.jpg)
גב' טרקל: אה, בהחלט. ולמעשה, האימייל שלך עושה אותך 
עצבני וכנראה שתתאמץ מאוד להתמודד עם החרדה הזו על ידי השקעת זמן רב בטיפול בה כך שהיא לא תגרום לך לחרדות מכדי לתפקד, לנהל אותה. כלומר, אני אומר שאני עושה את המייל שלי שלוש פעמים ביום. זה הרבה שעות כי אני חושב שאנחנו כנראה די דומים. אתה יודע, אני יכול לקבל 600 או 700 ליום. האנשים האלה - אתה יודע, אני אודה בפני המאזינים שלך - 700 ההודעות האלה, האנשים האלה באמת לא צריכים לכתוב לי. אתה יודע, הם רוצים. אלה רק אנשים שיש להם גישה אלי כי יש לי מייל ציבורי ושיש להם מה להגיד לי וכך המערכת עובדת עכשיו.
גב' טיפט: לא כולם צריכים לכתוב לך ואתה לא צריך להרגיש נכונים.
גב' טרקל: אשמה.
גב' טיפט: נכון, אבל זה דבר קשה. אז זה גורם לי לחשוב. לאחרונה הייתה לי שיחה עם אנתוני אפיה, שלדעתי ציטטת, פילוסוף. הוא דיבר על אחד הדברים שהטכנולוגיה עשתה זה שהיא לקחה ממנה את תפקיד העורך. זאת אומרת, הוא דיבר על איך אנחנו שולחים את הדעות שלנו לעולם עכשיו ושפעם הייתה פונקציית העריכה הזו שמשמעה הפסקה ומשמעותה הייתה חשיבה וזה אומר שאין כל כך הרבה רגשות גולמיים שדברים נערכו.
עכשיו, אני חושב על מה שאמרת בהתחלה שאנחנו בתינוק, אנחנו בשלבי הינקות של הטכנולוגיה הזו. אני תוהה אם חלק מהמהלך הזה שאתה תומך בו, בהיותנו מודעים לעצמנו לגבי השימוש - עיצוב טכנולוגיה כדי לשרת מטרות אנושיות, הוא שאנחנו מקווים שבהדרגה נהפוך לעורכים של עצמנו במונחים של לא בהכרח לכתוב את האימייל הלא חיוני הזה או לענות על האימייל הלא חיוני הזה. זה חלק מהתהליך שאנחנו נמצאים בו?
גב' טרקל: בהחלט, בהחלט. אנחנו נמצאים בין עולמות עכשיו. אני עדיין מתייחס אליי למייל כאילו זה נחשב להתכתבות. ואני מרגישה שיש לי אחריות לענות על התכתבות שלי. אבל אני חושב שככל שנהיה מתוחכמים יותר, נאמץ מערכת כללים אנושית יותר, שבה נסתגל טוב יותר - ובכן, קודם כל, דבר אחד שנעשה הוא שאנשים לא יצפו לתשובות מיידיות. אני לא יודע איך זה בשבילך, אבל אם אני לא מגיב למייל ממש תוך כמה שעות, אנשים כועסים עליי. הם יגידו דברים כמו, "אתה לא קורא את האימייל שלך?"
גב' טיפט: אני תוהה אם, בזמן שזה קורה, כשאנחנו נוקטים עמדה פרואקטיבית יותר בעיצוב טכנולוגיה, מתלבטים לגביה, וכפי שאתה אומר, מעצבים טכנולוגיה כדי לכבד את היקר לנו, אתה חייב לראות אנשים נוקטים בגישות שונות לכך. אני סקרן אם מבוגרים וצעירים יעשו את זה בדרכים שונות ואם יתכנו מתחים שאנחנו צריכים להחזיק אפילו בפתרונות השונים שלנו לזה.
גב' טרקל: ובכן, אני חושב שלאנשים צעירים יותר יש יותר אפשרויות כי הם עדיין לא בעולם העבודה.
גב' טיפט: בסדר.
גב' טרקל: אז צעירים ידברו על "אני לוקחת חופשה מפייסבוק" ויוצאים לקיץ ויוצאים מכל סצינת הפייסבוק, שם הם מרגישים הרבה לחץ לשמור על הפרופיל. בגלל שיש דברים מאוד מצחיקים לדעתי, אני מתכוון, אני חושב שהספר שלי כל כך מצחיק, אבל אני באמת מכיר את המחבר [צוחק]. זאת אומרת, קראתי קטעים מהספר הזה שמטריפים אותי. המתבגרים האלה מתארים איך, אתה יודע, הם מנסים לשמור על הפרופיל שלהם, הם עושים את עצמם רזים יותר.
אבל אז הלחץ של לשמור על הפרופיל בדיוק כמו שצריך, אתה יודע, אתה לא רוצה לעשות את זה, אתה לא רוצה לעשות את זה, אתה יודע, אתה לא רוצה להראות שאכפת לך יותר מדי, אבל אתה לא רוצה שזה יהיה נונשלנטי מדי, כי אתה לא רוצה להיות כמו איזה נרפה. הו, זה פשוט הרבה עבודה. אני מראיין בחור אחד, ובשלב מסוים הוא מדבר על כל העבודה שזוהי. הוא מרים את מבטו אלי ואומר, "אני תוהה כמה זמן אני צריך להמשיך לעשות את זה?" כל כך ברור לו ש...
גב' טיפט: יש עייפות עולמית.
גב' טרקל: כן. זה כאילו שהוא לא יכול לדמיין שזה כמו כמה זמן, כמה זמן? אז, אני מתכוון, הם פשוט מותשים. אתה יודע, הם צריכים לעשות את זה ואת שיעורי הבית שלהם? כלומר, זה כמו עוד דבר אחד. ולהיכנס לקולג'? אז הם יעזבו את פייסבוק כי זה רק פרויקט אחר לגמרי. מבוגרים באמת לא יכולים, אם יש להם עבודה, פשוט לומר, "אני מנתק את החשמל", מכיוון שלהרבה מאיתנו יש עבודות שבהן החיבור הוא באמת הדרך העיקרית שבה אנחנו נמצאים אחד עם השני.
גב' טיפט: ובכן, אתה יודע, הכרזתי על חופשת אימייל למשך חודשיים בקיץ שעבר.
גב' טרקל: באמת? איך זה הלך?
גב' טיפט: ובכן, ההקפצה שלי מחוץ למשרד אמרה, "אני לוקחת אימייל שבתון. אם זה דחוף, אתה יכול להתקשר למספר הזה." זה הלך בסדר, אתה יודע. זה הלך בסדר. חזרתי והכל התחיל מחדש, אבל העולם המשיך.
גב' טרקל: ובכן, הכרתי הרבה אנשים שמצהירים על פשיטת רגל באימייל שבו אתה אומר בעצם, "יש 5,000" - מרכיבים מספר - "יש 10,000...
גב' טיפט: בתיבת הדואר הנכנס שלך?
גב' טרקל: כן. "יש 10,000 הודעות בתיבת הדואר הנכנס שלי; שלך היא אחת מהן" - תוכנית קטנה עוברת - "ואני לא מתכוון לעבור על ההודעות האלה. אם יש לך המשך עסקים איתי, אנא שלח לי דוא"ל נוסף. אם לא, אני לא הולך לחזור לבקשתך הקודמת. אני רק אשקול את העסקה הזו, אתה יודע, בארכיון."
גב' טיפט: אז אני כן רוצה לדבר איתך על, אם כי, שוב באותו שלב מינקות, אני רואה פרדוקסים מעניינים צצים. עשינו פורום ציבורי על שיח אזרחי אחרי הירי בטוסון.
גב' טרקל: ממ-הממ.
גב' טיפט: הייתה לנו את החוויה המעניינת הזאת בחדר, שיכולנו לעצב אחרת, אבל זה היה בערך 100 אנשים וכולם מסתכלים ישר קדימה והם מסתכלים עליי וזה לא נגמר בשיחה.
זה בסופו של דבר היה מצגת והופעה קדימה ואחורה ביני לבין אנשים אחרים, והם לא קיימו אינטראקציה זה עם זה. מקוון - במרחב המקוון הזה, התרחשה אינטראקציה מדהימה, אנשים הניחו רעיונות מימין ומשמאל לגבי שלבי פעולה ומה הם יעשו אחר כך. אתה יודע, באמת מגיבים אחד לשני ולומדים.
גב' טרקל: אני אוהבת את זה. כל מיני ערוצים צולבים וערוצים אחוריים.
גב' טיפט: נכון.
גב' טרקל: זה נהדר, אתה יודע, אבל לדעת איך לעשות את זה ולהיות טוב לעשות את זה, זה האמנות והמדע של אמנויות ומדעים תקשורת של המאה ה-21. צריך לטפח ולפתח אותו, ואני חושב שזו הבעיה שהייתה לנו בחינוך, שם, אתה יודע, אתה מגדיר את היכולת לאנשים לקבל WiFi בכיתות, אתה שם אותם באולמות הרצאות גדולים, והם קונים [צוחקים]. אתה יודע, זאת אומרת, האם רק בגלל שהכנסנו אותם ל-WiFi חשבנו שהם הולכים להקים פורומים מרגשים שבהם הם יביאו דברים לרמה גבוהה יותר?
אוניברסיטה אחת אחרי השנייה חושבים על זה מחדש, וכשאני מסתובב בארץ, אתה יודע, אנחנו מדברים על זה, אנחנו צוחקים על זה כי כל מי שהוא פרופסור היום פחות או יותר, אתה יודע, סגל בכיר היה שם כשזה הוקם ואנחנו זוכרים מה היה לנו בראש ועכשיו אנחנו עומדים מאחורי הכיתות האלה וצופים בסטודנטים שלנו, אתם יודעים, מזמינים מ-REI Sports ו-JCrew. אתה יודע, לא הקדשנו לזה מספיק מחשבה, אז לזה אני מתכוון.
גב' טיפט: אז זה חלק מההתבגרות.
גב' טרקל: רק זה חלק מההתבגרות. רק בגלל שגדלנו עם האינטרנט, אנחנו חושבים שהאינטרנט גדל והוא לא.
גב' טיפט: אתה יודע, אחד הדברים שהעבודה שלך והקריאה שלך גרמו לי לחשוב עליהם הוא, בתהליך ההתבגרות הזה ובתהליך השינוי הזה, הוא מרחב טבעי להתאבל גם או למה שאנחנו מפסידים או אולי זה חלק גם מהתהייה מה לא בסדר ולטפל בזה.
אתה יודע, כשדיברת על התבגרות ועל כל עולמך 
נפתח בגלל ספרים שמצאת על מדף ספרים והם לקחו אותך למקום שבו המשפחה שלך לא הייתה לוקחת אותך או החפצים האלה שנתקלת בהם, אז אני תוהה האם ילדים יתקלו בעתיד בספרים משנים חיים בקינדל של מישהו אחר? האם חלק מהתהליך הזה אומר גם מה אנחנו מפסידים וחלק ממנו לא מצליחים לחזור או אפילו רוצים לחזור, אלא רק מבחינים באובדן? אני לא יודע.
גב' טרקל: ובכן, אני חושב שאחד הדברים שמרתקים אותי עכשיו הוא שאלת המורשת.
גב' טיפט: ובכן, מה אמרת? היכן נשמרים זכרונות? זו שאלה גדולה עם כל הטכנולוגיה הזו.
גב' טרקל: ובכן, השאלה הגדולה בספר שלי היא היכן נשמרים זיכרונות. זה מדאיג אותי מאוד כי עכשיו ארון הזיכרון של היום נעול בכונן הקשיח של מישהו והוא גם לא מישוש. זה גם לא…
גב' טיפט: אי אפשר לשים את זה בקופסה שמוכנסת במרתף.
גב' טרקל: אי אפשר לשים את זה בקופסה. למעשה, זה חמור מאוד. יש לי שהבת שלי עכשיו תהיה בת 20 והייתי אומר שיש לי 14 שנים מחייה בקופסאות ובתמונות מודפסות, ספרי אלבום עשויים להפליא, מורכבים באהבה. ואז היא התחילה לצלם את התמונות. הם היו דיגיטליים. ואז היא קיבלה את האייפון. לא הייתה שוב הדפסה, וזה פשוט - נכנסנו לשלב אחר שבו יש לנו את זה במחשבים.
גב' טיפט: התחלתי לאחרונה - אז הילדים שלי נסעו לסקוטלנד עם אבא שלהם; סבתא שלהם גרה שם. זה היה טיול גדול והם כתבו לי את האימיילים המצחיקים והמעניינים האלה, ולראשונה הדפסתי את המיילים האלה ושמתי אותם בקופסאות. כלומר, זה לא בא באופן טבעי.
גב' טרקל: כל הכבוד לך.
גב' טיפט: חשבתי, תראה, אני רוצה שהם יקראו את המיילים האלה על הטיול שלהם לסקוטלנד. אבל אתה צודק. אם זה היה מכתב, הוא פשוט היה מתויק אוטומטית למקום מישוש.
גב' טרקל: כל הכבוד לך. אני מסיים לבד ביחד עם סיפור של בתי - היא בילתה את שנת הפער שלה באירלנד. ברגע שהורדתי אותה אני כבר מתגעגע אליה [צוחק]. יש לנו שיחה בסקייפ, ולפני השיחה שלנו, הסתכלתי במכתבים של אמא שלי כשהייתי סטודנט א' בקולג'. היא גססה והיא לא רצתה שאדע. המכתבים היו כל כך מרגשים כי היא מתקשה לספר לי מי היא והיא מרגישה שאין לה הרבה זמן. אחר כך הייתי כותב לאמי מכתבים - וכמובן, יש לי גם את המכתבים האלה - שבהם אני מנסה להגיד לה מי אני בעודי עושה את הצעד הבא בחיי.
אז הנה יש לי את הבת שלי בסקייפ ואנחנו חולקים כל פרט אינטימי בחייה. היא מרים את השמלה שלה. אנחנו מחליטים על הנעליים שלה. כלומר, לא יכולתי להיות יותר מעורב, ואני כמו להגיד לה, "טוב, האם לא היית רוצה אולי, את יודעת, לכתוב לי מכתב?" אז היא אומרת, "טוב, למה אתה לא כותב לי מכתב?" ואז אני בערך אומר, ובכן, אתה יודע, במובנים מסוימים, הספר הזה הוא המכתב שלי אליה כי בספר הזה אני מדבר על החששות שלי לגבי איזו מורשת הדור הזה ישאיר לבא, ומה הם הדברים שאנחנו רוצים להשאיר?
אתה יודע, מה הם הדברים שאם לא נעביר אותם הלאה, אפילו עם הטכנולוגיה החדשה הזו, אנחנו נרגיש שלא עשינו את העבודה שלנו? ואני מכיר את אלה בשבילי. כלומר, יש לי את אלה שחשובים לי. אני מרגיש מאוד חזק לגבי פרטיות, שיחה מאוד חשובה. אתה יודע, אני לא בהכרח יכול לגרום לשיחה הזו לצאת כמו שאני רוצה, אבל אני רוצה לוודא שהקול שלי נשמע במיקס. זה מאוד חשוב לי. ואחר כך בדידות, חשיבות הבדידות.
גב' טיפט: והשאלה הזו של היכן טמונה מנהיגות בפתיחת השאלות החשובות הללו לגבי האופן שבו אנו מעצבים את הטכנולוגיה להיות אנושית ובת קיימא, והאפשרויות של התשובה הזו מעניינות יותר בגלל אופי הטכנולוגיה הזו, נכון? ישנה אפשרות לכל אחד להיות מנהיג בעמוד הפייסבוק שלו או בזמן שהם מעצבים מחדש את חיי המשפחה שלהם. אני לא יודע.
גב' טרקל: כן.
גב' טיפט: יש לך כוחות מיוחדים מהישיבה ב-MIT כדי לעצב באמת את הדיון הציבורי הגדול הזה, אבל זה לא מוגבל לאנשים כמוך.
גב' טרקל: לא. אני חושב שזה מה שבאמת הופך את הטכנולוגיה הזו לכל כך - כל כך חזקה.
גב' טיפט: ממ-הממ.
גב' טרקל: האם זה, אני מתכוון, תסתכל על הדרך שבה זה מעצים את האזרחים מבחינה פוליטית.
גב' טיפט: כן.
גב' טרקל: אתה יודע, תראה מה קורה במזרח התיכון. אתה יודע, אנחנו צריכים לקחת את ההשראה שלנו מזה, שאנשים יכולים לעשות מהפכה פוליטית. אתה יודע, אנחנו יכולים לעשות מהפכות באופן שבו אנחנו רוצים, אתה יודע, לחשוב על שאלות כמו פרטיות במדינה שלנו, חירויות אזרחיות במדינה שלנו, הדרך שבה אנחנו רוצים לנהל את חיי המשפחה שלנו.
גב' טיפט: נכון.
גב' טרקל: אז אני אופטימית כי האנשים שראיינתי לא היו מרוצים מהמקום שאליו הגענו. אנשים מרגישים שמשהו לא בסדר. יש הרבה אנשים שם - הם אוהבים את הטלפונים שלהם, הם אוהבים את המוזיקה שלהם, הם אוהבים להאזין לספרים שלהם בנגני ה-MP3 שלהם, כמוני. אבל יש בזה משהו שפשוט יצא מאיזון והם רוצים לעשות את זה כמו שצריך.
גב' טיפט: שרי טרקל היא אבי רוקפלר מאוזה פרופסור ללימודים חברתיים של מדע וטכנולוגיה ב-MIT. היא מייסדת ומנהלת יוזמת MIT בנושא טכנולוגיה ועצמי. ספריה כוללים לבד ביחד: למה אנחנו מצפים ליותר מטכנולוגיה ופחות מאחד את השני .
סמוך לסוף הספר, שרי טרקל מצטטת את ת'ורו שכתב על שנתיים של נסיגה: "הלכתי ליער כי רציתי לחיות בכוונה... לא רציתי לחיות מה שלא היה החיים, החיים כל כך יקרים..." "המסע של ת'ורו", כותבת שרי טרקל, "מעורר בנו השראה לבקש מהחיים שלנו בטכנולוגיה: האם אנחנו חיים בכוונה?"
COMMUNITY REFLECTIONS
SHARE YOUR REFLECTION
2 PAST RESPONSES
Thank you for your thoughts. Isn't it interesting that the ideas of Darwin and Thoreau have never been more pertinent - that is, evolution and living deliberately? As for "email bankruptcy," a forum for ideas isn't necessarily a place for obligatory correspondence. Print writers of all kinds receive letters, but do we, as writers of such letters, have a right to expect replies or want to elicit feelings of guilt if no response is sent? No. I do, however, expect feelings of guilt if I don't reply to my sister, son, mother, or they to me, no matter what method of correspondence.
I loved the ideas presented here---very thought-provoking. May I offer a suggestion? Could you edit your interviews in future so there's not so much "you know" and "I mean" and repeated phrases that are part of conversation but that trip you up when you're reading? I'm afraid that got in the way of my being able to enjoy and finish the article. (The perils of being an editor...)