לפני שנים רבות גרתי בדירת הליכה קטנה בקומה השנייה בקיימברידג', מסצ'וסטס. יום אחד המקרר שלי הפסיק לעבוד. זה עדיין הצליח לאחסן את האוכל שלי, אבל שמר אותו חם ולא קר. כשהתקשרתי לחנות תיקון הם אמרו שזה יעלה חמישים דולר רק לשלוח מישהו להסתכל על זה. כסטודנט מרושש לתואר שני עם הכנסה פנויה מועטה, החלטתי לתקן את המקרר בעצמי.
תחילה חזרתי לאיש הרהיטים המשומשים שמכר לי את המקרר. בהתבסס על התיאור שלי של מה שקרה, הוא אמר שהוא כנראה צריך חלק חשמלי שעולה רק כמה דולרים, ואמר לי איפה לקנות אותו. הלכתי לחנות אספקת החשמל, והאיש מאחורי הדלפק הסביר בפירוט מורכב בדיוק איך להוציא את החלק הישן ולהחליף אותו בחלק החדש. נרגשת ודי מרוצה מעצמי, הלכתי הביתה עם הרכישה היקרה שלי. הצלחתי להתקין אותו כמו שצריך, מבלי לגרום נזק נוסף למקרר, או לי.
וכשחיברתי אותו לחשמל, המקרר עבד.
לא יכולתי להיות יותר גאה. תיקנתי את המקרר השבור שלי לבד. התגלמות של כושר המצאה וידע אמריקאי, הייתי תמונה של הסתמכות עצמית, הת'רו של דורי. יכולתי לדאוג לעצמי.
מאוחר יותר באותו יום, כשהמשכתי להרהר בהישגי המפואר, עלתה במוחי שאלה - מי באמת תיקן את המקרר? האם זה באמת אני - או שזה הבחור שאמר לי איזה חלק לקנות, והיכן אוכל למצוא אותו? או שזה האיש שמכר לי את החלק והסביר בסבלנות איך לתקן אותו? האם היו אלה האנשים חסרי השם באיזה מפעל רחוק שבאמת יצרו את החלק, שבלעדיו המקרר שלי לא היה יכול לעבוד שוב, בלי קשר למידת ההמצאה שלי מרשימה? בסופו של דבר, מי תיקן את המקרר?
למען האמת, זה כמעט בלתי נמנע שכולנו בסופו של דבר נתקן את המקרר. אנו שזורים בצורה כה מורכבת במרקם של כל היצורים בכל מקום, כל כך מעורבים בצורה כה עמוקה ברשת העצומה והמשותף הזו של חיים הקשורים זה בזה, שרק פחד והתנגדות ואשליית הנפרדות מאפשרים לנו לדמיין שאי פעם נעשה משהו בעצמנו.
אנו תלויים לחלוטין באינספור אחרים בכל יום עבור האוכל שלנו, המחסה שלנו, החשמל, המים, הבגדים, התחבורה שלנו - כמעט לכל צורך שיש לנו אי פעם, כולל טיפול וחיבה, אהבה, אפילו החיים עצמם. אמנם לפעמים קשה לנו להרגיש שאנחנו שייכים לכל מקום, אבל לעתים קרובות ההפך הוא הנכון: זה דורש כמות עצומה של אנרגיה כדי להישאר נפרדים משאר המשפחה האנושית שלנו.
הנפרדות שלנו היא פיקציה כואבת. כל אחד מאיתנו נחוץ. כאשר אנו מתבודדים ונסוגים מהאנושות באמצעות הטכנולוגיות שלנו, ההבדלים המדומים שלנו, הפחד שלנו להיפגע או להידחות, אנו למעשה מונעים מעצמנו את עצם האהבה, הנוחות והטיפוח הזמינים כל כך ממי שאוהבים ודואגים לנו. גרוע מכך, אנו מונעים מאחרים את המתנות שלנו, את החוכמה שלנו, את פירות חיינו שיש לנו להציע, את מה שאנו מביאים לשולחן המשותף, למען העושר המשותף של כולם.
המשפחה הגלובלית שלנו כואבת על החברות שלנו. כאשר אנו מחפשים ריפוי פוליטי, חברתי, כלכלי או אקולוגי בקרב עמים ומינים על פני כדור הארץ, כל ריפוי אותנטי ממתין לחוכמה, לנוכחות, לחברה, לאהבה שרק אנחנו יכולים להביא.
באף אחד מאיתנו אין צורך לתקן את כל מה שלא בסדר. אנחנו רק צריכים לדעת מה מקולקל, או היכן למצוא את החנות, איזה חלק חסר, או איך לשים אותו. רק כשכולנו ביחד, מכונסים במעגל של אמון וחוכמה משותפת, נוכל אי פעם לקוות לתקן את כל מה שאנחנו יודעים שיש לרפא בעבודתנו, בחיינו, בעולם.
בכל רגע, במיוחד כשהכל יכול להיראות כה עגום, ואנחנו כל כך עייפים מלהיות עייפים - משפחת כדור הארץ עומדת בציפייה מלאת תקווה לבואנו.
כל הבריאה ממתינה למתנות היקרות והפשוטות להפליא שלנו.
COMMUNITY REFLECTIONS
SHARE YOUR REFLECTION
4 PAST RESPONSES
Dear Rashmi
Somewhere down the line of social evolution 'we' turned in to 'I'. Birth of 'I" death of everything. At least those who understand this need not fall in the abyss.
Love
Bhupendra
The extract forces us to think upon the value of those who are off the dais, we are grateful to those whom we see doing good for us or buying us what we want like our parents, friends, relatives bt behind them there are lots of helping hands which indirectly fulfilled our wants. So, we should be thankful to all of them and that's why it is said that " Serving people is Serving GOD" Do the good :)
So true. I take similar attitude in case of ownership. Take the example of shirt I am wearing now. Did I sow cotton seed? Did I pluck cotton from the plant? Did I send it to a ginning press? Did I spin yarn from it? Did I weave the fabric? Did I cut the fabric to my size and stitch a shirt? Did I pack the shirt? Did I display it in a shop? All questions' answer NO. I paid Rs.200, that too I earned from labor of others, so do I become owner of the shirt? NO. I become a Trustee who has to take care of the shirt in the best possible manner until it becomes un-wearable. HOW MANY PEOPLE'S EFFORT WENT IN TO ENABLE ME TO WEAR A SIMPLE THING SUCH AS A SHIRT? cOUNT YOUR BLESSINGS.
Love
Bhupendra Madhiwalla, Mumbai, India
...with gratitude and grace, thank you.