אמנות השקט

המקום שסופר הטיולים פיקו אייר הכי היה רוצה להגיע אליו? לְשׁוּם מָקוֹם. במדיטציה מנוגדת לאינטואיציה ולירית, אייר מסתכל על התובנה המדהימה שמגיעה עם הקדשת זמן לשקט. בעולם שלנו של תנועה מתמדת והסחת דעת, הוא מתגרה באסטרטגיות שכולנו יכולים להשתמש בהן כדי לקחת אחורה כמה דקות מכל יום, או כמה ימים מכל עונה. זה הדיבור לכל מי שמרגיש המום מהדרישות לעולמנו.

תמלול

אני נוסע לכל החיים. אפילו בתור ילד קטן, באמת חשבתי שזה יהיה זול יותר ללכת לפנימייה באנגליה מאשר רק לבית הספר הטוב ביותר בהמשך הדרך מבית ההורים שלי בקליפורניה. אז, מגיל תשע טסתי לבד כמה פעמים בשנה מעל הקוטב הצפוני, רק כדי ללכת לבית הספר. וכמובן שככל שטסתי יותר התחלתי לאהוב לטוס, אז ממש בשבוע אחרי שסיימתי את התיכון, קיבלתי עבודה לנגב שולחנות כדי שאוכל לבלות כל עונה של השנה ה-18 שלי ביבשת אחרת. ואז, כמעט באופן בלתי נמנע, הפכתי לכותב טיולים כדי שהעבודה שלי והשמחה שלי יכלו להפוך לאחד. ובאמת התחלתי להרגיש שאם התמזל מזלך להסתובב במקדשים המוארים בנרות של טיבט או לשוטט לאורך שפת הים בהוואנה עם מוזיקה שעוברת מסביבך, תוכל להחזיר את הצלילים האלה ואת שמי הקובלט הגבוהים והבזק של האוקיינוס ​​הכחול בחזרה לחבריך בבית, ובאמת להביא קצת קסם ובהירות לחייך.

אלא שכפי שכולכם יודעים, אחד הדברים הראשונים שלומדים כשאתם מטיילים הוא ששום מקום אינו קסום אלא אם כן אתם יכולים להביא אליו את העיניים הנכונות. אתה לוקח אדם כועס להרי ההימלאיה, הוא פשוט מתחיל להתלונן על האוכל. וגיליתי שהדרך הטובה ביותר לפתח עיניים קשובות יותר ומעריכות יותר היא, באופן מוזר, ללכת לשום מקום, רק על ידי ישיבה בשקט. וכמובן ישיבה בשקט היא כמה מאיתנו מקבלים את מה שאנחנו הכי משתוקקים וצריכים בחיינו המואצים, הפסקה. אבל זו הייתה גם הדרך היחידה שיכולתי למצוא לסנן את מצגת השקופיות של החוויה שלי ולהבין את העתיד והעבר. וכך, להפתעתי הרבה, גיליתי שללוך לשום מקום זה מרגש לפחות כמו לנסוע לטיבט או לקובה. ובלי ללכת לשום מקום, אני מתכוון לשום דבר מאיים יותר מאשר לקחת כמה דקות מכל יום או כמה ימים מכל עונה, או אפילו, כמו אנשים מסוימים, כמה שנים מהחיים כדי לשבת בשקט מספיק זמן כדי לגלות מה הכי מרגש אותך, להיזכר איפה האושר האמיתי שלך טמון ולזכור שלפעמים להתפרנס ולעשות חיים מצביעים בכיוונים מנוגדים.

וכמובן, זה מה שאמרו לנו יצורים חכמים במשך מאות שנים מכל מסורת. זה רעיון ישן. לפני יותר מ-2,000 שנה, הסטואים הזכירו לנו שזה לא הניסיון שלנו שעושה את חיינו, זה מה שאנחנו עושים איתה. תאר לעצמך סופת הוריקן שוטפת לפתע את העיר שלך ומצמצמת כל דבר אחרון להריסות. אדם אחד בטראומה לכל החיים. אבל אחר, אולי אפילו אחיו, כמעט מרגיש משוחרר, ומחליט שזו הזדמנות מצוינת להתחיל את חייו מחדש. זה בדיוק אותו אירוע, אבל תגובות שונות בתכלית. אין דבר טוב או רע, כפי שאמר לנו שייקספיר ב"המלט", אבל החשיבה הופכת את זה לכזה.

וזו בהחלט הייתה החוויה שלי כמטייל. לפני 24 שנים עשיתי את הטיול הכי מרגש ברחבי צפון קוריאה. אבל הטיול נמשך כמה ימים. מה שעשיתי עם זה יושב בשקט, חוזר אליו בראש, מנסה להבין את זה, מוצא לזה מקום בחשיבה שלי, זה נמשך כבר 24 שנים וכנראה יימשך כל החיים. הטיול, במילים אחרות, נתן לי כמה מראות מדהימים, אבל רק הישיבה בשקט מאפשרת לי להפוך אותם לתובנות מתמשכות. ולפעמים אני חושב שכל כך הרבה מהחיים שלנו מתרחשים בתוך הראש שלנו, בזיכרון או בדמיון או בפרשנות או ספקולציות, שאם אני באמת רוצה לשנות את חיי אולי הכי טוב אתחיל בשינוי דעתי. שוב, כל זה אינו חדש; זו הסיבה ששייקספיר והסטואיקים אמרו לנו את זה לפני מאות שנים, אבל שייקספיר מעולם לא נאלץ להתמודד עם 200 מיילים ביום. (צחוק) הסטואים, עד כמה שידוע לי, לא היו בפייסבוק.

כולנו יודעים שבחיים שלנו לפי דרישה, אחד הדברים שהכי לפי דרישה הם עצמנו. בכל מקום בו אנו נמצאים, בכל שעה של לילה או יום, הבוסים שלנו, שולחי הזבל, ההורים שלנו יכולים להגיע אלינו. סוציולוגים מצאו למעשה שבשנים האחרונות האמריקאים עובדים פחות שעות מאשר לפני 50 שנה, אבל אנחנו מרגישים כאילו אנחנו עובדים יותר. יש לנו יותר ויותר מכשירים שחוסכים זמן, אבל לפעמים, כך נראה, פחות ופחות זמן. אנחנו יכולים ליצור קשר ביתר קלות עם אנשים בפינות הרחוקות ביותר של כדור הארץ, אבל לפעמים בתהליך הזה אנחנו מאבדים את הקשר עם עצמנו. ואחת ההפתעות הגדולות שלי כמטייל הייתה לגלות שלעתים קרובות אלו בדיוק האנשים שהכי אפשרו לנו להגיע לכל מקום שמתכוונים ללכת לשום מקום. במילים אחרות, דווקא אותם יצורים שיצרו את הטכנולוגיות שעוקפות כל כך הרבה מהגבולות של פעם, הם החכמים ביותר לגבי הצורך בגבולות, גם כשמדובר בטכנולוגיה.

פעם הלכתי למטה גוגל וראיתי את כל הדברים שרבים מכם שמעו עליהם; בתי העץ המקורה, הטרמפולינות, העובדים באותה תקופה נהנו מ-20 אחוז מזמנם בתשלום בחינם, כך שהם יכלו פשוט לתת לדמיון שלהם לשוטט. אבל מה שהרשים אותי עוד יותר היה שבזמן שחיכיתי לתעודת הזהות הדיגיטלית שלי, גוגלר אחד סיפר לי על התוכנית שהוא עומד להתחיל ללמד את הרבה, הרבה גוגלרים שמתרגלים יוגה להיות מאמנים בה, והגוגלר השני סיפר לי על הספר שהוא עומד לכתוב במנוע החיפוש הפנימי, והדרכים שבהן המדע עדיין יכול להוביל, באופן אמפירי, למדיטציה לטוב יותר, או לא רק לבריאות. חשיבה, אבל אפילו לאינטליגנציה רגשית. יש לי חבר נוסף בעמק הסיליקון שהוא באמת אחד הדוברים הרהוטים ביותר של הטכנולוגיות העדכניות ביותר, ולמעשה היה אחד ממייסדי המגזין Wired, קווין קלי.

וקווין כתב את ספרו האחרון על טכנולוגיות טריות בלי סמארטפון או מחשב נייד או טלוויזיה בביתו. וכמו רבים בעמק הסיליקון, הוא מאוד מתאמץ לשמור על מה שהם מכנים שבת אינטרנט, לפיה במשך 24 או 48 שעות בכל שבוע הם עוברים לא מקוון לחלוטין כדי לאסוף את תחושת הכיוון והפרופורציה שהם יצטרכו כשיכנסו שוב לאינטרנט. הדבר היחיד שאולי הטכנולוגיה לא תמיד נתנה לנו הוא תחושה כיצד לעשות את השימוש החכם ביותר בטכנולוגיה. וכאשר אתה מדבר על השבת, עיין בעשרת הדברות - יש שם רק מילה אחת שעבורה משמשת התואר "קדוש", והיא השבת. אני מרים את ספר התורה הקדוש היהודי -- הפרק הארוך ביותר שלו, הוא בשבת. וכולנו יודעים שזה באמת אחד המותרות הגדולים ביותר שלנו, החלל הריק. בהרבה קטעים מוזיקליים, ההפסקה או המנוחה הם שנותנים ליצירה את יופיו ואת צורתו. ואני יודע שאני ככותבת אנסה לא פעם לכלול הרבה מקום ריק על הדף כדי שהקוראת תוכל להשלים את מחשבותיי ומשפטי וכדי שלדמיון שלה יהיה מקום לנשום.

כעת, בתחום הפיזי, כמובן, אנשים רבים, אם יהיו להם משאבים, ינסו להשיג מקום בארץ, בית שני. מעולם לא התחלתי להחזיק את המשאבים האלה, אבל לפעמים אני זוכר שבכל זמן שאני רוצה, אני יכול לקבל בית שני בזמן, אם לא בחלל, רק על ידי לקחת יום חופש. וזה אף פעם לא קל כי, כמובן, בכל פעם שאני עושה זאת, אני מבלה הרבה מזה בדאגה מכל הדברים הנוספים שיתרסקו עליי למחרת. לפעמים אני חושב שאני מעדיף לוותר על בשר או מין או יין מאשר על ההזדמנות לבדוק את המיילים שלי. (צחוק) ובכל עונה אני כן מנסה לקחת שלושה ימי חופשה בנסיגה, אבל חלק ממני עדיין מרגיש אשמה על כך שעזבתי את אשתי המסכנה, והתעלמתי מכל המיילים הדחופים לכאורה מהבוסים שלי ואולי החמצתי את מסיבת יום ההולדת של חבר. אבל ברגע שאני מגיע למקום של שקט אמיתי, אני מבין שרק על ידי הגעתי לשם יהיה לי משהו רענן או יצירתי או משמח לחלוק עם אשתי או הבוסים או החברים שלי. אחרת, באמת, אני רק מטילה עליהם את התשישות שלי או את היסח הדעת שלי, וזו לא ברכה כלל.

וכך, כשהייתי בן 29, החלטתי לעשות מחדש את כל חיי לאור שהלכתי לשום מקום. ערב אחד חזרתי מהמשרד, השעה הייתה אחרי חצות, הייתי במונית שנסעתי דרך טיימס סקוור, ופתאום הבנתי שאני דוהר מסביב כל כך הרבה שלא יכולתי להדביק את חיי. והחיים שלי אז, כפי שקרה, היו פחות או יותר אלה שחלמתי עליו כילד קטן. היו לי חברים ועמיתים מעניינים מאוד, הייתה לי דירה נחמדה בפארק אווניו וברחוב 20. הייתה לי, מבחינתי, עבודה מרתקת לכתוב על ענייני עולם, אבל אף פעם לא יכולתי להפריד את עצמי מהם מספיק כדי לשמוע את עצמי חושב - או באמת, להבין אם אני באמת שמח. וכך, נטשתי את חיי החלומות שלי לחדר יחיד ברחובות האחוריים של קיוטו, יפן, שהיה המקום שהפעיל עלי כוח משיכה חזק, מסתורי באמת. אפילו כילד הייתי מסתכל על ציור של קיוטו ומרגיש שאני מזהה אותו; ידעתי את זה לפני שראיתי את זה. אבל זו גם, כפי שכולכם יודעים, עיר יפה מוקפת גבעות, מלאה ביותר מ-2,000 מקדשים ומקדשים, שבה אנשים יושבים בשקט כבר 800 שנה או יותר.

וזמן קצר אחרי שעברתי לשם, הגעתי למקום שבו אני עדיין נמצא עם אשתי, לשעבר הילדים שלנו, בדירת שני חדרים באמצע שום מקום שבה אין לנו אופניים, אין מכונית, אין טלוויזיה שאני יכול להבין, ואני עדיין צריך לפרנס את אהוביי ככותב טיולים ועיתונאי, אז ברור שזה לא אידיאלי לקידום בעבודה או להתרגשות תרבותית או להסטה חברתית. אבל הבנתי שזה נותן לי את מה שאני מעניק הכי הרבה, כלומר ימים ושעות. אף פעם לא נאלצתי להשתמש בטלפון סלולרי שם. אני כמעט אף פעם לא צריך להסתכל על השעה, ובכל בוקר כשאני מתעורר, באמת היום נמתח מולי כמו אחו פתוח. וכשהחיים מזיקים לאחת מההפתעות המגעילות שלהם, כפי שהם יעשו, יותר מפעם אחת, כאשר רופא נכנס לחדר שלי עם הבעה חמורה, או מכונית סוטה לפתע לפני שלי בכביש המהיר, אני יודע, בעצמותיי, שהזמן שביליתי לשום מקום הוא שיפרנס אותי הרבה יותר מכל הזמן שביליתי במירוץ מסביב לאי הפסחא לבהוטן.

אני תמיד אהיה מטייל -- פרנסתי תלויה בכך -- אבל אחד היפים בטיול הוא שהוא מאפשר לך להכניס שקט לתוך התנועה וההמולה של העולם. פעם עליתי על מטוס בפרנקפורט, גרמניה, ואישה צעירה גרמנייה ירדה והתיישבה לידי וערכה אותי בשיחה מאוד ידידותית במשך כ-30 דקות, ואז היא פשוט הסתובבה וישבה בשקט במשך 12 שעות. היא לא הדליקה פעם אחת את צג הווידאו שלה, היא מעולם לא שלפה ספר, היא אפילו לא הלכה לישון, היא פשוט ישבה בשקט, ומשהו מהבהירות והרוגע שלה באמת העניקו לי את עצמו. שמתי לב שיותר ויותר אנשים נוקטים באמצעים מודעים בימים אלה כדי לנסות לפתוח מרחב בחייהם. יש אנשים שהולכים לאתרי נופש עם חורים שחורים, שם הם יוציאו מאות דולרים ללילה כדי למסור את הטלפון הנייד ואת המחשב הנייד שלהם לדלפק הקבלה עם ההגעה. יש אנשים שאני מכיר, רגע לפני שהם הולכים לישון, במקום לדפדף בהודעות שלהם או לבדוק ביוטיוב, פשוט לכבות את האורות ולהאזין למוזיקה, ולשים לב שהם ישנים הרבה יותר טוב ומתעוררים רעננים הרבה.

פעם התמזל מזלי לנסוע אל ההרים הגבוהים והאפלים שמאחורי לוס אנג'לס, שם חי ועבד המשורר והזמר הגדול וחיר הלב הבינלאומי לאונרד כהן שנים רבות כנזיר במשרה מלאה במרכז הזן במאונט באלדי. ואני לא לגמרי הופתעתי כשהתקליט שהוא הוציא בגיל 77, לו העניק את התואר הלא-סקסי במכוון "Old Ideas", הגיע למקום הראשון במצעדים ב-17 מדינות בעולם, הגיע לחמישייה הראשונה בתשעה אחרים. משהו בנו, אני חושב, זועק לתחושת האינטימיות והעומק שאנו מקבלים מאנשים כאלה. שלוקח את הזמן והטורח לשבת בשקט. ואני חושב שלרבים מאיתנו יש את התחושה, אני בהחלט עושה זאת, שאנחנו עומדים במרחק של שני סנטימטרים ממסך ענק, והוא רועש והוא צפוף והוא משתנה עם כל שנייה, והמסך הזה הוא החיים שלנו. ורק על ידי צעד אחורה, ואז אחורה אחורה, והחזקתם במקום, אנחנו יכולים להתחיל לראות מה המשמעות של הקנבס הגדול ולתפוס. וכמה אנשים עושים זאת עבורנו בכך שהם לא הולכים לשום מקום.

אז, בעידן של תאוצה, שום דבר לא יכול להיות מלהיב יותר מאשר ללכת לאט. ובעידן של הסחת דעת, שום דבר לא כל כך מפואר כמו לשים לב. ובעידן של תנועה מתמדת, שום דבר לא דחוף כמו לשבת בשקט. אז אתה יכול לצאת לחופשה הבאה שלך לפריז או הוואי, או ניו אורלינס; אני בטוח שתהנה נפלא. אבל, אם אתה רוצה לחזור הביתה חי ומלא תקווה רעננה, מאוהב בעולם, אני חושב שאולי כדאי לך לנסות לשקול ללכת לשום מקום.

תודה לך.