עדות: הדיאלוגים של בעלי החיים

זה התחיל עם ציפורני חודן. גדלתי עם אובססיה ליצורים, ה הקסם העיקרי של האנטילופה היה מהירותה דמוית הצ'יטה, שהתפתחה כדי להתחמק מהגרסה הצפון אמריקאית של אותו חתול טורף שנכחד מזמן. הדהים אותי המחשבה שהחוד-חוד עוקף את רוחו וכך התחמק לנצח מגורלו. בשנים מאוחרות יותר ובימים איטיים יותר, תכונות ראויות לשבח נוספות עלו לקדמת הבמה: אותן עיניים ארוכות ריסים של איילה; אותו רמז ערמומי וקבוע לחיוך; זוג קרני ההובנה העטוף בקרטין שנשר כמו קרניים; גוון המלנכוליה הנובע מהידיעה שהיא הניצולה היחידה ממשפחתה , השריד האחרון של קרובי משפחה.

זו הייתה שינוי מקרי במאמר על ציפורני חודן ששכנע אותי לקרוא את " דיאלוגים בין בעלי חיים: מפגשים לא שכיחים בטבע" מאת קרייג צ'יילדס. בכל סיפור שנוצר באופן אינטימי על אנטילופות, נצים וקרפדות אדומות-מנוקדות, מצאתי סופר ומתרגם בקיא יותר בלשונות העולם הלא-אנושי ממני אי פעם. צ'יילדס מכבד את המשקל והגודל של מפגשיו עם יצורים גדולים כקטנים, תוך שמירה על המרחק והמסתורין שמגיעים עם כל מפגש. הוא שואף להעביר במילים את מה שלא ניתן לבטא במילים, ובכל מאמר אני רואה מישהו שעושה את מה שאני בעצמי רוצה לעשות: להתחבר בכבוד, לדבר בשם חסרי הקול, להיות עד לחיים ולמוות בהדרו הנצחי.

***

כשהייתי בכיתה א', המורה חילקה לנו דף עבודה שהטיל עלינו לקבץ דברים כ"חיה", "צמח" או "אחר". זו נראתה לנו משימה פשוטה למדי. בעזרת עיפרון שטדלר שחור-צהוב שלי, הקפתי במהירות את הפרה ולולאה אותה ל"חיה". לאחר מכן, קו ישר מהגזר ל"צמח". אחר כך, גבר עם פפיון. בחרתי "אחר".

"בשירתו הגדולה על טבע הדברים, לוקרטיוס לא ראה מחסום בין האדם לשאר הבריאה; הוא ראה את העולם הלא אנושי כמטריצה ​​שבה נוצרת וניזונה האנושות, שאליה אנו שייכים כשם שהגרנט שייך לסלע שבו התגבש, ואליו נשוב כשם שגל שמש חוזר לים."

– לחי מאת ג'ול , אורסולה ק. לה גווין

אני עדיין זוכר את הפתעתי כשנאמר לי שבני אדם הם, למעשה, בעלי חיים. מאז, תהיתי לעתים קרובות מתי וכיצד למדתי, בת השש, ליצור את החלוקה הזו ולחלק את העולם לשניים. האם זו הייתה תוצאה של לידתי לעולם של גורדי שחקים ופארקים מבטון, שבו חוויות היצורים הגיעו בעיקר מספרים, כלובים ופיסות בשר חתוך לרבעים? עד כמה שונה הייתה ילדותי בהשוואה לזו של צ'יילדס, שהחל את "דיאלוגים עם בעלי חיים" עם תיאורו המוקדם:

"הייתי צעיר מאוד כשהתעוררתי לפני עלות השחר ותפסתי את התרמיל הקטן שליד המיטה. בתוכו הנחתי פנקס ספירלי, עיפרון מחודד, שקית נייר עם ארוחת בוקר, ומכשיר הקלטה כבד מחנות יד שנייה עם כפתורים גדולים להפליא. יצאתי החוצה, דרך השכונה, ובקצה שדה מלא שחרורי כנף אדומית, הוצאתי את המכשיר. פטפוטם הרשמי התרומם כמו צעקות מרצפת שוק המניות. לחצתי על תקליט והקשבתי."

– הדיאלוגים עם בעלי החיים, עמ' 1

צ'יילדס הבין את הקשר בין אדם לחיה מוקדם. אני למדתי אותו מאוחר. אבל לא מאוחר מדי.

***

דברים שנלמדו במהלך הקריאה: הביולוגיה של נקבות זאבי הערבות מאפשרת להן להתעלם מניסיונות לשלוט באוכלוסייה. קוצי דורבן מכילים תכונות אנטיביוטיות המסייעות במניעת זיהומים מדקירות עצמיות מקריות. נשרים יכולים לזהות סלמון מגובה של חמשת אלפים רגל ולצלול למטה ללא תיקון מסלול אחד.

בז נודד בתעופה. תמונה מאתקווין קול.

אך פרטי הטבע הללו, השזורים במיומנות בכל נרטיב, מעולם לא נראו כעיקרם של סיפוריו של צ'יילדס; מדע ועובדות משלימים אך אינם מחליפים. הפרוזה, ספוגה במטאפורות ומוצגת ברגישות של משורר, מתקרבת למהות, אך בסופו של דבר עדיין מילים. מה שעולה לי ומרגש אותי ביותר הוא הדחף הכנה של צ'יילדס לנהל משא ומתן עם בעלי חיים בתחומים שלהם, בין אם זה פיזי, עמוק במעמקי הקניונים של עצי הקרניים המדבריים ובזרמים המפוסלים של נשרים קירחים, או זמניים, כיצורים שתמיד מעוגנים בתחום הכאן ועכשיו. כבולים לאינטליגנציה שלנו, בני אדם לאורך ההיסטוריה קינאו בבעלי חיים על יכולתם להיות בנוח בהווה התמיד; הקטעים הנוגעים ללב ביותר בדיאלוגים עם בעלי חיים הם כאשר צ'יילדס נעשה דחוף בכמיהותיו לחצות, לשאוף להרגיש מה זה להיות דוב או בז או ריח, עכשיו, לפני שהוא חוזר כבן אדם, מושפל ונפעם:

"הנודד מרחף באוויר ממש מעבר להישג יד. הוא מביט בי בחזרה בשוויון נפש כזה, בייחודיות כזו, שאני מרוקן, פושט רגל בסיפוק. ככה זה בטח מרגיש לעוף בפעם הראשונה, להיפתח ולדאוק באמת, להחליף את כוח המשיכה באמונה."

... הקול הנמוך אומר שזמני נגמר ויהיה זה מנומס מצידי לסגת. אני עושה זאת. אני צועד באיטיות מהקצה, חוזר אל האדמה, שם איני יכול עוד לראות את הבז הצף או את הצוק המתנפץ למטה. העולם סביבי מתקפל חזרה לקופסאות קטנות ומסודרות של ממדים ומרחקים קרובים. סלעים אדומים שבורים מופיעים לרגלי. שוב אני אדם חי רגיל, כבר לא אאולי, כבר לא יצור של רוח."

– הדיאלוגים עם בעלי החיים, עמ' 110

להיות בעל חיים זה להיות שלם. להיות מספיק. כבני אדם אנחנו יכולים רק לנחש, לחלום ולתהות. אנחנו צריכים להסתדר.

***

"ליצחק - הקשב לקיוטים, לכו אחרי עורבים. היה אחד מהחיות." צ'יילדס חותם על כך בפינה הימנית העליונה של העותק שלי של הספר. אבל להיות נוכח ברגע זה לא מצבי הטבעי. כמעט תמיד תשומת ליבי נוטה לסגת אל המופשט, חסרת סבלנות לחושים להירשם כדי שאוכל להתחיל להתעכב על האפשרות. אבל כשאני נזכר בכתובת, אני מנסה להישמע לעצתו של צ'יילדס בדרכי הקטנה. אפילו בעיר הזאת יש סיפורים, לו רק אשים לב.

יום קיץ אחד אחרי העבודה, אני יושב על ספסל בפארק דיוויד לאם בוונקובר ומביט אל המפרץ. סנונית משרבטת לולאות בכתב יד על בד קנבס רחב וכחול מכדי שדבר אחד יוכל למלא אותו. לפניי, שחף על עמדת נחיתות, נמתח כמוני כשאני מתכונן לצלול, אלא שברגע שהוא נופל הוא מושך את עצמו במקביל לים במקום לחדור אותו, ומשאיר מתחתיו את השמיכה המנצנצת של אצות ים ופסולת.

פארק דיוויד לאם בוונקובר. צילום: המחבר.

מולי, עורב עירוני, עטור זקן תיש מנוצות מקומטות, מסתער על עמודי הבטון כדי לגרור דגי חוף. אנפה כחולה גדולה שטה מעליי כמו חנית משוננת. אני לא יודע כמה זמן עובר בין כל אירוע, רק שהם מגיעים אחד אחרי השני, קשתות ופרבולות בלתי נראות נמשכות ונמחקות במרחב הזה, בכל המרחבים. אני יושב, צופה וכותב. ארבעה אווזים קנדיים ורפסודה של ברכיות עוקבות אחר הגאות וניזונות מחלקות של עשב ים שבעבר היה עשב יבשתי. ילדה בת חמש או שש שעושה פיקניק עם אמה טובלת את בהונותיה השמנמנות בגלים היונקים המתנפצים על פסל שעליו חרוט "הירח מקיף את כדור הארץ והאוקיינוס ​​מגיב לקצב הגאות והשפל". אני יושב, צופה וכותב, ממלא תשעה עמודים ברגעים. ההווה חומק מאחיזתי כמו חול דק. אבל לפעמים אני מצליח להיאחז בכמה גרגירים. לפעמים המילים יוצאות אמיתיות.

***

החיבור האהוב עליי ב"דיאלוגים של בעלי חיים" הוא על סנוניות ירוקות-סגולות. זהו החיבור הקצר ביותר בספר, שאורכו פחות משני עמודי טקסט, והוא נקרא כמו הפסקה בין חלקים כבדים יותר. אין בו את המתח המכריע של מפגש שלמה עם אריה הרים, וגם לא מחלחל לאווירה המרושעת של מסתורין כפי שצ'יילדס מתאר את פלישתו לקנוניה של עורבים. שלא כמו סיפורו עם הצבי שנפגע ממכונית, הוא אינו רך ושובר לב מספיק כדי לגרום לג'יין גודול לבכות. אין תפניות בסיפור הזה של סנוניות ירוקות-סגולות. לא קורה הרבה כשצ'יילדס צופה בציפורים עפות בזמן שהוא שוחה בבריכה.

זהו השיר האהוב עליי משום שהוא נוגע במשהו אוניברסלי. הוא מתפקד כאינטרלוד, אבל אינטרלוד שמציע הצצה אל המעשה הגדול של העולם, מעשה של יופי, חן ושינוי נצחיים. "עקומה של סנונית ירוקה-סגולה היא תזכורת מספקת כדי לשים לב לכל דבר", כותב צ'יילדס, "כדי להדק את חייך ואת גופך כמו מיתר צ'מבלו ולפרוט עליו". יש טוהר באמירה הזו שאני לא יודע מה לעשות איתה. ניסיתי לשמור אותה קרוב אליי, מאז.

אקוסטוריות קשורות

• רעיונות פרועים: תנו לטבע לעורר את החשיבה שלכם
• אנטספיק וסלע-טוק: מחבר הספר "זרעי שיטה"
• על ווימוומאמס ופראי מה: הדברים שהם של איימי ליץ'

הַפנָיָה

צ'יילדס, קרייג. (2007) דיאלוגים של בעלי חיים: מפגשים נדירים בטבע . הוצאת הספרים ליטל, בראון ושות', הוצאת הספרים האשט, ארה"ב.

לה גווין, אורסולה ק. (2009) לחי מאת ג'ול. מהדורת ספר אלקטרוני. הוצאת אקוואדוקט, סיאטל, וושינגטון.

תמונה ראשית מאת אלכסנדר קלינק .