לוקחים בחזרה את הזמן

האם השווינו פרודוקטיביות למהירות? מרגרט וויטלי מסבירה כיצד האטה עשויה להיות ההבדל בין רעיונות לפעולה.

צילום © flickr.com/Robert Schoble

כמין, אנו בני האדם ניחנים ביכולות ייחודיות. אנו יכולים להתנתק ממה שקורה, לחשוב על זה, להטיל ספק בזה, לדמיין דברים שונים. אנו גם סקרנים. אנו רוצים לדעת "למה?". אנו מבינים "איך". אנו חושבים על מה שהיה; אנו חולמים קדימה אל העתיד. אנו יוצרים את מה שאנו רוצים במקום רק לקבל את מה שיש. עד כה, אנו המין היחיד שאנו מכירים שעושה זאת.

אבל ככל שהעולם מאיץ, אנחנו מאבדים את היכולות האנושיות הנפלאות הללו. האם יש לכם זמן לחשוב כמו שהיה לכם לפני שנה? מתי בפעם האחרונה ביליתם זמן בהרהורים על משהו שחשוב לכם? בעבודה, האם יש לכם יותר או פחות זמן לחשוב על מה שאתם עושים, והאם אתם מעודדים להקדיש זמן לחשוב יחד עם עמיתים ועמיתים לעבודה?

בתרבות הזו, התחלנו להשוות פרודוקטיביות למהירות. אם אפשר לעשות זאת מהר יותר, אנחנו מניחים שזה פרודוקטיבי יותר. מגמה חדשה בחברות מסוימות היא לקיים פגישות בעמידה. פגישות אלו (או שאולי כדאי לקרוא להן "פגישות כדורגל") מוצגות כפרודוקטיביות יותר, אבל רק משום שהן גוזלות פחות זמן. איש אינו מודד את הפרודוקטיביות של פגישות אלו על ידי שאילת השאלה האם אנשים פיתחו פתרונות חכמים יותר, רעיונות טובים יותר או מערכות יחסים של אמון רב יותר.

אם היינו יכולים לעצור לרגע ולראות מה אנחנו מפסידים כשאנחנו מאיצים, אני לא יכול לדמיין שהיינו ממשיכים עם העסקה הזו. אנחנו מוותרים על הדברים שהופכים אותנו לאנושיים. דרכנו לגיהנום רצופה בכוונות חפוזות. אני מקווה שנוכל להבחין במה שאנחנו מפסידים - בחיי היומיום שלנו, בקהילה שלנו, בעולמנו. אני מקווה שנהיה אמיצים מספיק כדי להאט את הקצב.

חשיבה היא המקום שבו מתחילות פעולות אינטליגנטיות. כשאנחנו עוצרים לרגע כדי לבחון סיטואציה בצורה מדוקדקת יותר, אנחנו יכולים לראות יותר מאופייה, לחשוב מדוע היא מתרחשת, ולשים לב כיצד היא משפיעה עלינו ועל אחרים.

המחנך הברזילאי פאולו פריירה השתמש בחשיבה ביקורתית כגישה לא אלימה לשינוי מהפכני. תחילה במדינת מולדתו ולאחר מכן בקהילות עניות ברחבי העולם, הוא לימד אנשים כיצד לחשוב על חייהם ועל הכוחות שדששו אותם. איש לא האמין שאנשים עניים, מותשים ומתקשים יכולים להפוך לחושבים אינטליגנטים. אך קל לאנשים לפתח יכולת זו כשהם רואים כיצד חשיבה יכולה להציל את חייהם ואת חייהם של יקיריהם.

כדי לחשוב האם אתם מאבדים משהו בעל ערך בחייכם, הנה כמה שאלות לשאול את עצמכם: האם מערכות היחסים שלי עם יקיריכם משתפרות או מידרדרות? האם הסקרנות שלי לגבי העולם גוברת או פוחתת? אילו דברים מכעיסים אותי היום, בהשוואה ללפני כמה שנים? אילו מההתנהגויות שלי אני מעריך ואילו אני לא אוהב? באופן כללי, האם אני מרגיש שליו יותר או לחוץ יותר? האם אני הופך למישהו שאני מעריץ?

אם מענה על השאלות הללו עוזר לך לשים לב למשהו בחייך שהיית רוצה לשנות, תצטרך זמן לחשוב.

אבל אל תצפו שמישהו ייתן לכם את הזמן הזה לחשוב - תצטרכו לתבוע אותו לעצמכם. חשיבה תמיד מסוכנת לסטטוס קוו, ואלה שנהנים מהמערכת הנוכחית אינם מעוניינים ברעיונות החדשים שלכם. למעשה, החשיבה שלכם מהווה איום עליהם, כי ברגע שתתחילו לחשוב, תרצו לשנות משהו. אתם תפגעו במצב הנוכחי. לכן איננו יכולים לצפות מאותם מעטים שמוצאים תועלת מהמציאות הנוכחית לתת לנו זמן לחשוב. אם אנחנו רוצים שמשהו ישתנה, אנחנו אלה שצריכים לתבוע מחדש את הזמן לחשוב.

שימו לב שבתרבות האמריקאית, חשיבה אינה מוערכת במיוחד. בטירוף שלנו לגרום לדברים לקרות, לפעול, פחתנו מערכה של החשיבה ולעתים קרובות רואים בה מכשול לפעולה. אנחנו מדברים על הצורך לעשות דברים עכשיו. יצרנו דואליזם בין חשיבה לפעולה, בין הוויה לעשייה. באופן אישי, אני מוצא את זה גם מסוכן וגם חסר היגיון.

אין מרחק בין חשיבה לפעולה כאשר רעיונות משמעותיים עבורנו. כשאנו מסתכלים במבט מעמיק על מצב ומבינים את הדינמיקה ההרסנית שלו, אנו פועלים כדי לשנות אותו. אנו לא יושבים ומגלים את הסיכונים או מחכים עד שמישהו אחר יפתח אסטרטגיית יישום. אנו פשוט מתחילים לעשות. אם פעולה לא עובדת, אנו מנסים משהו אחר.

ממשלות וארגונים מתקשים ביישום, ובכל ביורוקרטיה יש פער עצום בין רעיונות למעשים. הסיבה לכך היא שאנחנו לא קונים את הרעיונות - לא המצאנו אותם, אנחנו יודעים שהם לא באמת ישנו כלום, ולא ניקח סיכונים בדברים שאנחנו לא מאמינים בהם. אבל כשזה הרעיון שלנו, תוצאה של החשיבה שלנו, ואנחנו רואים איך זה באמת יכול להועיל לחיינו, אז אנחנו נפעל.

לקחת את הזמן לחשוב על דברים שעשויים באמת לשנות את חיינו תמיד מספק לנו מתנות נוספות. נחישות, אנרגיה ואומץ מופיעים באופן ספונטני כשאכפת לנו מאוד ממשהו. אנו לוקחים סיכונים שאי אפשר לדמיין בכל הקשר אחר.

כך מתארת ​​ברניס ג'ונסון ריאגון, זמרת וכותבת שירים מוכשרת, את מעשיה חסרי הפחד ושל אחרים במהלך תנועת זכויות האזרח: "עכשיו אני יושבת לאחור ומסתכלת על כמה מהדברים שעשינו, ואני שואלת, 'מה לעזאזל קרה לנו?' אבל למוות לא היה שום קשר למה שעשינו. אם מישהו יורה בנו, היינו מתים. וכשאנשים מתו, בכינו והלכנו להלוויות. ולמחרת הלכנו ועשינו את הדבר הבא, כי זה היה באמת מעבר לחיים ולמוות. זה היה באמת כאילו לפעמים אתה יודע מה אתה אמור לעשות. וכשאתה יודע מה אתה אמור לעשות, זו העבודה של מישהו אחר להרוג אותך." (מצוטט ב"אהבה טובה ", מאת שרון זלצברג.)

רובנו לא צריכים לסכן את חיינו כך, אבל ייתכן שאנחנו גוססים מוות איטי. אם אנחנו מרגישים שאנחנו משתנים בדרכים שאנחנו לא אוהבים, או רואים דברים בעולם שגורמים לנו להרגיש עצב, אז אנחנו צריכים זמן לחשוב - על המקום שבו אנחנו נמצאים עכשיו ואיך נוכל להתחיל לשנות דברים. אנחנו צריכים זמן לפתח בהירות ואומץ. אם אנחנו רוצים שהעולם שלנו יהיה שונה, המעשה הראשון שלנו הוא לתבוע מחדש את הזמן לחשוב. שום דבר לא ישתנה לטובה עד שנעשה זאת.