מדי שנה מציעה מועצת מדעי הרוח של איווה הרצאה של חוקר מדעי הרוח מכובד המתמקדת בנושא חשוב לתושבי איווה. תחת הנושא של פרויקט המופת, "תחושה של מקום", הרצאת מדעי הרוח של איווה ב-1988 הציג את וונדל ברי.

<

כבר הרבה זמן ההנחה הרווחת היא שאם העם בסדר, אז גם כל היישובים בתוכו יהיו בסדר. אני רואה מעט סיבה להאמין שזה נכון. כיום, למעשה, הן האומה והן הכלכלה המקומית חיים על חשבון יישובים וקהילות מקומיות - כפי שלכל בני העיירה והמדינה יש סיבה לדעת. באמריקה הכפרית, שהיא במובנים רבים מושבה של מה שהממשלה והתאגידים חושבים עליו כאומה, רובנו חווינו את ההפסדים עליהם דיברתי; עזיבתם של צעירים, של אדמה ושל משאבי טבע אחרים כביכול, ושל זיכרון מקומי. אנו מרגישים את עצמנו מצטופפים יותר ויותר לתוך הווה חסר מימד, בו העבר נשכח, והעתיד, גם ב"השלכותינו" האופטימיות ביותר שלנו, אוסר ומפחיד. מי יכול לרצות עתיד שנקבע כולו על ידי המטרות של העשירים והחזקים ביותר, ועל ידי היכולות של מכונות?

שתי שאלות נותרו אפוא: האם שינוי לטובה אפשרי? ולמי יש כוח לעשות שינוי כזה? אני עדיין מאמין ששינוי לטובה אפשרי, אבל אני מודה שהאמונה שלי היא בחלקה תקווה ובחלקה אמונה. אף אחד שמקווה לשיפור לא צריך לראות ולכבד את הסימנים שאולי אנו מתקרבים לאיזה מפל היסטורי, מעבר אליו לא נוכל לשנות שום דבר אחר על ידי שינוי דעתנו. אנו יודעים שבכל עת אירוע אקולוגי או טכנולוגי או פוליטי שנאפשר עלול להסיר מאיתנו את הכוח לעשות שינוי ולהשאיר אותנו עם עצם ההכרח להיכנע לו. מעבר לכך, שתי השאלות הן אחת: האפשרות לשינוי תלויה בקיומם של אנשים שיש להם את הכוח לשנות.

האם כוח זה שוכן כיום בממשלה הלאומית? זה נראה לי בספק גדול. לכל מי שקרא את העיתונים במהלך הקמפיין האחרון לנשיאות, חייב להיות ברור שבדרג הממשלתי הגבוה ביותר אין, נכון לומר, דיון פוליטי. האם התאגידים עשויים לעזור לנו? אנו יודעים, מניסיון רב, כי התאגידים לא ייקחו אחריות שאינה מוטלת עליהם בכוח על ידי הממשלה. התיעוד של התאגידים כתוב בצורה ברורה מדי בנזק שניתן לאימות כדי לאפשר לנו לצפות מהם הרבה. האם נוכל לחפש עזרה לאוניברסיטאות? ובכן, האוניברסיטאות הן יותר ויותר משרתי הממשלה והתאגידים.

רוב האנשים העירוניים כנראה מניחים שהכל בסדר. הם חיים רחוק מדי מהמקורות המנוצלים ובסכנת הכחדה של כלכלתם מכדי שיצטרכו להניח אחרת. חלק מהאנשים העירוניים הופכים מוטרדים מהזיהום של אוויר, מים ומזון וזה מבטיח, אבל עדיין אין מספיק מהם כדי לעשות הרבה הבדל. יש מספיק צרות ב"ערים הפנימיות" כדי להפוך אותן למקומות סבירים לשינוי, וניכר שהשינוי נמצא בהן, אבל זה שינוי נואש והרסני. כאילו כדי לשכלל את הניצול שלהם על ידי אנשים אחרים, אנשי "הערים הפנימיות" הורסים גם את עצמם וגם את מקומותיהם.

התחושה שלי היא שאם יתחיל שיפור בכל מקום, הוא יצטרך להתחיל בארץ ובערי השדה. זה לא בגלל כל סגולה פנימית שאפשר לייחס לתושבי הארץ, אלא בגלל נסיבותיהם. אנשים כפריים חיים, וחיו זמן רב, במקום הצרה. הם רואים מסביבם, בכל יום, את הסימנים והצלקות של כלכלה לאומית נצלנית. יש להם הרבה סיבות, עד עכשיו, לדעת כמה מעט יש לצפות לעזרה אמיתית ממקום אחר. יתר על כן, עדיין יש להם שרידים של הזיכרון המקומי והקהילה המקומית. ובישובים כפריים יש עדיין חוות ועסקים קטנים שניתן לשנות לפי הרצון והרצון של אנשים בודדים.

בתקופה קשה זו של ציפיות ציבוריות כושלות, כשאנשים מתחשבים תוהים היכן לחפש תקווה, אני כל הזמן חוזר במוחי למחשבה על חידוש הקהילות הכפריות. אני יודע שקהילה כפרית אחת שתקום לתחייה תהיה משכנעת ומעודדת יותר מכל התוכניות הממשלתיות והאוניברסיטאות של חמישים השנים האחרונות, ואני חושב שזו יכולה להיות תחילתה של התחדשות ארצנו, שכן התחדשות הקהילות הכפריות מרמזת בסופו של דבר על התחדשותן של הקהילות העירוניות. אבל כדי להיות אותנטי, עידוד אמיתי והתחלה אמיתית, זו צריכה להיות תחיית המתים שהושגה בעיקר על ידי הקהילה עצמה. זה היה צריך להיעשות, לא מבחוץ על ידי הוראת מומחים מבקרים, אלא מבפנים על ידי הכלל העתיק של השכנות, על ידי אהבת הדברים היקרים ועל ידי הרצון להיות בבית.