גב' טיפט: כן.

מר גודין: ו-ו- וכך, ה...

גב' טיפט: ועדיין חסרות לי הרבה מהדמויות האלה.

מר גודין: בדיוק, כן. וכך, אתה יודע, עבור מישהו בנעליים שלך, הקסם הוא זה: שחזרת למכונת השקילה מול מכונת ההצבעה. לעולם לא יהיו לך דירוגים טובים יותר מחוף ג'רזי. אבל לא זו המטרה. זה לא מה הנקודה. לא בגלל זה אנחנו עושים את העבודה שלנו. מה עובד זה משנה? והאם אפשר להתפרנס ממשהו שחשוב? והתשובה היא, כן. האם ניתן להרוויח את הסכום המקסימלי של כסף? כנראה שלא. אבל זה משחק לפי מערכת חוקים אחרת.

שמה שהאינטרנט אומר לנו זה שאתה לא צריך בניין, ואתה לא צריך רישיון FCC, ואתה לא צריך 10,000 עובדים. אז כשאני פושט את אלה ומגיע לנקודת המוצא של מה אני יכול להיות ומה אני יכול לעשות, מסתבר שזה לא כל כך יקר עבורי לשים את האמנות שלי בעולם. אז אני יכול לעשות עוד טעויות. אני יכול לקחת סיכונים גדולים יותר. ואני יכול להשפיע יותר. לא להרבה אנשים. כאילו אני נרגש מכך שכמעט לכל מי שאני פוגש אין מושג מי אני ומה אני עושה. כי אני לא רוצה שהרבה אנשים יופיעו ויגידו, אני קורא את זה, אני קורא את זה, אני קורא את זה. אפשר לקבל את החתימה שלך? זאת לא הנקודה. הנקודה היא האם מישהו יבוא אליי ויגיד, על סמך מה שלמדתי ממך לימדתי 10 אנשים אחרים לעשות את זה, ויצרנו משהו חשוב.

גב' טיפט: כן.

מר גודין: ואתה לא - אתה לא יכול להשיג את זה אם אתה מנסה לקבל דירוגים בקנה מידה של הבוורלי הילביליז.

גב' טיפט: אז זה נכון שלא מזהים אותך? כלומר, אתה אומר את זה באופן אישי? האם אתה…

מר גודין: כן.

גב' טיפט: כן, נכון. אז זו התופעה המצחיקה הזו של, אתה יודע, אתה ו - אני לא יודע - מישהו כמו ברנה בראון, זה גם נכון. התופעה הזו של דברים מדהימים נמצאת ממש מתחת לרדאר התרבותי. ובכל זאת האירוניה שם היא משהו שאתה, למשל, או ברנה בראון איתה כמה מיליוני אנשים צפו בהרצאות ה-TED שלה. זו הנישה, אולי זה ייקרא הנישה. אבל הנישות האלה ענקיות, חלקן - חלקן - והן חזקות.

מר גודין: כן, אני חושב שזה - אני צריך להפריע לך. כי אתה נופל לאותה מלכודת, וזה שאין דבר כזה רדאר תרבותי יותר. יש מכ"מים תרבותיים. יָמִינָה?

גב' טיפט: בסדר.

מר גודין: שרשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס היא טיפשה. והם צריכים להפסיק לפרסם את זה. כי זה לא אומר כלום.

גב' טיפט: בסדר. אבל הנה זה, נכון.

מר גודין: כי זה למעשה האוסף של 100 רשימות רבי-המכר שכולן משולבות יחד. יָמִינָה. שאם אתה מסתכל על רשימת השיחות הפופולריות ביותר ב-TED, זו רשימה מטופשת, כי מעט מאוד אנשים ראו את כולם. אז מה שאתה רואה הוא 20 רשימות רבי מכר כולן משולבות יחד. ואם אנחנו מתכוונים לומר, אני לא מצליח אלא אם כן אני ברשימת רבי המכר הזו או ברשימת רבי המכר הזו או שאקבל את הדבר הזה מראש, או שיש לי דירוגים כאלה - אתה משחק את המשחק של התעשיין.

גב' טיפט: נכון.

מר גודין: בעוד שדרך אחרת לחשוב על זה היא, על כמה אנשים אני יכול להשפיע ועדיין להיות מסוגל לעשות זאת מחר? כי אם נוכל להשפיע על מספיק אנשים כדי להמשיך לקבל את הפריבילגיה לעשות את זה, אז מחר יהיו עוד יותר אנשים. כי אנחנו עושים משהו אמיתי שמתחבר, בניגוד לעשות משהו מזויף שהוא בידור.

גב' טיפט: אז איך אתה - בטח יבואו אליך אנשים שאומרים, טוב אתה יודע, בוא נגיד את זה. יש הרבה דברים נהדרים שקורים שלא זוכים להכרה, לא מוכרים. כלומר, יש לך את הרעיון הזה - ואני חולק את זה - שלכולם, אתה יודע, שלכולנו יש משהו, נכון, יש לנו שכולם ראויים ובעלי ערך ושיש משהו כמו כישרון או תשוקה או ייעוד. אבל האמת היא שהדברים האלה מתופפים מרבים מאיתנו בדרכים שונות. וגם שהתשוקה שלך אולי לא היא הכישרון שלך. וגם שכל רעיון הוא לא רעיון טוב. אז איך אתה מייעץ לאנשים להיות נבונים בנושא? וזו עוד מילה שאתה משתמש בה שממש חשובה לי, כושר הבחנה. ואני לא חושב שזו מילה שאנחנו משתמשים בה כל כך בהקשר למשהו כמו האינטרנט. אבל אתה יודע, איך אתה עוזר לאנשים שחושבים מאיפה להתחיל ואיך להיות חכמים?

מר גודין: ובכן, תן לי לשזור שני אנשים בתשובה שלי. הראשון הוא רוברט ארווין, שהוא אמן קונספטואלי לא ידוע משנות ה-60 וה-70. והוא דיבר הרבה על ללמוד איך לראות. האמנות הזו היא הפעולה של יצירת משהו שבו אתה שוכח את השם של מה שאתה רואה. ומה שאנחנו רואים בקרב כל מי שמצליח לעשות עבודה מהסוג הזה הוא שהם הבחינו בדברים. הם למדו איך לראות את ההבדל בין טוב לרע.

שקלייב דייוויס הבין איך להאזין לתקליט ולומר, סוג המאזין שלי הולך לאהוב את הסוג הזה של תקליט. והדרך היחידה שבה אתה מקבל את ההבחנה היא על ידי תרגול. האם כשאני בוחר בזה אני צודק? כשהכנסתי את זה לעולם, האם זה הדהד עם האנשים שניסיתי להגיע אליהם? ואז, אז אנחנו מגיעים ל-10,000 השעות ולכל התפיסה שאם תתאמן מספיק לשים לב, אתה תצליח בזה.

גב' טיפט: וזה אומר שאת לא טובה בהתחלה בהכרח, ואת תיכשלי?

מר גודין: נכון. האנשים היחידים שהם טובים בהתחלה הם ברי מזל.

גב' טיפט: זה טוב.

מר גודין: אתה לא יכול לטעון שזו מיומנות שאתה יכול לראות ואנשים אחרים לא יכולים לראות. שהתמזל מזלך בכך שהתחלת עם מערכת של הנחות שבמקרה מהדהדות עם השוק. אבל אתה לא חכם יותר מכולנו - אתה פשוט, מישהו היה צריך להתחיל במקום הנכון ואתה עשית זאת. אבל החלק השני שכל כך קריטי כאן הוא בעיית אופרה ווינפרי, שהיא שכל סופר שרצה להשפיע לפני 15 שנה חלם שאופרה תבחר בהם.

גב' טיפט: נכון.

מר גודין: וכך בעולם רווי תקשורת, אנחנו רוצים להיבחר. אז כמוך, כל יום מגיעים אלי אנשים ואומרים, בחר אותי, שים אותי בבלוג שלך. אם רק תדבר עליי, אז האמנות שלי תגיע לכל מי שארצה להגיע אליו. אבל אם נבדיל את זה מדרווין, אתה יודע שהלטאה הראשונה שזחלה מהבוץ והחלה ללכת על רגליים לא אמרה לתקשורת, בבקשה תבחר בי כדי שיוכלו להגיע עוד לטאות מהלכות. לא כך זה עבד; זה מלמטה למעלה. אז מה שאני אומר לאנשים זה שאני לא אחראי על מה שטוב. אני לא יכול לבחור מהי פרה סגולה, מה מדהים - שום דבר. שהעולם הוא, התחתית היא, כולם, גם אני בתחתית, כולם. אז תגיד ל-10 אנשים - יש 10 אנשים שסומכים עליך מספיק כדי להקשיב. ואם אתה אומר את הדבר שלך ל-10 אנשים - אם אתה שולח את הספר האלקטרוני שלך ל-10 אנשים - אם אתה עושה את הדרשה שלך ל-10 אנשים או מראה את המוצר שלך ל-10 אנשים ואף אחד מהם לא רוצה לספר לחברים שלו, ואף אחד מהם לא משתנה - אז נכשלת. שלא ממש הבנת מה טוב. אבל אם חלק מהם יספרו לחברים שלהם, אז הם יספרו לחברים שלהם, וכך התפשטו הרעיונות. אז זה 10 בכל פעם - 10 על 10 על 10. איך אתה מכניס רעיון בעולם שמספיק להדהד עם אנשים אם הם סומכים עליך מספיק כדי לשמוע אותו. ואז זה יכול ללכת לשלב הבא ולשלב הבא.

גב' טיפט: הרשו לי לשאול אתכם על הבחנה במילה הזו. ורק מבחינתך, איך אתה משתמש בטכנולוגיה. כי אני חושב וזה וכל השאר, אתה יודע, אתה סוג של צועד לפי הקצב של המתופף שלך. יָמִינָה? אז כן, כתבת למעלה מ-4,000 פוסטים בבלוג. אתה מזין את העבודה שלך לטוויטר, אבל אתה בעצם לא ממש בטוויטר. יָמִינָה?

מר גודין: נכון.

גב' טיפט: זאת אומרת לא עשית את הקפיצה הזו. אתה, אתה לא עוקב אחרי אף אחד. אבל הכתיבה שלך נכנסת לחשבון הטוויטר הזה. אתה כותב ספרים שעולים לראש רשימות רבי המכר של אמזון בלי לעשות שום דבר שכל העולם חושב שאתה צריך לעשות כדי למכור ספר. זאת אומרת, זה לא סתם לא נבחר על ידי אופרה, אבל אתה לא עושה סיורים בהזמנה. אתה לא עושה ראיונות. אז איך, אתה יודע, מה למדת בזמן שעבדת עם הדבר הזה שנקרא טכנולוגיה בשנים האלה? איך למדת איך להבין על מה לזרוק את עצמך ולמה להתנגד?

מר גודין: טוב, אני שמח שאמרת את המילה להתנגד. הצלחנו לעשות את זה הרבה זמן בלי להעלות את סטיב פרספילד ואת ההתנגדות למוח הלטאה והרצון להסתתר. שמה שכל אמנים נאבקים איתו כל היום זה הקול הזה בעורף שאומר, אה-אוי, הלכת רחוק מדי. עדיף לא להראות את זה לאף אחד. אז מה שניסיתי לעשות זה להסיר את הדברים בחיי שיתנו לי מקום להסתתר. אז אני לא כותב את ההמשך. לא כתבתי את ה-Permission Marketing Handbook או פרה סגולה חלק 2.

אין לי עובדים, אז ככה אין לי פגישות. אני לא מבלה זמן בפייסבוק ובטוויטר כי זה יהיה מבאס עצום מהזמן שלי, ויכולתי להכחיש שבזבזתי זמן, כי כולם עושים את זה. ולכן האתגר עבורי עם הטכנולוגיה הוא זה למנף אותי באופן שגורם לי לאי נוחות - שמציב אותי במקום שבו אני צריך לחפור עמוק יותר כדי לעשות את העבודה שאהיה גאה בה. אם זה מה שזה עושה, זה מה שאני רוצה.

גב' טיפט: אז טוב שאם התשובה שלך היא כן. בְּסֵדֶר. אז התשובה שלך, אם זה יותר קשה, מה אמרת? אם זה מאתגר, אם זה מכניס אותך...

מר גודין: נכון. אם זה מעמיד אותי - אם המינוף מקשה עליי לעשות את הדבר הזה שאני מגדיר כאמנות, אז אני רוצה לעשות את זה.

גב' טיפט: בסדר.

מר גודין: נכון. וכדי, אתם יודעים, פרויקט הקיקסטארטר שעשיתי - עשיתי את זה כי זה היה מעניין, לא כי זה היה דבר חשוב מבחינה כלכלית.

גב' טיפט: לגייס את הכסף עבור הטעיה של איקרוס ? האם זה…

מר גודין: נכון. אבל זה לא היה כדי לגייס כסף; זה היה כדי לגדל שבט, לגרום ל-4,500 אנשים להגיד, אנחנו לא, עדיין לא קראנו את זה, אבל אנחנו סומכים עליך, לך תכתוב את זה. עכשיו אלה הימורים די גבוהים. יָמִינָה? אבל זה אומר שלא נשארו לי תירוצים. לא יכולתי לומר, ובכן, העורך שלי לא נתן לי לעשות את זה, או שהמו"ל שלי לא נתן לי לעשות את זה. כי הם לא היו פקטור. זה אומר שהאנשים האלה בטחו בי ונתנו לי כלי שיכול להביא את זה ישר אליהם. זה מעלה את ההימור.

גב' טיפט: זאת אומרת, אחת הנקודות שאתה מעלה לגבי העולם החדש הזה שאנחנו גרים בו והצורך וגם ההזדמנות של כל אחד מאיתנו להיות אמנים היא שדווקא כשאתה עושה משהו שאף אחד לא עשה קודם, אתה לא הולך לקבל את מחיאות הכפיים הכי חזקות. יָמִינָה? שלא ייבחרו. ואז זה מחייב אותנו לפתח כמה סוגים שונים של משאבים פנימיים. יָמִינָה? כלומר, איך יש לנו אמון פנימי במה שאכפת לנו ממנו?

מר גודין: כן. בְּדִיוּק. וכאן מגיעה ההבחנה. אתה יודע, אז כשאני נושא הרצאה - בסוף תגיד, יש שאלות? והאנשים היחידים שמרים את היד מרימים את היד כי הם חושבים שיש להם שאלה שהקבוצה רוצה לשמוע. הם חושבים שיש להם מה לתרום. עכשיו מה שמרתק בזה הוא חמש דקות אחרי שסיימנו, לכולם יש שאלה. יָמִינָה?

גב' טיפט: נכון. יָמִינָה. יָמִינָה.

מר גודין: כי עכשיו זה בטוח לשאול את השאלה שלך כי אתה לא הולך להישפט על השאלה שאתה הולך לשאול. אבל האנשים שכן שואלים שאלה הוכיחו לעצמם שיש להם שיקול דעת מספיק טוב כדי להיות מסוגלים להכניס לעולם משהו שלא נאמר קודם לכן. זה מה שהופך אותה לשאלה טובה. והתרגול הזה הוא משהו שעלינו ללמוד ועלינו ללמד את הילדים שלנו, ועלינו ללמד את עמיתינו כיצד לעשות זאת.

אז אם אתה ואני היינו יושבים רק אחרי ימי החושך ושומעים את סיפורו של איקרוס - מה שהיינו שומעים זה: שדדלוס אמר לבנו שני דברים - האחד, שים את הכנפיים האלה אבל אל תעוף קרוב מדי לשמש כי חם מדי שם למעלה והשעווה תימס. אבל יותר חשוב, בן, אל תטוס נמוך מדי, אל תטוס קרוב מדי לים, כי הערפל והמים יכבידו על הכנפיים ובוודאי תאבד. ובשבילי המסר הכי חשוב שהגעתי אליו אחרי שחשבתי על זה כל כך הרבה שנים הוא שאנחנו טסים נמוך מדי. בנינו את היקום הזה, הטכנולוגיה הזו, הקשרים האלה, החברה הזו, וכל מה שאנחנו יכולים לעשות איתה זה לעשות זבל. כל מה שאנחנו יכולים לעשות עם זה זה לעשות בידור מטופש . אני לא קונה את זה.

אז אני חוזר לכל הדברים שאמי ז"ל לימדה אותי. ונוכל להאמין יותר בקהילה ובצדקה ובחדשנות ובכבוד ובחינוך. ואתה יודע, נתתי את ההרצאה הזו לפני כמה שבועות לכמה מחנכים. ואישה בשנות ה-50 לחייה הרימה את ידה היא אמרה, "ובכן, אני עובדת בקולג' קהילתי. וזה לא, יש לנו בעיה אחרת. הבעיה שלנו היא שאנחנו צריכים להכניס את כולם. ותן לי להגיד לך משהו, אדוני", אמרה, "האנשים האלה לא יכולים לעשות אמנות". והתחלתי לבכות כי הנה מישהו שסומכים עליו לרומם וללמד ולעורר השראה. והיא הפכה כל כך מוכה שבמסגרת ציבורית היא פנתה אליי ואמרה, "האנשים האלה לא יכולים לעשות אמנות". ואני פשוט לא מאמין בזה.

גב' טיפט: קשה לעבור את זה. אז אתה יודע, דבר אחרון שאני רק רוצה לציין הוא משהו נפלא - שאתה אומר שוב ושוב, שכולנו מוזרים. ושוב, אתה מצביע על משהו שמתבטא בכל כך הרבה דרכים. אבל אנחנו לא בהכרח אומרים, זה סוג של פטירת הנורמליות, וזו הקלה כזו. ואני תוהה אולי בהקשר הזה, או אולי בדרכים אחרות. אתה יודע, אתה גם מגדל ילדים בתקופה הזו. אז איך זה - איך הורות - איך הילדים שלך שגדלים בעולם הפוסט-תעשייתי, הפוסט-גיאוגרפי הזה - אתה יודע איך הם ממשיכים להאכיל ולהודיע ​​לתחושתך מה זה אומר ומה עומד על כף המאזניים ומה אפשרי?

מר גודין: אתה יודע, אם אתה מבלה עם ילדים בני 15 מחוברים טכנית, אתה הולך לגלות המון דברים. קודם כל, רבים מהם אינם צופים בטלוויזיה כלשהי. אבל הם צורכים יותר וידאו מאי פעם.

גב' טיפט: זה נכון, כן.

מר גודין: אממ, ו- ורובם אינם מודאגים כלל מהמספר של דנבר ומהתפיסה הזו שיכולים להיות להם רק 150 חברים ובני משפחה, אחרת המוח שלהם נמס. יש להם 1,000 אנשים שהם קשורים אליהם או 5,000 אנשים. והם חיים חיים בקול רם. ויש אנשים שמגיבים לזה באומרים, לא אכפת לי. אני אעלה תמונות שלי שותה ממשפך. ואני אעשה את זה, אתה יודע, כי זה בעולם - אני פשוט אעשה את זה וזה בסדר.

ואחרים - ויש לי מזל גדול לחיות עם שניים מהם - אומרים, וואו, איזו הזדמנות בשבילי לתרום למעגל הזה, ולהתארגן למעגל הזה. שהנה במה ואני לא הולך להעלות מחזה, אבל אני הולך לארגן משהו, בין אם זה, אתם יודעים, לעזור לבנות משהו עם Habitat for Humanity או להכניס חידוש טכני לעולם. וכך כהורים, לעתים קרובות אנו נדחפים לעשות את הבחירה הזו.

והבחירה היא - הרחיקו את ילדיכם מעולם החיבור ותבודדו אותם וודאו שהם "בטוחים". או להכניס את הילדים שלך לעולם, ואתה יודע, כל הגיהנום יפרוץ. אלה הדברים שהם מדברים עליהם בפגישת PTA. ואני לא חושב שזו הבחירה. אני חושב שהבחירה היא שכולם נמצאים בעולם עכשיו. כולם מחוברים. אתה לא יכול למנוע מילדך בן ה-12 לשמוע ניבולי פה.

גב' טיפט: כן, נכון.

מר גודין: אתה יודע, תתגבר על זה. אבל בהתחשב בכך שהם בעולם, איזה שובל הם הולכים להשאיר? איזה סימן הם משאירים? האם הם עושים את זה רק כדי להיכנס לקולג'? או שהם עושים את זה כי הם מבינים שתפקידם כתורמים לחברה מתחיל עכשיו כשהם בני 10, לא כשהם בני 24. ושהשביל שהם משאירים אחריהם מתחיל ברגע שמישהו מצלם את התמונה שלהם.

ואם אנחנו יכולים ללמד ילדים שאין הגבול הבהיר הזה בין מחוץ לתפקיד לבין בתפקיד, אלא שהחיים הם החיים ואתה צריך לחיות אותם כמו שאנשים מסתכלים עליך, כי הם כן, אז אנחנו סומכים עליהם. ואנחנו סומכים עליהם שיהיו גדולים ממה שהם יכולים להיות כי הם בוחרים להיות גדולים יותר. וזה ההוראה הזו, אני חושב, שכל כך קשה לעשות כהורה. כי מה שאתה באמת רוצה לעשות זה להגן עליהם ולנעול אותם עד שיגיע הזמן. אבל הדבר האמיץ ביותר לעשות הוא להביא את ילדי המטווח החופשי האלה שחוקרים את קצוות היקום שלהם, אבל עושים את זה בצורה שהם גאים בה, לא מתחבאים ממנה.