אנחנו מאבדים את ההקשבה. אנחנו מבלים בערך 60 אחוז מזמן התקשורת שלנו בהקשבה, אבל אנחנו לא ממש טובים בזה. אנחנו שומרים רק 25 אחוז ממה שאנחנו שומעים. עכשיו - לא אתה, לא הדיבור הזה, אבל זה נכון בדרך כלל.
הבה נגדיר הקשבה כיצירת משמעות מצליל. זה תהליך נפשי, וזה תהליך של מיצוי.
אנחנו משתמשים בכמה טכניקות די מגניבות כדי לעשות זאת. אחד מהם הוא זיהוי דפוסים. (רעשי הקהל) אז במסיבת קוקטייל כזו, אם אני אומר, "דייוויד, שרה, שים לב" - חלקכם פשוט התיישבו. אנו מזהים דפוסים כדי להבחין בין רעש לאות, ובמיוחד את השם שלנו. הבדל היא טכניקה נוספת שאנו משתמשים בה. אם השארתי את הרעש הוורוד הזה במשך יותר מכמה דקות, (רעש ורוד) היית ממש מפסיק לשמוע אותו. אנו מקשיבים להבדלים; אנחנו מוזילים צלילים שנשארים זהים.
ואז יש מגוון שלם של מסננים. המסננים האלה לוקחים אותנו מכל הסאונד אל מה שאנחנו שמים לב אליו. רוב האנשים אינם מודעים לחלוטין למסננים הללו. אבל הם בעצם יוצרים את המציאות שלנו בצורה מסוימת, כי הם אומרים לנו למה אנחנו שמים לב כרגע. אני אתן לך דוגמה אחת לכך. הכוונה חשובה מאוד בסאונד, בהקשבה. כשהתחתנתי עם אשתי, הבטחתי לה שאקשיב לה כל יום כאילו בפעם הראשונה. עכשיו זה משהו שאני נופל ממנו על בסיס יומיומי.
אבל זו כוונה נהדרת להיות במערכת יחסים.
אבל זה לא הכל. הצליל מציב אותנו במרחב ובזמן. אם אתה עוצם את עיניך עכשיו בחדר הזה, אתה מודע לגודל החדר מהדהוד והקפצת הצליל מהמשטחים; אתה מודע לכמה אנשים נמצאים סביבך, בגלל המיקרו-רעשים שאתה קולט. והסאונד ממקם אותנו גם בזמן, כי לצליל יש תמיד זמן טבוע. למעשה, הייתי מציע שההקשבה שלנו היא הדרך העיקרית שבה אנו חווים את זרימת הזמן מהעבר לעתיד. אז, "סולידיות היא זמן ומשמעות" -- ציטוט נהדר.
אמרתי בהתחלה, אנחנו מאבדים את ההקשבה. למה אמרתי את זה? ובכן, יש לכך הרבה סיבות. קודם כל, המצאנו דרכים להקלטה -- קודם כתיבה, אחר כך הקלטת אודיו ועכשיו גם הקלטת וידאו. הפרמיה על האזנה מדויקת וקפדנית פשוט נעלמה. שנית, העולם עכשיו כל כך רועש, (רעש) כשהקקופוניה הזו מתרחשת חזותית ושמיעתית, שפשוט קשה להקשיב; מעייף להקשיב. אנשים רבים מוצאים מחסה באוזניות, אבל הן הופכות חללים ציבוריים גדולים כמו זה, נופי סאונד משותפים, למיליוני בועות סאונד קטנות וקטנות. בתרחיש הזה, אף אחד לא מקשיב לאף אחד.
אנחנו הופכים חסרי סבלנות. אנחנו לא רוצים עוד דברי לשון; אנחנו רוצים נגיסות קול. ואומנות השיחה מתחלפת - באופן מסוכן, אני חושב - בשידור אישי. אני לא יודע כמה הקשבה יש בשיחה הזו, שלצערי היא נפוצה מאוד, במיוחד בבריטניה. אנחנו הופכים לחוסר רגישות. התקשורת שלנו צריכה לצעוק עלינו עם כותרות מהסוג הזה כדי למשוך את תשומת הלב שלנו. וזה אומר שקשה לנו יותר לשים לב לשקט, לעדין, למאופק.
זו בעיה רצינית שאנו מאבדים את ההקשבה. זה לא טריוויאלי, כי הקשבה היא הגישה שלנו להבנה. הקשבה מודעת תמיד יוצרת הבנה, ורק ללא הקשבה מודעת הדברים האלה יכולים לקרות. עולם שבו אנחנו לא מקשיבים זה לזה בכלל הוא מקום מאוד מפחיד. אז אני רוצה לשתף אתכם בחמישה תרגילים פשוטים, כלים שתוכלו לקחת אתכם, לשיפור ההקשבה המודעת שלכם. היית רוצה את זה?
קהל: כן!
טוֹב. הראשון הוא שתיקה. רק שלוש דקות ביום של שקט הוא תרגיל נפלא לאיפוס האוזניים ולכיול מחדש, כדי שתוכל לשמוע שוב את השקט. אם אתה לא יכול להשיג שקט מוחלט, לך על שקט, זה בסדר גמור.
שנית, אני קורא לזה "המיקסר". (רעש) אז גם אם אתה בסביבה רועשת כזו -- וכולנו מבלים זמן רב במקומות כאלה -- הקשיבו בבר הקפה לכמה ערוצי סאונד אני יכול לשמוע? לכמה ערוצים בודדים במיקס הזה אני מאזין? אתה יכול לעשות את זה גם במקום יפה, כמו באגם. כמה ציפורים אני שומע? איפה הם? איפה האדוות האלה? זה תרגיל נהדר לשיפור איכות ההאזנה שלך.
שלישית, לתרגיל הזה אני קורא "להתענג", וזהו תרגיל יפהפה. זה על ליהנות מצלילים ארציים. זה, למשל, הוא מייבש הכביסה שלי.
זה ואלס -- אחד, שניים, שלוש; אחת, שתיים, שלוש; אחת, שתיים, שלוש. אני אוהב את זה! או פשוט נסה את זה לגודל.
וואו! אז, צלילים ארציים יכולים להיות ממש מעניינים - אם תשימו לב. אני קורא לזה "המקהלה הנסתרת" -- היא נמצאת סביבנו כל הזמן.
התרגיל הבא הוא כנראה החשוב מכל אלה, אם רק תורידו דבר אחד. זה עמדות הקשבה -- הרעיון שאתה יכול להעביר את עמדת ההאזנה שלך למה שמתאים למה שאתה מאזין לו. זה משחק עם המסננים האלה. זוכר שנתתי לך את המסננים האלה? זה מתחיל לשחק איתם כמנוף, להיות מודע אליהם ולעבור למקומות שונים. אלו הם רק חלק מעמדות ההאזנה, או סולמות של עמדות האזנה, שבהם אתה יכול להשתמש. יש הרבה. תהנה עם זה. זה מאוד מרגש.
ולבסוף, ראשי תיבות. אתה יכול להשתמש בזה בהקשבה, בתקשורת. אם אתה באחד מהתפקידים האלה - ואני חושב שזה כנראה כל מי שמקשיב להרצאה הזאת - ראשי התיבות הם RASA, שהם המילה בסנסקריט ל"מיץ" או "מהות". ורסא מייצג "קבל", שפירושו לשים לב לאדם; "מעריך", משמיע קולות קטנים כמו "הממ", "אוי", "בסדר"; "לסכם" - המילה "כך" חשובה מאוד בתקשורת; ו"שאל", שאלו שאלות לאחר מכן.
עכשיו סאונד הוא התשוקה שלי, זה החיים שלי. כתבתי ספר שלם על זה. אז אני חי כדי להקשיב. זה יותר מדי לבקש עבור רוב האנשים. אבל אני מאמין שכל בן אדם צריך להקשיב במודע כדי לחיות באופן מלא - מחובר במרחב ובזמן לעולם הפיזי שסביבנו, מחוברים בהבנה זה לזה, שלא לומר מחוברים רוחנית, כי לכל דרך רוחנית שאני מכירה יש הקשבה והתבוננות בליבה.
לכן אנחנו צריכים ללמד הקשבה בבתי הספר שלנו בתור מיומנות. למה לא מלמדים אותו? זה מטורף. ואם נוכל ללמד הקשבה בבתי הספר שלנו, נוכל להוריד את ההקשבה מהמדרון החלקלק הזה לעולם המסוכן והמפחיד שעליו דיברתי, ולהעביר אותו למקום שבו כולם מקשיבים במודע כל הזמן, או לפחות מסוגלים לעשות זאת.
עכשיו, אני לא יודע איך לעשות את זה, אבל זה TED, ואני חושב שקהילת TED מסוגלת לכל דבר. אז אני מזמין אתכם להתחבר אליי, להתחבר אחד לשני, להוציא את המשימה הזו החוצה. ובואו נלמד הקשבה בבתי ספר, ונהפוך את העולם בדור אחד לעולם מודע ומקשיב - עולם של חיבור, עולם של הבנה ועולם של שלום.
תודה שהקשבת לי היום.
COMMUNITY REFLECTIONS
SHARE YOUR REFLECTION
5 PAST RESPONSES
Totally agree with you Julian. I like the reminder to listen differently to the sounds and savor them. RASA is such a good tool: Receive, Appreciate, Summarize, Ask.
Great post.
The art of listening so important. I would add compassion to the mix. And listen to learn about the other not for what you want to say in return. Every encounter is an opportunity to learn. If we listen. <3