להתיידד עם עצמנו: הזמנה לאהבה

אתה זה שחיכית לו.
~ ביירון קייטי

הכל משגשג בהזנת ההערכה שלנו. אם אנו מעוניינים בפריחה גדולה יותר בחיינו, זה בוודאי ישרת אותנו לוותר על נטל המטרות הבלתי פוסק, הצרכים, השאיפות והצורך בהישגים. אנו יכולים לשחרר את ריבוי הרעיונות לגבי מה שאנחנו חייבים שיהיה לנו ומה שאנחנו צריכים לתקן, מי אנחנו צריכים להיות, ואת אישורו של מי אנו עשויים להזדקק לפני שנוכל להיות אסירי תודה על מי שאנחנו. אנו יכולים אפילו להניח רבות מהמגבלות של האופן שבו למדנו לזהות את עצמנו בעולם. איננו צריכים לעשות, שיהיה לנו או להיות משהו כדי להיות ראויים לקבל את הקבלה והטוב לב שלנו. במקום זאת, אנו יכולים לפנות אל עצמנו, להושיט את מתנות ההערכה הרחומה יותר לכל היבט של מי שאנחנו, בדיוק כפי שאנחנו. הכל. כאן. עכשיו. לא מושלם לחלוטין. מושלם בצורה לא מושלמת.

זה אנושי מאוד – ומעודד תרבותית – לרצות לעבוד על עצמנו, לשנות, ללטש ולנסות "לשפר" את עצמנו. אבל לפני כל מאמץ לשיפור עצמי, טרנספורמציה אישית או התעלות, יש חוכמה גדולה בלמידת עצמנו בחמלה לקבל ולהעריך את עצמנו בתשומת לב על המלאות והאמת הגדולה של מי שאנחנו וכיצד הגענו לכאן. אנו מרוויחים מלהתייחס לעצמנו בעיניים ולבבות פקוחים לרווחה, ועם אימוץ גורף וכוללני של ההיבטים הרבים של עצמנו שאולי היינו נוטים להתכחש להם או שאחרים גרמו לנו להתכחש להם. החלקים הגולים. דרכי הקיום הפתולוגיות. הרגשות השוליים. הפגיעות הנסתרות. הרגישויות הנשפטות. אנו מגלים יכולת חיננית לאמפתיה כשאנו לומדים להישען אל המקומות הפגועים שלנו בסקרנות העדינה ובאכפתיות של חבר קרוב.

ההכרה בכך שהמצב האנושי המשותף הוא מצב של פגיעות יכולה להציע הקלה ושלווה גדולים: הדרכים שבהן אנו חווים את עצמנו כ"אחרים", שבורים ו/או חסרים הן למרבה הצער יותר "נורמליות" מאשר לא, ולעתים קרובות הן מקור לחווייתנו המשותפת העמוקה ביותר ולקשרים שלנו עם אחרים. רבים מאיתנו סובלים זמן רב מתחושת "אחרים" ואז מתחושת "אחרים" נוספת בגלל שאנחנו מרגישים אחרים, או מתחושה רעה עם עצמנו בגלל שאנחנו מרגישים רע. פחד מאי עשייה מספיק מתורגם לאי-מספיקות. עשיית משהו לא בסדר יכולה לגרום לנו להרגיש שמשהו לא בסדר איתנו או שאנחנו טועים לחלוטין. שיפוט, חלוקה לעצמנו וטינה כלפי עצמנו יכולים להוביל לעוד מאותו הדבר. תרגול ההתערבות בשיפוטים העצמיים הללו - ובשיפוט השיפוטים שלנו - עם קבלה, הערכה וחמלה ללא תנאי הוא נתיב ההתיידדות העצמית.

כשאנחנו חושבים על התיידדות עם עצמנו, אנחנו יכולים לגשת לתרגול כחוויה מתפתחת, התפתחות איטית ויציבה לעבר אהבה ללא תנאי. אנחנו יכולים להישען פנימה, להקשיב לעומק, להתייחס לעצמנו בסבלנות, ולהחזיק את מה שנחשף בעניין ובסקרנות. אנחנו יכולים להתענג על גילוי ונתינת שמות למוזרויות הייחודיות שלנו, למאפיינים הייחודיים שלנו, לאנומליות שלנו ולאקצנטריות שלנו. אנחנו יכולים להציע חמלה ורכות כלפי מה שמאתגר. אנחנו יכולים לתרגל התבוננות במקום לזלזל, התיידדות במקום להתחרט. אנחנו יכולים להחזיק את עצמנו כפי שאנחנו רוצים שיתפסו אותנו, כפי שהחזיקו אותנו פעם, וכפי שלפעמים אנחנו יכולים להרגיש את עצמנו מוחזקים בחיבוק הגדול ביותר של שייכות ואחדות.

דרך אחת לפתח את עצמנו בתרגול של חברות היא לחקור ולהכיר את עצמנו כאילו אנו מתבוננים בתינוק יפהפה. הטבע המהותי שלנו זמין לנו הרבה יותר במצב הינקות. אם נוכל להתייחס לעצמנו ברכות ובאהבה ללא תנאי שאנו מביאים לחיים חדשים, נוכל להכיר את עצמנו מחדש. להפוך – ולהישאר – בגלגול – זה לא פחות מנס ברמות כה רבות. זה יכול לעצור את נשימתנו באופן קבוע להתענג על הפאר שלנו – כן, אפילו בתוך כל הבלגן שלנו. אם נחזיק בפגיעויות וברגישויות שלנו כמקורות למידע עשיר על האופן שבו אנו ראויים וצריכים שיתייחסו אלינו, ואם נכבד את עצמנו בטיפול חומל, נוכל ליצור חברות מתמשכת שתביא ברכות לכל היבט של חיינו, ולחייהם של אחרים.

מקובל לומר שאי אפשר לאהוב אחרים עד שלא תאהבו את עצמכם. החוויה של אהבה שאינה זמינה לאלה שאינם אוהבים את עצמם תחילה - נתינה, קבלת, גיבוש - היא למעשה עניין של מידה. אבל בתמונה הגדולה של החיים, למה לא להיות זמינים לחלוק אהבה במידה הגדולה ביותר האפשרית? לפיכך, למידה והשתלטות על ההזדמנות להציע לעצמנו את מרכיבי המפתח של האהבה - חמלה, טוב לב והערכה - היא מוקד בעל ערך רב ללמידה כיצד להיות עם אחרים. תרגול מחויב של חברות עצמית ללא תנאי הוא הקרקע המעצבת לאיכויות וליכולת שנביא לכל מעגלי מערכות היחסים שלנו, לחיות את חיינו בכל ביטוייהם ורגעייהם, וליכולתנו להציע את עצמנו במלואם לאהבה אמיתית של העולם.