באפריקה, אומנות ההקשבה

מאפוטו, מוזמביק

הגעתי לאפריקה במטרה אחת: רציתי לראות את העולם מחוץ לפרספקטיבה של האגוצנטריות האירופית. יכולתי לבחור באסיה או בדרום אמריקה. הגעתי לאפריקה כי כרטיס הטיסה לשם היה הכי זול.

באתי ונשארתי. במשך כמעט 25 שנה חייתי לסירוגין במוזמביק. הזמן עבר, ואני כבר לא צעיר; למעשה, אני מתקרב לזקנה. אבל המניע שלי לחיות את הקיום המשובש הזה, עם רגל אחת בחול אפריקאי והשנייה בשלג אירופאי, באזור המלנכולי של נורלנד בשבדיה שבו גדלתי, קשור לרצון לראות בבהירות, להבין.

הדרך הפשוטה ביותר להסביר את מה שלמדתי מחיי באפריקה היא באמצעות משל על מדוע לבני אדם יש שתי אוזניים אבל רק לשון אחת. למה זה? כנראה כדי שנצטרך להקשיב פי שניים ממה שאנחנו מדברים.

באפריקה הקשבה היא עיקרון מנחה. זה עיקרון שאבד בפטפוטים המתמידים של העולם המערבי, שבו נראה שלאף אחד אין זמן או אפילו חשק להקשיב לאף אחד אחר. מניסיוני האישי, שמתי לב כמה מהר יותר אני צריך לענות על שאלה במהלך ראיון טלוויזיה מאשר לפני 10, אולי אפילו 5, שנים. זה כאילו איבדנו לחלוטין את היכולת להקשיב. אנחנו מדברים ומדברים, ובסופו של דבר אנחנו נבהלים מהשתיקה, מפלטם של אובדי תשובה.

אני מבוגר מספיק כדי לזכור מתי ספרות דרום אמריקאית צצה בתודעה הפופולרית ושינתה לנצח את השקפתנו על המצב האנושי ומה זה אומר להיות אנושי. עכשיו, אני חושב שהגיע תורה של אפריקה.

בכל מקום, אנשים ביבשת אפריקה כותבים ומספרים סיפורים. בקרוב, נראה שהספרות האפריקאית תפרוץ לזירה העולמית - בדיוק כפי שעשתה הספרות הדרום אמריקאית לפני כמה שנים, כאשר גבריאל גרסיה מרקס ואחרים הובילו מרד סוער ומאוד רגשי נגד האמת המושרשת. בקרוב התפרצות ספרותית אפריקאית תציע נקודת מבט חדשה על המצב האנושי. הסופרת המוזמביקנית מיה קוטו יצרה, למשל, ריאליזם קסם אפריקאי המשלב שפה כתובה עם המסורות הגדולות שבעל-פה של אפריקה.

אם אנחנו מסוגלים להקשיב, אנחנו הולכים לגלות שלנרטיבים אפריקאיים רבים יש מבנים שונים לגמרי ממה שאנחנו רגילים אליהם. אני מפשט יתר על המידה, כמובן. אבל כולם יודעים שיש אמת במה שאני אומר: ספרות מערבית היא בדרך כלל ליניארית; הוא ממשיך מההתחלה ועד הסוף ללא סטיות גדולות במרחב או בזמן.

זה לא המצב באפריקה. כאן, במקום נרטיב ליניארי, יש סיפורים חסרי מעצורים ושופעים שמדלגים קדימה ואחורה בזמן ומשתלבים בעבר והווה. מישהו שאולי מת מזמן יכול להתערב בלי שום מהומה בשיחה בין שני אנשים שהם חיים מאוד. רק כדוגמה.

אומרים שהנוודים שעדיין מתגוררים במדבר קלהרי מספרים זה לזה סיפורים על נדודיהם לאורך היום, שבמהלכם הם מחפשים שורשים אכילים וחיות לצוד. לעתים קרובות יש להם יותר מסיפור אחד בו-זמנית. לפעמים יש להם שלוש או ארבע קומות במקביל. אבל לפני שהם חוזרים למקום שבו הם יבלו את הלילה, הם מצליחים לשזור את הסיפורים או לפצל אותם לתמיד, ונותנים לכל אחד את הסוף שלו.

לפני מספר שנים התיישבתי על ספסל אבן מחוץ לתיאטרון אבנידה במפוטו, מוזמביק, שם אני עובד כיועץ אמנותי. זה היה יום חם, ועשינו הפסקה מהחזרות אז ברחנו החוצה, בתקווה שרוח קרירה תעבור. מערכת המיזוג של התיאטרון כבר מזמן הפסיקה לתפקד. זה בטח היה מעל 100 מעלות בפנים בזמן שעבדנו.

שני זקנים אפריקאים ישבו על הספסל הזה, אבל היה מקום גם בשבילי. באפריקה אנשים חולקים יותר מסתם מים באופן אחים או אחות. גם כשזה מגיע לצל, אנשים נדיבים.

שמעתי את שני הגברים מדברים על זקן שלישי שמת לאחרונה. אחד מהם סיפר, "ביקרתי אותו בביתו. הוא התחיל לספר לי סיפור מדהים על משהו שקרה לו כשהיה צעיר. אבל זה היה סיפור ארוך. הגיע הלילה, והחלטנו שאחזור למחרת כדי לשמוע את השאר. אבל כשהגעתי, הוא מת".

האיש השתתק. החלטתי לא לעזוב את הספסל הזה עד שאשמע איך האיש השני יגיב למה ששמע. הייתה לי תחושה אינסטינקטיבית שזה יתגלה כחשוב.

לבסוף גם הוא דיבר.

"זו לא דרך טובה למות - לפני שסיפרת את סוף הסיפור שלך."

זה הלם בי כשהקשבתי לשני האנשים האלה שמועמדות אמיתית יותר למין שלנו מאשר הומו סאפיינס עשויה להיות הומו נרנס, האדם שמספר הסיפורים. מה שמבדיל אותנו מבעלי חיים הוא העובדה שאנחנו יכולים להקשיב לחלומות, לפחדים, לשמחות, לצער, לרצונות ותבוסות של אנשים אחרים - והם בתורם יכולים להקשיב לשלנו.

אנשים רבים עושים את הטעות בלבלבל מידע עם ידע. הם לא אותו דבר. ידע כרוך בפרשנות של מידע. ידע כרוך בהקשבה.

אז אם אני צודק שאנחנו יצורים מספרי סיפורים, וכל עוד נאפשר לעצמנו להיות בשקט לזמן מה מדי פעם, הנרטיב הנצחי יימשך.

מילים רבות ייכתבו על הרוח והחול, או יסתיימו באיזה כספת דיגיטלית לא ברורה. אבל הסיפור יימשך עד שהאדם האחרון יפסיק להקשיב. אז נוכל לשלוח את הכרוניקה הגדולה של האנושות אל היקום האינסופי.

מי יודע? אולי מישהו שם בחוץ, מוכן להקשיב...