בין רפואה למוזיקה

כשרוברט גופטה נקלע בין קריירה של רופא וכנר, הוא הבין שמקומו באמצע, עם קשת בידו ותחושת צדק חברתי בליבו. הוא מספר סיפור מרגש על המודרים של החברה ועל כוחו של טיפול במוזיקה, שיכול להצליח היכן שהרפואה הקונבנציונלית נכשלת.

(מוזיקה) (מחיאות כפיים)

תודה רבה. (מחיאות כפיים) תודה. זו זכות מובהקת להיות כאן.

לפני כמה שבועות ראיתי סרטון ביוטיוב של חברת הקונגרס גבריאל גיפורדס בשלבים הראשונים של ההתאוששות שלה מאחד מהכדורים הנוראיים האלה. זה נכנס להמיספרה השמאלית, והפיל את אזור הברוקה שלה, מרכז הדיבור של מוחה. ובפגישה הזו, גבי עובדת עם קלינאית תקשורת, והיא נאבקת לייצר כמה מהמילים הבסיסיות ביותר, וניתן לראות אותה הולכת וגדלה יותר ויותר הרוסה, עד שבסופו של דבר היא מתפרקת בבכי מתייפח, והיא מתחילה להתייפח ללא מילים אל זרועות המטפל שלה. ואחרי כמה רגעים, המטפלת שלה מנסה טקט חדש, והם מתחילים לשיר יחד, וגבי מתחילה לשיר מבעד לדמעותיה, ותוכלו לשמוע אותה מסוגלת בבירור לבטא את המילים לשיר שמתאר את איך שהיא מרגישה, והיא שרה, בסולם יורד אחד, היא שרה, "Let it Shine, let it Shine, let it Shine, let it Shine, let it Shine, let it Shine, let it Shine, let it Shine." וזו תזכורת מאוד עוצמתית ונוקבת לאופן שבו ליופי של מוזיקה יש את היכולת לדבר היכן שמילים נכשלות, במקרה הזה ממש לדבר.

לראות את הסרטון הזה של גבי גיפורדס הזכיר לי את עבודתו של ד"ר גוטפריד שלאוג, אחד ממדעי המוח הבולטים שלומד מוזיקה ומוח בהרווארד, ושלאוג הוא חסיד של טיפול שנקרא טיפול באינטונציה מלודי, שהפך לפופולרי מאוד בטיפול במוזיקה עכשיו. שלאוג גילה שנפגעי השבץ שלו שהיו אפאזיים, לא יכלו ליצור משפטים של שלוש או ארבע מילים, אבל הם עדיין יכלו לשיר את המילים לשיר, בין אם זה "Happy Birthday To You" או השיר האהוב עליהם של הנשרים או הרולינג סטונס. ואחרי 70 שעות של שיעורי שירה אינטנסיביים, הוא גילה שהמוזיקה הייתה מסוגלת ממש לחוט מחדש את המוח של המטופלים שלו וליצור מרכז דיבור הומולוגי בהמיספרה הימנית שלהם כדי לפצות על הנזק של ההמיספרה השמאלית.

כשהייתי בן 17, ביקרתי במעבדה של ד"ר שלאוג, ובאחר צהריים אחד הוא הוביל אותי דרך כמה מהמחקרים המובילים על מוזיקה והמוח - איך למוזיקאים היה מבנה מוח שונה מהותית מאשר ללא מוזיקאים, איך מוזיקה והאזנה למוזיקה יכלו פשוט להאיר את כל המוח, מקליפת המוח הקדם-מצחית שלנו, כל הדרך חזרה ועד למוח הקטן שלנו, איך מוזיקה הייתה עוזרת לנוירו-אוטיזם לילדים. לעזור לאנשים הנאבקים עם מתח וחרדה ודיכאון, עד כמה חולי פרקינסון יגלו שהרעד שלהם והליכתם יישארו כשהם מאזינים למוזיקה, ואיך חולי אלצהיימר בשלב מאוחר, שהדמנציה שלהם התקדמה עד כדי כך שהם כבר לא יכלו לזהות את משפחתם, עדיין יכלו לבחור מנגינה של שופן ליד הפסנתר שהם למדו.

אבל היה לי מניע נסתר לבקר את גוטפריד שלאוג, והוא זה: שהייתי בצומת דרכים בחיי, מנסה לבחור בין מוזיקה לרפואה. בדיוק סיימתי את התואר הראשון, ועבדתי כעוזרת מחקר במעבדה של דניס סלקוי, למדתי את מחלת הפרקינסון בהרווארד, והתאהבתי במדעי המוח. רציתי להיות מנתח. רציתי להיות רופא כמו פול פארמר או ריק הודס, גברים חסרי פחד כאלה שנכנסים למקומות כמו האיטי או אתיופיה ועובדים עם חולי איידס עם שחפת עמידה לתרופות, או עם ילדים עם סרטן מעוות. רציתי להיות רופא מהסוג הזה של הצלב האדום, אותו רופא ללא גבולות. מצד שני, ניגנתי בכינור כל חיי.

מוזיקה עבורי הייתה יותר מתשוקה. זו הייתה אובססיה. זה היה חמצן. התמזל מזלי שלמדתי בבית הספר ג'וליארד במנהטן, וניגן את הופעת הבכורה שלי עם זובין מהטה ותזמורת הפילהרמונית הישראלית בתל אביב, והתברר שגוטפריד שלאוג למד כנגן עוגב בקונסרבטוריון של וינה, אבל ויתר על אהבתו למוזיקה כדי להמשיך בקריירה ברפואה. ובאותו אחר הצהריים, נאלצתי לשאול אותו, "איך קיבלת את ההחלטה הזאת?"

והוא אמר שעדיין היו מקרים שבהם הוא רוצה שיוכל לחזור ולנגן בעוגב כמו שהוא נהג, ושמבחינתי בית הספר לרפואה יכול לחכות, אבל הכינור פשוט לא. ואחרי שנתיים נוספות של לימודי מוזיקה, החלטתי לירות על הבלתי אפשרי לפני שלקחתי את ה-MCAT ופניתי לבית הספר לרפואה כמו בן הודי טוב כדי להפוך לד"ר גופטה הבא. (צחוק) והחלטתי לצלם את הבלתי אפשרי ולקחתי אודישן לפילהרמונית המוערכת של לוס אנג'לס. זה היה האודישן הראשון שלי, ואחרי שלושה ימים של משחק מאחורי מסך בשבוע ניסיון, הציעו לי את התפקיד. וזה היה חלום. זה היה חלום פרוע להופיע בתזמורת, להופיע באולם הקונצרטים האייקוני של וולט דיסני בתזמורת בניצוחו של גוסטבו דודאמל המפורסם, אבל הרבה יותר חשוב לי להיות מוקף במוזיקאים ובמנטורים שהפכו למשפחה החדשה שלי, הבית המוזיקלי החדש שלי.

אבל שנה לאחר מכן, פגשתי מוזיקאי אחר שלמד גם הוא בג'וליארד, אחד שעזר לי מאוד למצוא את הקול שלי ועיצב את הזהות שלי כמוזיקאי. נתנאל איירס היה קונטרבסיסט בג'וליארד, אבל הוא סבל מסדרה של אפיזודות פסיכוטיות בשנות ה-20 המוקדמות לחייו, טופל בת'ורזין בבלוויו, ובסופו של דבר חי חסר בית ברחובות Skid Row במרכז העיר לוס אנג'לס 30 שנה מאוחר יותר. הסיפור של נתנאל הפך למגדלור עבור חסרי בית ותמיכה בבריאות הנפש ברחבי ארצות הברית, כפי שסופר באמצעות הספר והסרט "הסולן", אבל הפכתי לחבר שלו, והפכתי למורה שלו לכינור, ואמרתי לו שבכל מקום שיש לו את הכינור שלו, ובכל מקום שיש לי את שלי, אני אשחק איתו שיעור.

ובפעמים הרבות שראיתי את נתנאל ב-Skid Row, ראיתי איך המוזיקה הצליחה להחזיר אותו מהרגעים הכי אפלים שלו, ממה שנראה לי בעייני הלא מאומנת כהתחלה של פרק סכיזופרני. כשניגנה לנתנאל, המוזיקה קיבלה משמעות עמוקה יותר, כי עכשיו היא עסקה בתקשורת, בתקשורת שבה מילים נכשלות, בתקשורת של מסר שהעמיק ממילים, שנרשם ברמה ראשונית ביסודה בנפשו של נתנאל, ובכל זאת הגיע כהצעה מוזיקלית אמיתית ממני. מצאתי את עצמי כועסת על כך שמישהו כמו נתנאל יכול היה להיות חסר בית ב-Skid Row בגלל מחלת הנפש שלו, אבל כמה עשרות אלפי אחרים היו שם ב-Skid Row לבדם שהיו להם סיפורים טרגיים כמו שלו, אבל לעולם לא יעשו עליהם ספר או סרט שיוציאו אותם מהרחוב? ובעצם הליבה של המשבר הזה שלי, הרגשתי שאיכשהו חיי המוזיקה בחרו בי, שם איכשהו, אולי במובן מאוד נאיבי, הרגשתי שמה ש-Skid Row באמת צריך זה מישהו כמו פול פארמר ולא עוד מוזיקאי קלאסי שמנגן בבונקר היל.

אבל בסופו של דבר, נתנאל הוא שהראה לי שאם אני באמת נלהב משינוי, אם אני רוצה לעשות שינוי, כבר היה לי את הכלי המושלם לעשות את זה, שהמוזיקה היא הגשר שחיבר את העולם שלי ושלו.

ישנו ציטוט יפהפה של המלחין הגרמני הרומנטי רוברט שומאן, שאמר, "לשלוח אור אל חשכת לבם של גברים, זו חובתו של האמן". וזהו ציטוט נוקב במיוחד כי שומאן עצמו סבל מסכיזופרניה ומת במקלט. ובהשראת מה שלמדתי מנתנאל, הקמתי ארגון ב-Skid Row של מוזיקאים בשם Street Symphony, שמביא את אור המוזיקה למקומות האפלים ביותר, הופעתי לחסרי בית ולחולי נפש במקלטים ובמרפאות ב-Skid Row, הופעתי לוותיקי קרב עם הפרעת דחק פוסט-טראומטית, ולכלואים כבכלואים וכאלה שנכלאו כפלילים.

אחרי אחד האירועים שלנו בבית החולים של מדינת פאטון בסן ברנרדינו, אישה ניגשה אלינו ודמעות זלגו לה על פניה, והיא חלתה בשיתוק, היא רעדה, והיה לה את החיוך המדהים הזה, והיא אמרה שהיא מעולם לא שמעה מוזיקה קלאסית לפני כן, היא לא חשבה שהיא תאהב את זה, היא מעולם לא שמעה כינור לפני כן, אבל היא לא שמעה את המוזיקה הזאת מעולם, אבל היא לא הגיעה למוזיקה הזאת מעולם. אותם, ושלראשונה מזה שש שנים, כשהיא שמעה אותנו מנגנים, היא הפסיקה לרעוד בלי תרופות.

פתאום, מה שאנחנו מוצאים בקונצרטים האלה, הרחק מהבמה, הרחק מהאור הרגל, מתוך זנבות הטוקסידו, המוזיקאים הופכים לצינור לספק את היתרונות הטיפוליים האדירים של מוזיקה על המוח לקהל שלעולם לא תהיה לו גישה לחדר הזה, לעולם לא תהיה לו גישה לסוג המוזיקה שאנחנו יוצרים. כשם שהרפואה משמשת לריפוי יותר מאבני הבניין של הגוף בלבד, העוצמה והיופי של המוזיקה מתעלה על ה"E" באמצע ראשי התיבות האהובים שלנו. מוזיקה מתעלה על היופי האסתטי בלבד. סינכרוני הרגשות שאנו חווים כאשר אנו שומעים אופרה מאת וגנר, או סימפוניה מאת ברהמס, או מוזיקה קאמרית מאת בטהובן, מאלצת אותנו לזכור את האנושות המשותפת והמשותף שלנו, את התודעה העמוקה הקשורה לקהילה, את התודעה האמפתית שלדברי הנוירו-פסיכיאטר איאן מקגילכריסט מחוברת ישר לתוך המוח שלנו. ולמי שחיים בתנאים הכי דה-הומניסטיים של מחלת נפש בתוך חוסר בית וכליאה, המוזיקה והיופי של המוזיקה מציעים להם הזדמנות להתעלות מעל העולם הסובב אותם, לזכור שעדיין יש להם את היכולת לחוות משהו יפה ושהאנושות לא שכחה אותם. והניצוץ של היופי הזה, הניצוץ של האנושות ההיא הופך לתקווה, ואנחנו יודעים, בין אם אנחנו בוחרים בדרך של מוזיקה או של רפואה, זה הדבר הראשון שאנחנו חייבים להחדיר בתוך הקהילות שלנו, בתוך הקהלים שלנו, אם אנחנו רוצים לעורר ריפוי מבפנים.

אני רוצה לסיים בציטוט מאת ג'ון קיטס, המשורר האנגלי הרומנטי, ציטוט מפורסם מאוד שאני בטוח שכולכם מכירים. קיטס עצמו גם ויתר על קריירה ברפואה כדי לעסוק בשירה, אבל הוא מת כשהיה מבוגר ממני בשנה. וקיאטס אמר, "יופי הוא אמת, ואמת יופי. זה כל מה שאתה יודע על פני כדור הארץ, וכל מה שאתה צריך לדעת." (מוזיקה) (מחיאות כפיים)

רוברט גופטה · כנר

הכנר רוברט גופטה הצטרף לפילהרמונית של אל.איי בגיל 19 - ושומר על עניין מקביל נלהב בנוירוביולוגיה ובבעיות נפשיות. הוא עמית בכיר ב-TED.