוסר השליטה בקבר הזללן; ראו את תאבונו שבע כעת לחלוטין, חושיו הרוסים ועצמותיו מפוזרות.
המסרים הללו ברורים. איננו יכולים להסתתר מפני המוות. חיבוקו יבלע את קיומנו החברתי לחלוטין. תארים מקצועיים, מעמד חברתי, רכוש חומרי, תפקידים מיניים ודימויים - כולם חייבים להיכנע למוות. אין פירוש הדבר שעלינו לנטוש את קיומנו החומרי והחברתי. אלא, פירוש הדבר שבכיבוד מודע של עובדת מותנו הפיזי, אנו מקבלים את הכוח לחדור מבעד להעמדת פנים חברתית, ראוותנות ובלבול שבדרך כלל מסתירים את תחושתנו לגבי מה שמשמעותי באמת. מודעות למוות היא בעלת ברית להחדרת חיינו בתחושת דחיפות, פרספקטיבה ופרופורציה. בהכרה במציאות המוות, אנו יכולים להעריך בצורה מלאה יותר את מתנת החיים שלנו.
אם הייתם בוחרים במוות כבעל ברית (כתזכורת ליקר כל רגע), ואם הייתם בוחרים ביקום כביתכם (כתזכורת לממדים המדהימים של קיומנו), האם איכות של חיות, מיידיות ורגש תמלא באופן טבעי את חייכם מרגע לרגע? אם הייתם יודעים שתמותו תוך מספר שעות או ימים, האם הדברים הפשוטים ביותר יקבלו משמעות זוהרת וחודרת? האם כל רגע יהפוך ליקר מעבר לכל מידה קודמת? האם כל פרח, כל אדם, כל סדק במדרכה, כל עץ יהפוך לנס חולף ובלתי יחזור על עצמו? פשטות החיים עוזרת להביא סוג זה של בהירות והערכה לחיינו. באילו דרכים הערכה של המוות היא שותף מועיל בחייכם?
COMMUNITY REFLECTIONS
SHARE YOUR REFLECTION
6 PAST RESPONSES
Me, there is nothing after death but I am not going to buy crap from religious people that use the near death experience as a tool to prove that there is life after death, ja ja screw religion, it has been proved by science that particular experience is a natural response of our brain to make the end of our life more pleasant.
If we do not understand Death, we
will not understand Life. Don't die with the question. Die with the answer
-Osho
Excellent article. Embracing death as an ally 40 years ago helped me rise above a terrifying suicidal depression and mind-savaging anxiety. I didn't fully understand it, and still don't. But it has been a good strategy for me over these years. Indeed, this year has been tough. An already simple income down. Voluntary simplicity becoming involuntary simplicity (poverty) at times. Close friends moved away. Work sporadic. Depression never far away. I slid into "poor me" stories, toyed with the idea of ending it.
But last week the man who lives in the apartment above me attempted to take his own life. The landlord asked me to enter the apartment with him to do a check while the tenant was in the emergency ward. The detritus of his long night of the soul (and almost his last one) was shocking. Pills. Blood. Vomit. Stark reality!
Later, trying to process these events, I once again chose death as my ally. A friend to hover just above my right shoulder and keep me present, keep me open to the beauties and mysteries of life. No more toying with the idea of ending. A clear sense of how wonderful life is and what a challenge it is -- and a strong desire to own my own feelings and behaviour and to embrace that challenge with all I have to bring to it. Life is precious, and death is part of life. I believe it's best to strive to be fully alive, even as we embrace the ultimate fact of our death. To hide from death is to fear it, and worse, perhaps, to fear death and, seeking relief from life's difficulties, even pursue it.
[Hide Full Comment]A very true Article. In today's world of material hunger, the reminder that death is the real end will help us lead smarter lives and a better understanding of each moment.
Thank you so much for sharing the article..)
If you are (or want to be) doing research on how this psychology works, it behooves you and those who read your work -me- to address people who seek death along side those who embrace it's inevitability. It's not always as clear cut as taking people that do not want to live as being suicidal. Failure to thrive is a social disease that gets very frustrating for everyone while governments are footing the bills, but not addressing the ills.
There are a lot of people challenging death and a lot of people seeking it. Magnitudes more so than there are people that have been near it and live these exciting fulfilling life after near death lives.I hope to be more positive in the future as I write about what I'm doing to be part of the solution. I read Daily Good to feel good. I just felt overly compelled to make a note on the bottom of a barrage of nice sentiments where I think a huge reality is in need of discussion before I can feel good about death being around the corner. I've spent a great deal of my life wanting it to find me sooner rather than later.
[Hide Full Comment]We need such reminders of the Art of Living and the Art of Dying especially when the focus is more on search for anti-aging. We tend to forget the each day, each night, and each moment is worth living mindfully and fully and we all are mortal beings.
Jagdish P Dave