לימוד אהבה בבתי הבושת של דלהי

[הערת העורך: בינואר 2024, למעלה מ-200 אנשים התאספו על האדמה הקדושה של אשרם גנדי סברמטי ללילה שקוע בסיפורי הלבבות . רוח ההרצאה של גיטנג'לי בבאר עוררה לבבות רבים בתהליך.]

זה כבוד להיות כאן, לעמוד כאן ולחלוק את המסע הזה. אני אדבר גם בהינדית וגם באנגלית. אני לא יודע מתי, מה, איזו שפה תבוא דרכי, אז בבקשה סבלו איתי. בכל הפגישות שלנו, דנו בזה, מתי קיבלת את האינטמה לשתף? אני אומר לך, קיבלתי את זה לפני ארבעה ימים ועדיין לא הצלחתי להתכונן. אז זה כמעט לא משנה כמה שעות או כמה ימים נקבל, כי כשאתה בא לכאן וכשאתה מחזיק את המיקרופון, הוא פשוט זורם. אז תודה רבה לך. זה כבוד, שוב, לחלוק עם כל האנשים על החיים שקיבלתי במתנה ואני חי ב-13 השנים האחרונות.

קאט-קתה, זה שם הארגון. אף פעם לא הייתה תוכנית בחיי להקים ארגון כי לא הייתי טוב במתמטיקה. לא הייתי טוב באנגלית. לא הייתי טוב בהינדית. לא הייתי טוב בכלכלה, או בכל נושא שהוא. אז בחרתי להיות עיתונאי כי חשבתי ששם, אני רק אקשיב לסיפורים ואני אצטרך לבוא ולהציג מול הטלוויזיה. לא הייתי צריך כלום. זה היה טיפשי מצידי. :) כשנכנסתי לקורס הזה, הבנתי שיש כאן גם כל כך הרבה אקדמאים. אבל לא ידעתי מה מחכים לי החיים.

בימי הקולג' שלי, כולם התגייסו, והם נכנסו לחברות טובות. ראיתי בפוסטר הזה כתוב: "10 בתי ספר, 10 מנהלים, 1000 ילדים ואתה. האם אתה תהיה זה אתה?" ומשהו פשוט זז בתוכי ואמרתי, דיברנו במכללה שלנו על להביא שינוי והנה הפוסטר הזה שואל אותי, האם אתה תהיה זה אתה? אז זו הזדמנות ותן לי ללכת.

כל החברים שלי אמרו לי, "אין לך מושג איזה ארגון זה? אתה לא יודע מה הם עושים, ואתה פשוט הולך ויושב בראיון הזה!"

אמרתי, "תן לי פשוט ללכת."

זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את לבי. הלכתי לשם, ישבתי, פיניתי את הראיון ואיכשהו מי שלקחה את הראיון שלי, היא הייתה מאוד עקשנית שאתה צריך לבוא למלגה הזו. זו הייתה מלגה של שנתיים בכפר. אני ילדה ילידת דלהי. בחיים שלי לא הייתי בכפר. במשך שלושה חודשים אמרתי תן לי להשלים את התואר, אני צריך להגיש את הסרטים שלי, ואז אני אבוא להצטרף. במשך שלושת החודשים האלה היא דאגה שהיא תשלח לי את כל הסרטונים המצחיקים, את כל הרגעים המאושרים, כדי שלא אשנה את דעתי. לא עשיתי, למעשה לא יכולתי, גם אם הייתי רוצה.

אבא שלי היה מאוד מוטרד מהעובדה הזאת שאני הולך לכפר לשנתיים, אבל זה הכל קרה והלכתי לכפר הזה. באותה תקופה התעניינתי מאוד בעבודה עם קהילת הטרנסג'נדרים, קהילת הסריסים. תמיד הייתי מאוד סקרן לדעת למה מתייחסים אליהם אחרת. למה, כשהם באים לבתינו לברך אותנו, אמא שלי מבקשת ממני פשוט להישאר בפנים. כשהם עוברים בכביש, כולם פשוט מפשילים את החלונות. ולמה הם נראים כל כך שונים. תמיד היו לי את השאלות האלה ואפילו בכפר, קיבלתי את ההזדמנות הזו ליצור טרנסג'נדרים רבים כחברים שלי. פשוט התחלתי להתקשר לביתי כי שם הייתי הבוס. אמא שלי לא הייתה שם, אבא שלי לא היה שם, אז יכולתי פשוט להזמין אותם הביתה, ופעם היה לנו צ'אי והם נהגו פשוט לספר לי סיפורים על החיים שלהם.

כשחזרתי, אני רוצה לעבוד עם קהילת טרנסג'נדרים, לא משנה מה, והיה רק ​​ארגון אחד בדלהי באותה תקופה, הארגון הלאומי לבקרת איידס, שהציע לי עבודה והם עבדו עם טרנסג'נדרים. כך קרה ההיכרות שלי עם הקרמבהומי שלי. כי כשהתחלתי לעבוד עם הטרנסג'נדרים, אחד הפרויקטים היה ללכת לבתי הבושת של דלהי וגם לעבוד עם נשים עובדות מין. בהיותי ילדה מדלהי, גם אם את מדברת על אזור אור אדום בבית שלך, ההורים שלך היו כמו, מה את אומרת? איזה בושת, איך תלך לבית הבושת? למה תלך לבית בושת? אתה שייך למשפחה הגונה וכל הדברים האלה, נכון? אתה אפילו לא יכול לדבר על בית בושת.

אז, ביום הראשון כשהלכתי לבית הבושת, אמרתי לאבי, "אני פשוט הולך למשרד קרוב". וכשהלכתי לשם, לקחתי ריקשה בטוק-טוק ולא ידעתי לאן ללכת. שאלתי את נהג הריקשה, אתה יכול לקחת אותי לבית בושת מספר 5220? והוא סרק אותי. לא יכולתי לראות מה הוא ניסה לראות, אבל אולי הוא רק ניסה לראות למה לעזאזל בחורה באה בעצמה להימכר בבית הבושת, כי זה לא מה שקורה. כל בחורה נאלצת לשם, היא אפילו לא יודעת לאן היא נוחתת.

הלכתי לשם וביום הראשון שלי אמרתי, "אני רוצה להיכנס לבית הבושת", וחבר הצוות שלי אמר, "אתה לא יכול ללכת. אנחנו לא מאפשרים לבנות צעירות ללכת". אבל היה לי תג של קצין, אז אמרתי, "אני חייב ללכת לא משנה מה". אז, שבעה גברים לקחו אותי לבית הבושת כמו שומרי ראש. זה היה מאוד לא נוח, ללכת למקום שבו נשארות רק נשים, ואת, כאישה, נכנסת עם שבעה שומרי ראש.

כשעליתי לשם, ישבתי. אז יש להם את החדר הגדול הזה -- החדר הראשון שבו כל הבנות יושבות במעגל ואז הלקוח מגיע, והוא מוצא עם איזו בחורה הוא רוצה ללכת. הוא מרים את הילדה, ואז הם נכנסים פנימה. תוך שמונה דקות הם חוזרים, הילדה זורקת משהו לפח, ואז היא באה ושוב מתיישבת ומחכה שהלקוח השני יבוא וימצא אותה. ישבתי שם ורק הסתכלתי על זה שעה. לא הייתי בעמדה לשאול אותם שום שאלה ופשוט חזרתי בלב מאוד כבד ולא ידעתי מה לעשות.

במשך שניים, שלושה לילות לא הצלחתי לישון, ואז חזרתי לבית הבושת וכקצין, אתה צריך לשאול אותם שאלות אם הם משתמשים באמצעי מניעה, אם הם לוקחים את כל התרופות והכל. התחלתי לעשות את זה. הגברת האחת הזו, היא באה אליי והיא אמרה, "האם את משתמשת באמצעי מניעה? מה עם היחסים שלך עם החבר שלך?" ונדהמתי.

כלומר, הייתי כמו, "איך אתה יכול לשאול אותי את השאלה הזאת?"

והיא אמרה: "איך אתה יכול לשאול אותי את השאלה הזאת?"

וזה היה זה. בעצם, איך אני יכול לשאול אותה את השאלה הזו? היא בגיל של אמא שלי. איך אני יכול פשוט להתפרץ לחדר שלה רק בגלל שהיא עובדת מין או סתם בגלל שהיא גרה בבית בושת. זה לא נותן לי את הסוכנות להיכנס לחייה ולשאול אותה את כל השאלות האישיות האלה. כולן נאספו שם, 5-7 נשים והן פשוט התחילו להתעלל בי, בצורה מסוימת.

הם אמרו, "מה אתם – אתם אנשי NGO – חושבים? שאתם יכולים פשוט להיכנס ולשאול אותנו כל דבר, ואנחנו כאן כדי לענות לכם? אני מרוויח, נמכרתי, סחרו בי. במקום לעשות משהו, אתם באים ושואלים שאלות ואתם לוחצים על התמונות שלי".

היה בזה משהו, איזה מסר בשבילי.

ירדתי בוכה, ואז הגברת האחרת הזו שחולקת את השם שלי -- שמה הוא גיטה -- היא הלכה אחרי. היא ידעה שיש משהו; נפגעתי מאוד. היא באה ואני פשוט עמדתי למטה ובכיתי. והיא אמרה, 'אל תבכה. אנשים כמוך הגיעו הרבה מאוד פעמים בחיינו." והיא גרמה לי לפקפק בכל המונח 'אהבה'.

אחרי זה, גם היום, אני מגלה מהי אהבה. אנחנו מדברים כאן על אהבה, נכון? כמו שאנחנו משתמשים במילה אהבה. אהבה היא מילה כל כך כבדה. אם אתה אומר "אני אוהב אותך", מה זה אומר?

מכיוון שאותן נשים שנשארות שם, גברים הלכו לכפר שלהן, כשהן היו ילדות קטנות. הם אומרים להם: "אני אוהב אותך. האם תתחתני איתי? ואני אקח אותך מהעוני הזה. תבואי? תחזיק לי את היד?"

והילדה ההיא, מאוהבת, היא אומרת, "כמובן."

והיא יוצאת עוזבת את משפחתה, ואותו אדם מביא אותה לבית הבושת, ומוכר אותה. הנשים האלה משתפות אותי שהן בעצם ניהלו מולה משא ומתן, מה יהיה הערך שלה?

והיא אמרה: "אני בוכה שאתה אוהב אותי. התחתנת איתי. יש לי ילדים איתך, ואתה מוכר אותי כאן."

היא אמרה, "אני לא יודעת גברתי, מה קרה לו, איפה הייתה האהבה".

כאן, אין לי תשובה אליה, כי שמעתי רק אהבה כהרגשה יפה, כביטוי יפה -- כהבטחה, כמתנה. כשאתה אומר "אני אוהב אותך" למישהו שזו מתנה שאתה נותן. המתנה הזו נלקחה ממנה ובאותה עת, כל אותן נשים אמרו, "את גם הולכת לספר לנו שאתה אוהב אותנו. אנחנו לא נאמין לך, כי אתה בעצמך לא יודע מה המשמעות של אהבה. אם אתה רוצה לשרת אותנו, בואי כל יום. בואי כל יום, לא משנה מה. תאכלי איתנו ארוחת צהריים. תלמד אותנו, אבל אל תשאל אותנו שאלות".

וזה היה זה.

הייתי כאילו, כן, אני יכול לעשות את זה. אז פשוט חזרתי לאנשי ה-NGO שלי, ואמרתי, "תשמע, אני הולך ללמד אותם. אני לא אבוא לכאן שוב." ביקשתי מחבריי להתלוות אליי, כי בבית בושת זה תמיד לא בטוח. ופשוט התחלתי ללכת לשם -- לבית בושת אחד. יש 77 בתי בושת. 76 בתי הבושת האחרים עדיין נגדי. הם לא מכירים אותי, אבל בית הבושת האחד הזה הפך לתמונה עם הלב, שראינו בנסיגה שלנו. אני חושב שזה היה הפתיחה עבורי בבית הבושת ההוא. מכאן ואילך, אני עדיין מגלה מהי אהבה. בכל פעם שאנחנו מדברים על אהבה, ובכל פעם שאני מסתכל על הנשים האלה, אני עדיין תוהה מהי אהבה.

אני אספר לך סיפור אחד. יש לנו בית מאוד יפה. זה יפה לא במובן של תשתית, אלא יפה כי כל הנשים מבית הבושת -- אלו שרוצות לעזוב את בית הבושת -- הן באות וחיות. אנחנו קוראים לזה כפר חלומות.

יש אישה אחת. בדיוק הרהרתי בה אתמול. קוראים לה סימה-דידי, אני בטוחה שהיא מאוד תשמח שאני חולקת את שמה במפגש כזה גדול, כי היא תמיד מרגישה שהיא לא יכולה לעשות כלום בחיים. בסימה-דידי, ראיתי אהבה מעיניה - כמו שהיא אוהבת את האישה שקנתה אותה לפני 30 שנה. האישה ההיא הרגה את בתה מול סימה-דידי. גם היום, כשהאישה הזאת חולה, סימה-דידי הולכת מכפר החלומות לטפל בה. אנחנו תמיד מתגרים בה, 'למה את חוזרת? היא עשתה בך קסם."

היא תמיד אומרת, "לא גברתי. מה שהיא עשתה לי, זה היה הקארמה שלה. אם היא קנתה אותי, היא האכילה אותי גם. היא טיפלה בי כשהייתי חולה. אז עכשיו, כשהיא זקנה, זו האחריות שלי לטפל בה."

אני חושב שזו אהבה.

רק חשבתי על מה אני צריך לתרגל בחיים שלי. הכלב הקטן שלי הגיע ללבי. קוראים לה מג'יק. ואתה יודע איך הכלבים? אתה יכול לעשות להם הכל, לנזוף בהם, אבל בכל פעם שאתה חוזר אליהם, הם פשוט אוהבים אותך כמו כל דבר. וזו הכוונה שלי לעמוד על הקרקע הזו. לא משנה מה דידיס שלי [האחיות] יגידו לי, לא משנה מה הנשים יגידו לי, אני רוצה להיות הקסם הזה בחייהן. ואני רוצה את הברכות שלך. תודה לך.