הומור ככלי לפתרון סכסוכים

הומור הוא אסטרטגיה עתיקת יומין ברפרטואר של אי אלימות, אבל עלינו ללמוד להשתמש בו כראוי. לצחוק על הבעיה לא על האדם.

קרדיט: http://breakingstories.wordpress.com . כֹּל הַזְכוּיוֹת שְׁמוּרוֹת.

חמישה או שישה גברים עמדו מעליי וצעקו כשישבתי על כיסא במשרד הפנים בסן סלבדור בשנת 1989. הייתי שם כדי לחדש את הויזה שלי כחבר ב- Peace Brigades International (PBI), ארגון לא ממשלתי המספק 'ליווי מגן' למורים, איגודים מקצועיים, סטודנטים, מנהיגים ילידים, עובדי כנסייה פעילים כשהם מתמודדים עם איום באלימות.

הייתי על סף דמעות, עם סיפורי זוועה טריים במוחי על אנשים שנעצרו, גורשו או 'נעלמו' לאחר ביקורים במשרד.

אבל חייתי עם תושבי סלבדור וגואטמלה, ושאבתי השראה מהם, שמצאו דרכים רבות לפעול בצורה יצירתית ולא אלימה בזמן לחץ. הייתי חייבת לנסות משהו.

"לא, אמרתי, אני לא טרוריסט, אני ליצן".

הגברים הגיבו בעוד התגרות: "האם אתה יכול להאמין לזרים האלה, איזה שקרנים הם? זו אומרת שהיא ליצן."

הכי רגוע שיכולתי, דחפתי תמונה שלי באיפור ליצן על פני השולחן, ושלפתי בלון לדוגמנות חיות ששמרתי בתיק. אפילו כשהתחלתי לנפח אותו יכולתי להרגיש את המתח בחדר שוכך. הצעקות והקשקושים מתו. עד שהגומי התפתל לצורת כלב, האווירה השתנתה. "אפשר לי ירוק?" אחד החוקרים שלי שאל, "אתה עושה ארנבות?" יצאו 143 הבלונים האחרים שהבאתי איתי.

הייתי המום. המפנה היה כל כך מהיר וכל כך מוחלט. קיבלתי את הויזה שלי, ותוך כדי כך למדתי שיעור בסיסי על תפקידו של הומור במצבים של אלימות אפשרית.

הומור יכול להיות יעיל מאוד ביצירת קשר אנושי בין צדדים בסכסוך, ובכך לנטרל את הסכסוך עצמו, אם כי זה יכול להיות מאוד קשה לזכור מתי החום באמת נדלק. למעשה הומור הוא אסטרטגיה עתיקת יומין ברפרטואר של אי אלימות. אבל כמו כל אסטרטגיה יש ליישם אותה כראוי. וזה אומר לחשוף את האיוולת במה שמישהו עושה מבלי ללגלג על האדם או הקבוצה שאליהם הם שייכים: "הומור אבל לא השפלה". זה קו דק לצעוד בו.

מלבד השפעותיו על יריבים, הומור הוא גם דרך מצוינת להפיג מתחים אצל הפעילים עצמם. מהטמה גנדי אמר פעם שאלמלא חוש ההומור שלו, הוא היה משתגע מזמן לנוכח חוסר הרמוניה ושנאה שכזו.

מצד שני, להומור יש צד אפל, והוא יכול בקלות לפגוע. אם לקחת דוגמה אחת מהתקופה האחרונה, מישהו בקהילת האקטיביסטים בארה"ב קיבל את הרעיון הבהיר לשנות את שמו של הגנרל דיוויד פטראוס ל"גנרל בוגד בנו". באותה תקופה הוא היה מפקד פיקוד מרכז ארה"ב באפגניסטן. בדיחה טובה אולי, אבל היא נתפסה כעלבון אישי בטעם גרוע שלא עשתה דבר כדי לבנות את התנועה נגד המלחמה בארה"ב. ניסיון דומה לסגנן את הגנרל וויליאם ווסטמורלנד כ" WsteMoreLand " עשרות שנים קודם לכן לא חזר בצורה גרועה, אבל הוא עדיין לא הועיל באופן ניכר בחיזוק התמיכה הציבורית במאבק נגד המלחמה בווייטנאם.

דוגמאות אלו ממחישות כלל אצבע חשוב שצריך לזכור כשמשתמשים בכוח ההומור כדי להפיג מתחים בכל אינטראקציה לא אלימה: זכרו שאינכם מתנגדים לרווחתם של האדם או האנשים שאליהם אתם מתנגדים.

אין קונפליקט שלא ניתן לפתור בצורה שתועיל לכל הצדדים בצורה או צורה כלשהי, ולכן אין תועלת בהפיכת הניכור לגרוע עוד יותר. השפלה היא הדרך החזקה ביותר להרחיק מישהו, עובדה שפעילים לפעמים שוכחים.

ה הטוב הבסיסי מכולם מוגש כאשר ניתן להניע סכסוך לעבר המטרה הסופית של פיוס. זה לא רק מנהג מוסרי; זה הגיוני מוצק ומעשי. כפי שאמר פעם אברהם לינקולן, "הדרך הטובה ביותר להשמיד אויב היא להפוך אותו לחבר."

כלל האצבע הזה תקף גם כשאנחנו צוחקים על עצמנו. כמובן, זה תמיד מועיל לא לקחת את עצמך יותר מדי ברצינות, אבל הומור מכוון עצמי צריך להיות מכוון עם אותו אמצעי זהירות בראש - לצחוק על משהו שעשינו או אמרנו, לא על מי או מה שאנחנו . באי אלימות, אסור לנו לקבל השפלה יותר ממה שאנחנו צריכים לחלוק אותה.

בין אם אנחנו עצמנו או אחרים הם המטרה, המפתח הוא לצחוק על ההתנהגות או הגישות שגורמות לבעיות, לא על האדם. זה מאפשר ליריבים לשים מרחק מסוים בינם לבין מה שהם חושבים או עושים – להרפות את ההזדהות שלהם עם רגשות ופעולות הרסניות כחלק אינהרנטי מזהותם, וכך להתחיל להרפות.

כשאנחנו יכולים להשתמש בהומור במיומנות, אנחנו בעמדה טובה ליישם את כלל האצבע הבסיסי הזה במצבים לא מצחיקים בכלל.

באותה שנה לביקורי במשרד הפנים נעצרתי לזמן קצר ונכלאתי באל סלבדור. בזמן שנעצרתי, הייתי במרכז פליטים של הכנסייה, וניסיתי להגן על ביטחונם של פליטי סלבדור ועובדי הכנסייה שהיו בפנים. צבא סלבדור פלש למרכז, פיזר את הפליטים, עצר את העובדים ולקח אותי ועוד ארבעה עובדי PBI לכלא משטרת האוצר. עצמתי את העיניים, אזקו אותי, נחקרתי, עמדתי ללא אוכל ומים, ואיימו עליי אונס והשחתה.

זה היה מרכז עינויים; עד כדי כך ידעתי. היו לי חברים מסלבדורים שעונו בכלא הזה, ויכולתי לשמוע עינויים מסביבי. מתחת לכיסוי העיניים קלטתי חטוף באנשים, שבורים, שוכבים על האדמה. אבל ידעתי גם שיש לי הרבה אנשים שצופים במה שקורה לי. PBI הפעילה "עץ טלפונים" שדרכו אנשים הפעילו לחץ על שלטונות סלבדור ועל הממשלה שלי בקנדה באמצעות שיחות טלפון ופקסים. שמעתי מאוחר יותר שנשיא אל סלבדור התקשר לבית הכלא פעמיים באותו היום. כשהלחץ גבר, השומרים התרצו, ואז אמרו שהם ישחררו אותי.

אמרתי "לא".

הייתי כלוא עם מרסלה רודריגז דיאז, עמית קולומביאני, והחיים שלי בצפון אמריקה הוערכו יותר משלה, אז סירבתי לעזוב את הכלא בלעדיה. במקום זה נכלאתי מחדש ונשארתי עד ששנינו יכולים להשתחרר.

השומרים, שאלותיהם רצופות רמיזות מיניות, איתגרו אותי: "אתה מתגעגע אלינו?" הם שאלו, "אתה רוצה אותנו?" "לא... כמובן שאני לא רוצה להיות כאן," עניתי, "אבל אתם חיילים, אתם יודעים מהי סולידריות. אתם יודעים שאם חבר יורד או נופל בקרב, לא הייתם עוזבים אותם, ואני לא יכול לעזוב את החבר שלי, לא עכשיו, לא כאן. אתם מבינים".

אני לא יודע איזו תגובה חשבתי שאקבל. אחרי הכל, דיברתי עם קבוצה של מענים. עם זאת ידעתי שעל ידי הצבת השומרים במה שמרטין לותר קינג כינה " פעולת דילמה " הייתה לי תקווה לשנות את התנהגותם: אם הם יסכימו איתי הם יצטרכו להכיר באופן מרומז באנושיות המשותפת שלנו. אם הם לא הסכימו הם היו מראים - אפילו לעצמם - שהם לא אנושיים.

השומרים השתתקו. ואז לאחר זמן רב אחד מהם אמר, "כן... אנחנו יודעים למה אתה כאן." מנקודה זו ואילך, המשיכו לבוא סוהרים אחרים מכל רחבי הכלא, בחיפוש אחר השניים שעליהם שמעו, "הבלתי נפרדים". בדיוק כמו במשרד, מצאתי חיבור - מרחב משותף של אנושיות - שבו ניתן להתמודד עם איום האלימות מבלי להרחיק את המעורבים.

המחווה הקטנה שלי לחזור לכלא עבור חברי, בשילוב עם שיחות הטלפון והודעות אחרות שתומכי PBI ברחבי העולם שלחו לממשלת סלבדור בשמנו, הובילו בסופו של דבר לשחרורנו המשותף.

בואו נהיה ברורים: אין ערובה לכך שלפעולות כמו אלו תהיה האפקט הרצוי. אף אחד לא יכול לחזות בוודאות שיריב יהיה מנותק מספיק כדי להסתכל או לצחוק על עצמו מבלי להרגיש שהוא ההתנהגות שמיועדת. אבל אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להתעלם מהומור רק בגלל שזה לא תמיד עובד.

למעשה, יש תחושה שההומור, כשמשתמשים בו ברוח הנכונה, תמיד עובד: הוא תמיד מכניס את המריבות להקשר גדול יותר, והוא מאנש את המצבים הקודרים ביותר. גם אם ההשפעות אינן נראות מיד, ההומור משנה דברים לטובה.