חסד של שכן

[להלן תמליל ערוך של חלקה של Preeta Bansal ב- Awakin Circle בסנטה קלרה בדצמבר 2017]

רק היום, בדרך לכאן, קיבלתי ידיעה שחבר משפחה ותיק עבר אתמול. בנושא חסינות קטנות , אני נזכר בחייה ובסיפורה, ועד כמה זה השפיע על המסע שלי ושל משפחתי.

ההורים שלי הגיעו לארה"ב מהודו בשנות ה-60, יחד עם הגל הראשון של מהגרים מהודו. אבי הגיע לקנזס, שם הוא קיבל את הדוקטורט שלו. שישה חודשים לאחר מכן, אמי הגיעה עם שלושתנו הילדים - אחותי, אחי ואני. היינו רק בני שנתיים, ארבע וחמש.

זה היה החורף הראשון שהיינו בקנזס. היה קר. עדיין לא היו לנו מעילים כבדים. ההורים שלי הגיעו מהודו, ובכן, לקח להם זמן להבין את הדברים האלה. עדיין לא היה להם מושג כמה קר באמת יכול להיות במערב התיכון, ולכן כל יום היה הפתעה חדשה. עדיין לא היה לנו רכב או משהו כזה, ולאבא שלי עדיין לא היה רישיון נהיגה אמריקאי. אז, היו מעט אינדיאנים בסביבה. היו מעט אנשים חומים, מעט אנשים שחורים במסגרות אוניברסיטאות. אם חושבים אחורה על אמריקה לפני מלחמת האזרחים, השאלה אם תתאפשר עבדות בשטחי קנזס-נברסקה הייתה חלק ממה שהפעיל את תחילת מלחמת האזרחים. זה היה קנזס בשנות ה-60, חוקי ג'ים קרואו היו בעבר הקרוב מאוד בחלקים של המדינה הזו, ועדיין היה חלק מהלך הרוח והמציאות המופרדים האלה.

אבל בכל מקרה, אבי קיבל את הדוקטורט שלו, והוא היה הולך במעלה ובמורד הגבעה הגדולה אל הקמפוס וממנו על בסיס קבוע. הגבעה הזו הרגישה ענקית. אני לא חושב שזה ממש גדול, אבל זה הרגיש ענק בזמנו, מנקודת התצפית שלי בת השנתיים.

מאז שהייתי בת שנתיים לא הלכתי לבית הספר, אבל אחי ואחותי למדו בבית הספר. אבי היה הולך במורד הגבעה הגדולה הזו כל יום כדי לקחת אותם לבית הספר, ואז הולך בחזרה במעלה הגבעה כדי ללכת לאוניברסיטה. אחרי כשבועיים-שלושה של זה, האישה הזו עם בנה שככל הנראה היה בכיתה של אחותי בכיתה א' התחילה לשים לב אליהם. ביום קר ומושלג אחד, כשהם לא היו לבושים מספיק חם למזג האוויר, היא נעצרה ואמרה, "את יודעת, אני רואה אותך הולך כל יום. האם אני יכולה לקחת את הבת והבן שלך לבית הספר? רוצה טרמפ?"

אבא שלי הגיב (להפתעתה של אחותי), "כן, זה יהיה נהדר". אז הם קפצו למכונית החמה ביום קר בצורה אכזרית, והיא התחילה לעשות את זה כל יום.

שמה היה ולרי. והמשפחה הזו פשוט הפכה כל כך יקרה למשפחתי -- אני אפילו לא יכולה להתחיל לתאר אותה -- במשך 50 שנה עכשיו, עד כמה הם היו חשובים לנו. זה פשוט התחיל במעשה הקטן הזה של הצעת טרמפ, ומשם זה פשוט עלה בכדור פורח, והיא ואמי התקרבו מאוד.

היא אהבה אוכל הודי. :) אמא שלי הייתה מבשלת גול אב ג'אמון (ממתקים הודיים), ועד היום היא הייתה אומרת, "נו, מה דעתך על ה-goo-lobs האלה? איפה ה- goo-lobs האלה?" :)

היא הייתה נותנת לאמא שלי טרמפים כדי לעשות קניות במכולת, ואמי אהבה לבשל לה אוכל הודי. היו רק כל חילופי הדברים הקטנים האלה בין המשפחות שלנו. היו להם שלושה ילדים בערך באותו גיל כמו האחים שלי ולי. פשוט הפכנו קרובים להפליא. זה פשוט פרח לידידות הבלתי ייאמן הזו במשך כל כך הרבה עשורים. וזה היה חשוב כל כך למשפחה שלנו לאורך 50 השנים האלה.

כלומר, כשאני חושב אחורה, זה פשוט מדהים שבאמצע שנות ה-60, האישה הזו התחילה להציע אהבה בדרך זו. במרץ השנה, 2017, כששמעתי על הירי בגבר ההודי בקנזס במה שתואר מאז כפשע שנאה, חשבתי מאוד על ואל. העובדה שלפני 50 שנה היא הייתה מדגמנת אהבה וחן בדרך הכל כך טבעית והלא מתאמצת שלה, וכמה יפה זה בסופו של דבר היה עבור המשפחה שלי.

יש כל כך הרבה, כל כך הרבה מעשים קטנים הדדיים שהלכו משם.


שתי המשפחות בשנת 1969 בלורנס, קנזס.

בחג המולד הראשון, אחי בכיתת בית הספר שלו זכה בעץ חג המולד של הכיתה כדי לקחת הביתה במהלך חופשת חג המולד וזה נראה די קסום. ואז היה לנו - המשפחה ההינדית הזו בקנזס - עץ חג המולד אמיתי :) אני חושב שאנחנו צוחקים על זה עכשיו, ואני מתבדח, "אני בטוח שזה לא היה במקרה שהוא זכה בעץ חג המולד." בכל מקרה אז זה הרגיש קסום. אבל לא ידענו מה לעשות עם זה.

הצבנו את עץ חג המולד הזה, אבל לא הכרנו את המנהגים לגביו. ואל הגיע שוטף בערב חג המולד באותה שנה עם מתנות כדי למלא את החלל מתחת לעץ! היא הייתה סנטה באותה שנה, וכשהתעוררנו, זה היה פשוט לא ייאמן. באותו שלב, היינו רק זמן קצר בארץ. ועד היום, הגרביים שהעניקה לנו ואל לחג המולד הראשון שלנו באמריקה הן הגרביים שאנו מציגים בכל חג המולד!

יש את כל הסיפורים היפים האלה.

רק היום נודע לי שהיא נפטרה אתמול. במשך השנים משפחותינו שמרו על קשר, אבל לא התראינו כל כך הרבה. אולי רק פעם בעשור. במשך הזמן, היא ובעלה היו חלשים למדי, והם לא יכלו לנסוע. כך שהקשר האישי שלנו הפך יותר ויותר פחות. אבל הרגשות הרגשיים והקשר תמיד נשארו חזקים והילדים נשארו בקשר.

והדבר המדהים באמת הוא שאמא שלי -- רק לפני עשרה ימים, לאמי הייתה פתאום האינטואיציה, "אני צריכה ללכת לראות את ואל" והיא ואבא שלי הלכו לבקר אותה די בספונטניות. לא הייתה להם סיבה מיוחדת לכך. ואל לא היה חולה. היא פשוט, אתה יודע, הפכה שברירית יותר ויותר. אבל זו הייתה האינטואיציה המדהימה הזו שהייתה לאמי, והיופי הוא שהיא ואבי הצליחו לבלות זמן עם ואל וליהנות מביקור אחרון אחד ממש לאחרונה. ואז שמעתי היום שואל פשוט עבר.

אנחנו פשוט אסירי תודה על הברכות הקטנות, החסדים הקטנים, שהמשפחות שלנו החליפו ונהנו במהלך השנים.