"הוא בהכרה," אומרת האחות. אני סומך על הווטרינר הווייטנאמי הזה עם פניו המצולקות באקנה ולבו הרך והפרוש. העיניים העצובות שלו עוזרות לי להתמודד עם מה שמגיע. שנינו עומדים ליד מיטה ביחידה האונקולוגית של בית החולים סטרונג ומסתכלים על גופו הרפוי של בעלי ויק.
"הוא שומע אותך," אומרת האחות, "אבל הוא מותש מכדי להגיב. אתה יכול לבקש ממנו ללחוץ לך את היד."
כן, אני יכול לבקש מוויק ללחוץ לי את היד אם הוא אוהב אותי. אבל אני לא מטיל ספק באהבתו. אני יכול לבקש ממנו ללחוץ אם הוא שומע אותי, אבל הוא לא צריך לשמוע אותי. הוא צריך למות, אז אני לא קורא לו לחזור לחיים ואליי, אלא נותן לו להישאר בעמל הנשימה. אני נוגע בו ושואף את הריח שלו, משפשף שמן לתוך ידיו ורגליו, ומתפלל לכוח לשחרר אותו. הלכתי איתו עד סף המוות ותליתי את רגלי על המדף. אני מרגיש את מרחבי התהום, אבל אני לא יכול ללכת רחוק יותר.
במשך שנתיים ניסיתי להציל אותו. שנינו ניסינו, אבל אין עוד דרכי מילוט. אחרי שנים של מאבק, המעבר העדין שלו פותח את לבי ומשתק את מוחי. המוות השקט הזה הוא המתנה האחרונה שלו אליי, גם כשאני בוכה ולוחש לי לשלום. קצת אחרי חצות, הוא נושף. אני מחכה לאינהלציה שלא תגיע.
אני לא יודע איך לחיות בלי האיש הזה. אני תלוי בעיניו החומות שיקרינו אליי. במשך ארבעים ושתיים שנה אהבנו זה את זה, עשינו מדיטציה ביחד, שינינו את אדמתנו, גידלנו את בנינו וחלקנו את החלומות והצער שלנו. אני לא יודע מי אני בלעדיו.
אני וחבריי יושבים עם הגוף שלו שש שעות. כשמגיע סדרן, אחות אוהבת עוזרת לי לעטוף את ויק בסדינים לבנים נקיים ולהחליק את גופו לתיק הגוף.
אנחנו יורדים במעלית והולכים לכיוון הלובי של בית החולים, מצילים את עינינו מהשמש הזוהרת מבעד לחלונות מהרצפה עד התקרה. אנשים מתרוצצים, אוחזים בכוסות קפה, דוחפים לחבוט פנימה לפני 7 בבוקר. נראה שהם מאחורי קיר זכוכית, בעולם אחר, בצד של החיים, בעוד אני עומד על סף שבו המוות מרגיש קרוב יותר מהחיים.
אנחנו מוצאים את הסובארו שלי בחניון ועורמים את הבגדים והמחשב הנייד של ויק על המושב האחורי. מתעכבים, אנו עומדים בגוש חסר אונים, מרוככים על ידי מסתורין המוות שזה עתה חזינו בו. לא מספיק לחבק ולהודות לחברים הנדיבים האלה שליוו אותי במסע הזה, אבל זה כל מה שיש לי לתת.
"אתה בסדר לנהוג?" שואל אנתוני.
"כן," אני עונה. "תעקוב אחרי."
אני נווט במורד הרמפה של מוסך החניה, נוסע לאט כדי שאנתוני יוכל להדביק את המכונית השכורה שלו. אני עוצר בדוכן עם חלונות זכוכית של שומר החניה. הגוף שלי יודע לספור כסף ולשלם את דמי החניה.
אני זר, זה עתה חזרתי מהעולם התחתון. ראיתי מוות, גולמי ובלתי ניתן לעצירה, ומבינה שהמוות שלי הוא לא דבר רחוק.
אנתוני נוסע לכיוון הבית בנתיב האיטי ב-New York State Thruway. אנחנו נוסעים על פני האדמה הזרה של העולם הזה, זרים לדאגות הרגילות של היום.
איך אפשר להרגיש צער כה עמוק והכרת תודה עמוקה בו זמנית?
COMMUNITY REFLECTIONS
SHARE YOUR REFLECTION
9 PAST RESPONSES
Thank you Elaine , touched , moved and inspired . Death is a journey in transition to another birth depending on our karmas in our present life . There is a sadness no doubt when loses a loved one , recently I lost my mother to Dementia after a struggle lasting two years . In the end though she could not speak she just indicated through sign language that she wanted to move on , the suffering for her and those around her was too much to bear .
Those moments--so much pain, so close to death, the world is so terribly and beautifully alive. Thank you, Elaine.
Thank you, Elaine, for sharing your story. I feel the same sense of how will I live without the presence of my dear husband, when our time to part at death arrives.....The line "Love and Grief are a package deal" is the living paradoxical truth.
What a beautiful way of capturing this precious moment, death can be such a bittersweet experience, grateful for being able to read this and thank you to Elaine for sharing it.
RIP Vic
Wow!
So beautiful.
❤️
Beautifully touching, raw and real. Letting go is not easy and yet to allow a loved one to transition is so important. <3 <3 <3
Having read this before, I am always touched. Yes, how is it possible to have come from the underworld into the bright light of life. We touch death, and yet we must go on living in the light. Thank you for sharing your beautiful story. We are blessed to have loved so deeply, to have known another's soul so purely.