וונדל ברי: בשביל מה אנשים?

קטע מתוך "למה יש אנשים" אוסף מאמרים מאת וונדל ברי

אֲנִי

החסד שהוא בריאותם של יצורים יכול להתקיים רק במשותף.
בריפוי החברים המפוזרים מתאחדים.
בבריאות הבשר חונן, הקודש נכנס לעולם.

II

משימת הריפוי היא לכבד את עצמו כיצור, לא יותר ולא פחות.
יצור אינו בורא, ואינו יכול להיות. יש רק בריאה אחת, ואנחנו חבריה.
להיות יצירתי זה רק להיות בעל בריאות: לשמור על עצמו חי במלואו בבריאה, לשמור על הבריאה במלואה בעצמו, לראות את הבריאה מחדש, לקבל בברכה את חלקו בה מחדש.
העבודות היצירתיות ביותר הן כולן האסטרטגיות של בריאות זו.
יצירות של גאווה, של יוצרים המכונים בעצמם, עם פרימתם על מקוריות, מצמצמות את הבריאה לחידוש, ההפתעות הקלות של מוחות שאינם מסוגלים לפלא.
מתוך רודף מקוריות, היוצר לעתיד עובד לבדו. בבדידות אדם לוקח אחריות על עצמו שאיננו יכול למלא.
חידוש הוא סוג של בדידות.

III

יש את העבודה הרעה של גאווה. ישנה גם העבודה הרעה של הייאוש, שנעשתה בצורה גרועה מתוך כישלון התקווה או החזון.
ייאוש הוא מעט מדי האחריות, כמו שגאווה היא יותר מדי.
העבודה העלובה של הייאוש, העבודה חסרת התכלית של הגאווה, מסגירות באותה מידה את הבריאה. הם בזבוז חיים.
על ייאוש אין סליחה, ועל גאווה אין. מי בבדידות יכול לסלוח?

IV

עבודה טובה מוצאת את הדרך בין גאווה לייאוש.
זה מקסים בבריאות. זה מרפא בחסד.
הוא שומר על הנתון כך שהוא יישאר מתנה.
בכך אנו מאבדים את הבדידות:
אנו מצמידים את ידי ההולכים לפנינו ואת ידי הבאים אחרינו;
אנחנו נכנסים למעגל הקטן של זרועותיו של זה,
והמעגל הגדול יותר של אוהבים שידיהם משולבות בריקוד,
והמעגל הגדול יותר של כל היצורים, העוברים ויוצאים מהחיים, הנעים גם בריקוד, למוזיקה כל כך עדינה ועצומה, שאף אוזן לא שומעת אותה אלא בקטעים.

V
ועל ידי זה אנו נכנסים לבדידות, שגם בה אנו מאבדים את הבדידות.
רק מחלוקת יכולה לנבוע מהניסיון לחלוק בדידות.
בדידות אמיתית נמצאת במקומות הפראיים, שבהם אדם נמצא ללא חובה אנושית.
הקולות הפנימיים של האדם הופכים להיות נשמעים. אדם מרגיש את המשיכה של המקורות האינטימיים ביותר שלו. כתוצאה מכך, אדם מגיב בצורה ברורה יותר לחיים אחרים. ככל שאדם הופך להיות יותר קוהרנטי בתוך עצמו כיצור, כך האדם נכנס בצורה מלאה יותר לקהילה של כל היצורים.
חוזרים מהבדידות עמוסים במתנות הנסיבות.
VI
ואין מנוס מהחזרה הזו.
מסדר הטבע אנו חוזרים אל הסדר והאי-סדר של האנושות.
מהמעגל הגדול יותר עלינו לחזור אל הקטן, הקטן יותר בתוך הגדול והתלוי בו.
אדם נכנס למעגל הגדול יותר על ידי נכונות להיות יצור, הקטן יותר על ידי בחירה להיות אדם.
ואחרי שחזרנו מהיער, אנו זוכרים בצער את מנוחתו. עבור כל היצורים יש במקום, ומכאן במנוחה.
בחתירתם המאומצת ביותר, ישנים ויקיצה, מתים וחיים, הם במנוחה.
במעגל האדם אנו עייפים בשאיפה, ואין לנו מנוחה.

VII

סדר הוא האפשרות היחידה למנוחה.
הצו שנעשה חייב לחפש את הצו הנתון, ולמצוא בו את מקומו.
השדה חייב לזכור את היער, העיירה חייבת לזכור את השדה, כדי שגלגל החיים יתהפך, ואת הגוסס יפגש הרך הנולד.
יש להפגיש את החברים המפוזרים.
הרצון תמיד יגיע לאפשרי. אבל להגשים את האפשרי זה להגדיל אותו.
האפשרי, המושלם, הוא בזמן בעולם, נצחי בנפש.
לראות את העבודה שיש לעשות, מי יכול לעזור לרצות להיות זה שיעשה אותה?
אבל חוששים שלא תהיה מנוחה עד שתסתיים העבודה והבית יהיה מסודר, החווה מסודרת, העיירה מסודרת, וטוב לכל היקרים.
אבל הגאווה היא ששוכבת ערה בלילה עם התשוקה והיגון שלה.
לעבוד בעבודה הזו לבד זה להיכשל. אין לזה עזרה. הבדידות היא הכישלון שלה.
הייאוש הוא שרואה את העבודה נכשלת בכשל עצמו.
הייאוש הזה הוא הגאווה המביכה מכולם.

VIII

סוף סוף יש את הגאווה לחשוב את עצמך ללא מורים.
המורים נמצאים בכל מקום. מה שרוצים זה לומד.
בבורות היא תקווה. אם היינו יודעים את הקושי, לא היינו לומדים אפילו כל כך מעט.
לסמוך על בורות. זו בורות שהמורים יגיעו אליה.
הם מחכים, כמו תמיד, מעבר לקצה האור.

ט

תורתם של מורים חסרי חשד שייכת למשימה, והיא תקוותה.
האהבה ועבודתם של חברים ואוהבים שייכים למשימה, והם בריאותה.
המנוחה והשמחה שייכים למשימה, והם החסד שלה.
תן למחר לבוא מחר. לא לפי רצונך הבית נישא בלילה.
סדר הוא האפשרות היחידה למנוחה.