על קהילה

אתמול ראיתי לטאה מרחיבה את עצמה במוות, בסיוע נמלים. לאט לאט הוא חדל להידמות ללטאה. בעזרתם, זה התפתח למשהו גדול ממנו. לא יכולתי להסיט את מבטי.

אולי מישהו אחר ראה רצח. אחר, מהירות הנמלים. אבל בעיני, הסצנה הרגישה קדושה. הוא השתהה במשך שעות מתחת לשיח דקל, שבו אבק וצללים התעבו לצורה רוקדת ומשתנה על רצפת האריחים. היה שם יותר קריר.

טאטאתי את החצר. בכל פעם שעברתי, נראה היה שהגוף שלי משתנה - אוויר קריר מצחצח את עורי, שקט מפחיד עוקב אחרי איברי. כמעט יכולתי לשמוע צ'לו מנגן מרחוק. הרגשתי מוזמנת לטקס. לטאה, הופכת ליותר מחייה.

כשראיתי את הלטאה מתמוססת למשהו מעבר לעצמה, חשבתי על סוג אחר של היווצרות - כזו שראיתי במהלך שנה. זרע הזיכרון מוחזק בתוך חברתי, אספת זרעים, שמסתובבת בעולם בהליכה קלה, נשען לאחור והרבה סיפורים בתיקה.

פעם הייתי גנן מזועזע, צופה בצמחי העגבניות היקרים שלי קמלים למרות מאמציי. היא, תמיד הנודדת, אוספת זרעים מארצות רחוקות - כמוסות זעירות של איוולת וחוכמה כאחד. היא אמרה לי פעם:

"איסוף זרעים מלמד אותך איך החיים באמת עובדים."

צמחי העגבניות שלי, חולים מהמסע הארוך שלהם בחבילת זרעים, נאבקו להשתייך. האדמה עדיין הייתה זרה להם. הארץ, עדיין לא ידועה. רבים לא שרדו את הדור הראשון או השני שלהם. אבל באותם רגעים, הוורידים הסגולים והצהובים שלהם שלחו הזמנה - קריאת מצוקה.

ואז הם הגיעו. כנימות. תולעים חתוכות. קרדית עכביש. חיפושיות פרעושים. תריפסים. גסטרופודים. כאן, אפילו חלזונות אפריקאים נענים לכל קריאת מצוקה - ויש הרבה.

בימים שצמחי העגבניות מהדור הראשון והשני נכנעו, ראיתי אותם הופכים - לאט אבל בטוח - לעש ופרפרים. ראיתי אותם פורשים כנפיים וזורמים - לתוך מקורו של לוכד זבובים רוקד שמחכה ליד ביתנו מדי שנה מספטמבר עד אוקטובר.

ככה זה תמיד היה אצלי.

אנשים קיימים ברקע; החזית שלי היא הרגע הנוכחי. אף פעם לא ריק. תמיד בד - פרפרים. עלים יבשים. זרדים שאני אוהב להחזיק. יציקות תולעים מצחצחות את העקבים שלי. קריאת ציפור. ההלם השקט של פגישה עם שקרה. דרונגו עם זנב מחבט מתעכב כשאמא שלי אוכלת את ארוחת הצהריים של יום ההולדת שלה.

ככה העולם מגיע בשבילי. אני נכנס לעולם האנושי דרך המראה של העולם היותר מאדם, מוצא נחת בביטחונו המוכר.

אני יכול לספר את השעות שביליתי בטיפוס על עצים, מעקב אחר קליפות עץ באצבעותיי. אבל איך אני מודד את הרגעים שבהם האדמה מתחתי מפנה את מקומה ליופי, לתהייה, לתה?

איך אני מכמת את הזמן שעמדתי כזקיף דומם, מחכה לגשם לצד אלף יצורים שיכולים לשתות רק כשהוא יורד?

אני מחכה איתם פשוט כי אני נהנה מהחברה שלהם. זו החברות הכי טבעית שאני מכיר.

לפני שאהבתי פרחים, אהבתי אבנים.

גם כאן יש לי את ההעדפות שלי. אש מדברת אלי בנהמה רעבה, לפעמים שרה מעבר ללהבה. אבל תמיד הייתי שייך לכדור הארץ. לשמיים. למים. האש לקח את הזמן שלה להפוך לחבר.

בעולם יותר מאדם, אני נושם טוב יותר. רוח מסתלסלת דרך הצלעות, רקמת ריאה מקיפה את הכאב במקום שבו העצמות שלי החזיקו מעמד. רעד בחזה שלי. אנחה שקטה לפני שידעתי שאני צריך אחת. תשומת הלב מתרככת בקצוות המודעות שלי, ואני מונשמת.

אתמול, לטאה גוססת, ענף מנגו וגשם הקיץ הראשון יציבו אותי משאלה מתמשכת: האם אנחנו מין אלים?

מצאתי את התשובה שלי בקיץ.

קיץ - מילה אחת, אך אף פעם לא זהה מרגע אחד למשנהו. החום הנורא אינו קבוע. לא על פני ימים, לא על פני שעות, אפילו לא על פני כפרים וערים. כאן, לקיץ שלנו יש מצבי רוח.

השמש שרה בצהריים. אבל לא כל שעות הצהריים בוערות אותו הדבר.

יש ימים, כמו אתמול, הקיץ נשא טל. אמי ואני ניסינו להציק לגשם מהטל. זה עבד - בערב, הרבה אחרי שהשלמנו על היעדרותו.

וכך, כשאני מסתכל לעומק, הכל משתנה.

הנשימה שלי משתנה תחילה.

אבל כשהגענו לכאן, לנשימה הזו, לקח לטאה, ענף וזיכרון של עץ מנגו שהשקיף פעם על בריכה. בריכה שבה אנפות ניקרו בורות מים. היכן שצפרדעים מחטפות של ג'לאדהארה קראו לגשם.

דרך העולם היותר מאדם, אני מוצא את הביטחון להסתכל שוב - על האנשים החשובים לי.

אבי נכנס לחצר. פטריארך, ובכל זאת בעיניי, הוא מתמוסס לאט למשהו מעבר להורה - במיוחד עם הזקן הלבן הפנינתי שהוא מגדל כבר חודשים. לא עוד רק נושא הסמכות, אלא נוכחות מכובדת המתפרשת בדרכים שקטות ואנושיות יותר.

ההבנה שלי את העולם האנושי תמיד הייתה מקוטעת, מחווטת דרך מושגים שונים. אני זוכר תקופות קלות יותר, אבל העולם החי הוא זה שעמד כשומר על שפיותי.

בעולם האנושי, הייתי צריך מושגים.

כשלא הצלחתי לתפוס את הנזילות שלהם, הפכתי לצמצום מוחלט, כיווץ את חיי לחלל הקטן ביותר האפשרי - מנסה, לפחות, להיות לא מזיק. אבל אפילו בחלל הזה, נזכרתי בעוצמתו של זרע חרדל. אלא שאני לא זרע חרדל. אני מפזר אחרת. אני פורחת אחרת. אני דוהר עם העולם - רודף אחר מרכזים, פסגות, מעגלים, פירמידות וכדומה. מדי פעם, הגוף הרך שלי מגיע לרכות משלו, השרירים הערמומיים תלויים סביב נשימה על סבך מקלות רוקד וכאלה.

אני רואה עכשיו בבהירות.

אני לא יכול לחיות בלי מושגים. אני לא יכול לחיות בלי חברים.

ביליתי זמן עם מטפורות. יש המכנים זאת מיסטיקה. אולם שום דבר לא היה מאשר כמו לאפשר למושגים להתמוסס ולזרום. כדי שהרעיון הזה ינבט, הוא נזקק למרחב בתוכי.

בחזית, הנוכחות המתנשאת של חופות מציעה אינספור חברות.

הצעה פשוטה - ירקות שורש מבושלים על גחלים, נאכלים עם צ'ילי כתוש. החום החד של קפסאיצין שורף את לשוני - ארצי, פירותי, חי. אני חושב על התוכי, ללא שרה מאש הצ'ילי, ואני מחייך.

הנשים בשכונה משגיחות על העוברים, תמיד מחפשות משחקי ידידות. שלוש האחיות, מקננות ריקות, מנופפות לעברי.

הם תמיד זוכרים זמנים טובים יותר ברחוב הזה.

"במקום הזה לא היו כל החנויות האלה. אלה היו בתים".

"רואים את הבניינים האלה? פעם היו שם עצים. קופים חיו עליהם. המדפים היו חלקים, שלא כמו עכשיו!"

הם נאנחים מהעבר ומהרהרים בשקט שאופף אותם עכשיו.

אני יודע את זה עליהם.

הם אוהבים לאכול ירקות שורש עם צ'ילי כתוש, כמוני.

אני רואה נצנוץ משותף של צחוק כשאני מנופף בחזרה. אולי היום, אזדקק לשעה ממושכת על המדף שמפריד בין הנכסים שלנו ל"שלנו" ול"שלהם".

ואנחנו נרכל כמו לוחמים - רכילות עירונית, על ירקות שורש וכאלה.

זה הסוד שאני יודע לגבי הזמנות.

תמיד ראיתי את השתייכותי לעולם היותר מאדם כתגובה להזמנה.

ענף. לטאה גוססת. הגשם הראשון בקיץ.

הכל מתקשר, אם אני מקשיב.

ובכל זאת בעולם האנושי, זזתי אחרת. בתור משבש. אולי בגלל שמעולם לא ראיתי בזה עולם של הזמנות. עם אותו ניקוד בראש, אני נוטה ליישר ציונים, עם או בלי לדעת זאת.

הסבל של הנהרות. הפעם שבה הנהר השתעל פלסטיק אל החופים וזרם הלאה, אדיש, ​​כאילו כלום לא קרה.

אבל הכל מתנפח, עם מקום להזמנות.

זה הסוד שבאתי להתעכב בו.

יש להבין את טיב ההזמנות גם בעולם האנושי.

וכך, אני מפרסם אותם - ההזמנות שלי - החוצה לעולם.

ויש צחוק.

כמו נשימה, ביני לבין האחר, בלתי נפרד.