קטע מדלן מתוך זיכרון דברים בעבר

Nov 9, 2018 1 min read

אני מרגיש שיש הרבה מה לומר על האמונה הקלטית שהנשמות של אלה שאבדנו שבויות באיזו ישות נחותה, בחיה, בצמח, באיזה חפץ דומם, וכך למעשה אבדות לנו עד היום (שבעיני רבים לעולם לא מגיע) שבו נעבור ליד העץ או נקבל את החפץ שיוצר את הכלא שלהם. ואז הם מתחילים ורועדים, קוראים לנו בשמנו, וברגע שזיהינו את הקול שלהם הקסם נשבר. הצלנו אותם: הם התגברו על המוות וחוזרים לחלוק את חיינו. וכך זה לגבי העבר שלנו. זו עבודה לשווא לנסות לכבוש אותה מחדש: כל המאמצים של האינטלקט שלנו חייבים להתברר כחסרי תועלת. העבר חבוי איפשהו מחוץ לתחום, מעבר להישג ידו של השכל, באובייקט חומרי כלשהו (בתחושה שאותו אובייקט חומרי ייתן לנו) שאיננו חושדים בו. ולגבי אותו חפץ, זה תלוי במקרה אם נתקל בו או לא לפני שאנו בעצמנו חייבים למות. חלפו שנים רבות שבהן שום דבר של קומבריי, מלבד מה שהיה בתיאטרון והדרמה של הלכתי לישון שם, לא התקיים עבורי, כשיום אחד בחורף, כשחזרתי הביתה, אמא שלי, שראתה שקר לי, הציעה לי קצת תה, דבר שלא לקחתי בדרך כלל. סירבתי בהתחלה, ואז, ללא סיבה מיוחדת, שיניתי את דעתי.

היא שלחה לאחת מהעוגות הקטנות והשמנמנות האלה שנקראות 'קטנטנות מדלן', שנראות כאילו עוצבו בסקלפת המחוררת של קונכייה של עולי רגל. ועד מהרה, מבחינה מכנית, עייפה אחרי יום משעמם עם סיכוי למחר מדכא, הרמתי אל שפתי כפית מהתה שבו השריתי מנה מהעוגה. עוד מעט הנוזל החם, והפירורים איתו, נגעו בחיך, צמרמורת עברה בכל גופי, ועצרתי, נחוש בשינויים יוצאי הדופן שהתרחשו. תענוג מופלא פלש לחושיי, אבל אינדיבידואלי, מנותק, ללא כל רמז על מקורו. ומיד הפכו לי תהפוכות החיים לאדישות, אסונותיהם תמימים, קוצרם אשליה - התחושה החדשה הזו השפיעה עלי את ההשפעה שיש לאהבה למלא אותי במהות יקרה; או ליתר דיוק המהות הזו לא הייתה בי, זה הייתי אני. עכשיו הפסקתי להרגיש בינוני, מקרי, בן תמותה. מאיפה זה יכול היה להגיע אליי, השמחה הכל יכולה הזאת? הייתי מודע לכך שזה קשור לטעם של תה ועוגה, אבל שהוא מתעלה לאין שיעור על הטעמים האלה, לא יכול להיות, אכן, מאותו אופי כמו שלהם. מאיפה זה הגיע? מה זה סימן? איך יכולתי לתפוס ולהגדיר את זה?

אני שותה פת שניה, שבה אני לא מוצא יותר מאשר בראשון, שלישי, מה שנותן לי פחות מהשני. הגיע הזמן לעצור; השיקוי מאבד את הקסם שלו. ברור שמושא החיפוש שלי, האמת, טמון לא בכוס אלא בעצמי. התה קרא בי, אך אינו מבין בעצמו, ויכול רק לחזור ללא הגבלת זמן עם אובדן כוח הדרגתי, אותה עדות; שגם אני לא יכול לפרש, אם כי אני מקווה לפחות שאוכל לקרוא לתה שוב ולמצוא אותו שם כעת, שלם ועומד לרשותי, להארה הסופית שלי. אני מניח את הספל שלי ובוחן את דעתי. זה בשביל זה כדי לגלות את האמת. אבל איך? איזו תהום של חוסר ודאות בכל פעם שהמוח מרגיש שחלק כלשהו שלו חרג מעבר לגבולותיו שלו; כאשר הוא, המחפש, הוא בבת אחת האזור האפל שדרכו עליו ללכת לחפש, שבו כל הציוד שלו לא יועיל לו כלום.

לְחַפֵּשׂ? יותר מזה: ליצור. היא עומדת פנים אל פנים עם דבר שלא קיים עד כה, שהוא לבדו יכול לתת לו מציאות וחומר, שהוא לבדו יכול להביא לאור היום. ואני מתחיל שוב לשאול את עצמי מה זה יכול היה להיות, המצב הבלתי זכור הזה שלא הביא איתו שום הוכחה הגיונית לקיומו, אלא רק את התחושה שזה היה מאושר, שזה היה מצב אמיתי שבנוכחותו מצבי תודעה אחרים נמסו ונעלמו. אני מחליט לנסות לגרום לזה להופיע שוב. אני חוזרת במחשבותי לרגע שבו שתיתי את כפית התה הראשונה. אני מוצא שוב את אותו מצב, ללא אור רענן. אני מאלץ את מוחי לעשות מאמץ נוסף, לעקוב ולכבוש שוב את התחושה החולפת. וכדי ששום דבר לא יפריע לו במהלכו אני סוגר כל מכשול, כל רעיון זר, אני עוצר את אוזני ומעכב כל תשומת לב לקולות המגיעים מהחדר הסמוך. ואז, בהרגשה שהמוח שלי מתעייף מבלי שיהיה לי הצלחה לדווח, אני מאלץ אותו לשם שינוי ליהנות מההסחת הדעת שזה עתה הכחשתי אותה, לחשוב על דברים אחרים, לנוח ולהתרענן לפני הניסיון העילאי. ואז בפעם השנייה אני מפנה חלל ריק לפניו. אני מניח בעמדה מול עיני רוחי את הטעם העדין עדיין של אותה פת ראשון, ואני מרגיש משהו מתחיל בתוכי, משהו שעוזב את מקום מנוחתו ומנסה להתרומם, משהו שהוטבע כמו עוגן בעומק גדול; אני עדיין לא יודע מה זה, אבל אני יכול להרגיש שהוא עולה לאט; אני יכול למדוד את ההתנגדות, אני יכול לשמוע הד של מרחבים גדולים שעברו.

ללא ספק מה שמדפק אפוא במעמקי הווייתי חייב להיות הדימוי, הזיכרון החזותי, אשר בהיותו מקושר לטעם הזה, ניסה לעקוב אחריו אל תוך מוחי. אבל המאבקים שלה רחוקים מדי, מבולבלים מדי; בקושי אני יכול לתפוס את ההשתקפות חסרת הצבע שבה מעורבב התערובת המסתחררת הבלתי ניתנת לתפיסה של גוונים זוהרים, ואני לא יכול להבחין בצורתו, לא יכול להזמין אותו, כמתורגמן אפשרי אחד, לתרגם לי את העדויות של העכשווי שלו, הבלתי ניתן להפרדה, טעם העוגה הספוגה בתה; לא יכול לבקש ממנה להודיע לי באיזו נסיבות מיוחדות מדובר, באיזו תקופה בחיי הקודמים. האם הוא יגיע בסופו של דבר אל פני השטח הצלולים של התודעה שלי, הזיכרון הזה, הרגע הישן והמת הזה, שהמגנטיות של רגע זהה נסעה עד כה כדי לייבא, להפריע, להעלות ממעמקי הווייתי? אני לא יכול לדעת. עכשיו, כשאני לא מרגיש כלום, הוא נעצר, אולי ירד שוב אל האפלה שלו, שממנה מי יכול לומר אם הוא אי פעם יקום? עשר פעמים אני חייב לנסח את המשימה, חייב להישען על התהום. ובכל פעם העצלנות הטבעית המרתיעה אותנו מכל מפעל קשה, מכל מלאכה חשובה, דחקה אותי לעזוב את הדבר בשקט, לשתות את התה שלי ולחשוב רק על דאגות היום ועל תקוותיי למחר, אשר נותנות להרהר בעצמן ללא מאמץ או מצוקת נפש. ופתאום הזיכרון חוזר.

הטעם היה של פירור המדלן הקטן שבימי ראשון בבוקר בקומברי (כי בבקרים ההם לא יצאתי לפני שעת הכנסייה), כשהלכתי להגיד לה יום טוב בחדר השינה שלה, דודה שלי לאוני נהגה לתת לי, וטבלה אותו קודם כל בכוס התה האמיתי שלה או של פרחי ליים. המראה של המדלן הקטנה לא הזכיר דבר במוחי לפני שטעמתי אותה; אולי בגלל שראיתי לעתים קרובות כל כך דברים כאלה במרווחים, מבלי לטעום אותם, על המגשים בחלונות של מאפים, עד שדמותם התנתקה מימי קומבריי ההם ותפסה את מקומה בין השאר לאחרונה; אולי בגלל הזיכרונות האלה, שננטשו ועזבו אותם מזמן, שום דבר לא שרד עכשיו, הכל היה מפוזר; צורות הדברים, כולל זו של קליפת הצדפה הקטנה של המאפה, חושנית כה עשירה תחת קפליה החמורים והדתיים, נמחקו או היו רדומות כל כך זמן רב עד שאיבדו את כוח ההתרחבות שהיה מאפשר להן לחזור למקומן בתודעתי. אבל כאשר מעבר רחוק שום דבר לא מתקיים, אחרי שהאנשים מתים, אחרי שהדברים נשברים ומפוזרים, עדיין, לבד, שברירי יותר, אבל עם יותר חיוניות, יותר לא מהותי, יותר מתמשך, נאמן יותר, הריח והטעם של הדברים נשארים עומדים זמן רב, כמו נשמות, מוכנות להזכיר לנו, מחכות ומקוות לרגע ההריסות שלהן; ולשאת את המבנה העצום של ההיזכרות, בטיפה הקטנה והכמעט בלתי ניתנת למישוש של מהותם. ומרגע שזיהיתי את הטעם של פירור המדלן הספוגה במרתח פרחי הליים שלה שדודתי נהגה לתת לי (אם כי עדיין לא ידעתי וחייבת לדחות זמן רב את הגילוי מדוע הזיכרון הזה שימח אותי כל כך) מיד קם הבית האפור הישן ברחוב, שבו היה חדרה, כמו נוף של תיאטרון כדי להצמיד את עצמו אל הגינה, שהורי נבנה אל הגן הקטן, שמאחוריו נבנה. (הפאנל המבודד שעד לאותו רגע היה כל מה שיכולתי לראות); ועם הבית העיר, מהבוקר עד הלילה ובכל מזג אוויר, הכיכר שאליה נשלחתי לפני ארוחת הצהריים, הרחובות שלאורכם נהגתי לעשות סידורים, הכבישים הכפריים שנסענו כשהיה בסדר. וכמו שהיפנים משעשעים את עצמם במילוי קערת חרסינה במים ומטביעים בתוכה פירורי נייר קטנים שעד אז חסרי אופי או צורה, אבל ברגע שהם נרטבים, נמתחים ומתכופפים, לובשים צבע וצורה ייחודית, הופכים לפרחים או בתים או אנשים, קבועים ומוכרים, כך באותו רגע כל הפרחים בגינה שלנו ובסוואן, בפארק ובוונלי. אנשים טובים של הכפר ושל בתי המגורים הקטנים שלהם ושל כנסיית הקהילה וכל קומבריי וסביבתה, לובשים את צורותיהם הנאותות ומתגבשות, צמחו, עיר וגנים כאחד, הכל מכוס התה שלי.

COMMUNITY REFLECTIONS

SHARE YOUR REFLECTION

12 PAST RESPONSES

Gail Mercuri Sep 18, 2025

"This new sensation having had on me the effect which love has of filling me with a precious essence." This sentence resonated with me because good food can give me the sensation of feeling loved. When meals are shared with loved ones it can fill you with comfort.

A meal that is memorable for me is eggplant parmigiana. It is memorable because my mom used to fry the eggplant, and me and my siblings would steal pieces of fried eggplant before they made it to the dish. This meal always brings me back to those times. The main ingredients are eggplant, tomato sauce, and mozzarella cheese. First, you fry the eggplant, then you layer it with sauce and cheese before baking it in the oven. I have recreated it many times over the years. It's a staple for holidays and family gatherings.

Gail Mercuri Sep 17, 2025

This story reminds me of my childhood. I was raised in an Italian family. Delicious homemade food enjoyed by loved ones gathered around a table. I always felt loved. Sunday dinners didn't just feed the belly It turned into beautiful memories. Good food and memories a beautiful combination.
celebrations and healing times. I always felt loved. Sunday dinners turned into memories. Good food and memories, What a beautiful combination.

Mary Sep 14, 2025

I will hope to read more of thus one day... But for now I've set myself to read Murder before Evensong by The Reverand Richard Coles. I am only a short way through and a part where The Parson has returned home greeted by his Dachounds and Mother who now resides with him, offer her a Tea, she calls out 'and a biscuit ' as he does so describes the metal biscuit tin all dented the warn yellow floral patina but still fit for purpose ect..( more to it than I have written, it's a very good book) he continues.. it contained more than biscuits, it contain promise, reward,satisfaction, and memory too,as sure a key to that lock as Proust's madeleine. And hear I had to Google as My thinking Proust was a musician and Madeline was a song.. It all makes sense now. Slightly distracted from my book but what a great tangent.. and shows what a great writer/ story teller. And all round great guy Rev Richard Coles is too.

Reply 1 reply: Gail

Gail Mercuri Sep 19, 2025

"I feel something start within me, something that leaves its resting place and attempts to rise. Something that has been embedded like an anchor at a great depth." This quote makes me think about how food can take you back in time by triggering a memory. You can almost taste them again when you think back to the meal, like Proust's Madeline. This is how I often recreate recipes. No book, no measurements. Just the memory of a favorite dish!

Cuvtixo Mar 14, 2025

I can't help but think of how this passage itself isn't remembered perfectly by the writers (of biographies and psychology, as much as literary) who refer to it. For example, how much emphasis is on the tea, as much as the madeleine. It is a tea-soaked madeleine! Also Proust changed this from earlier drafts, a biscotto and (perhaps the truly autobiographical?) honeyed toast. Apparently he thought the madeleine was both more French and more elegant! I think it very accurately depicts the scenes from his childhood being reconstructed, piece by piece, not like seeing a film of the past, a carbon copy, but little pieces being fitted like puzzle pieces, some, like the feeling ofhappiness, at once, and some more gradually . I remember reading "Proust was a Neuroscientist", which actually had very little on Proust and quite a bit more on emphasis on "neuroscience," at least for educated laypeople, not other scientists. How ironic, the literary tidbit that references vague childhood memorie... [View Full Comment]

Reply 1 reply: Gail

Gail Mercuri Sep 19, 2025

"Create. It is face to face with something which does not so far exist, to which it alone can give reality and substance which it alone can bring into the light of day." Cooking, like psychology is science. And like literary works, cooking is art. Cooking is creating something substantial and meaningful from simple ingredients.

Bharat Dec 12, 2024

Philip Roth has mentioned this in his book American Pastoral. However the similar feelings he has expressed in Sabbath’s Theatre: “But now, one night noises, one rumour of home and time past and memory plunged down through all I had anaesthetised.”

Steve Nov 6, 2024

I have translated the text and read it many times, many. Proust locked into a biscuit and into the DNA of a bone.

Micaela McClinton Oct 18, 2024

The writing is so beautiful. The details of trying to recall something that sparks familiarity so deeply woven into your being that you can't tell if it is from a past life, then the sudden realization of the memory that turns out to be a very ordinary and mundane thing from your childhood. That reminds me of watching Bambi in my grandmother's tv den, on those foldable wooden tv dinner trays in a big rocker with ugly orange and brown plaid fabric. Everyday, or maybe it was only a handful of times that had a profound impact, I would come in after school (preschool?) and my Nonna would fix me a "snack" that I would sit there to eat and watch Bambi. I don't remember what all of the meals were, or even if I liked them, but the food was important. Without the food there was no ritual, the act of my Nonna preparing and sharing food with me in a careful thought out way was how I understood love. I had forgotten about that until reading this.

Zsuzsa Borgos Sep 6, 2024

Madeleine always…..every day, and every situation

Keith Burgess Nov 16, 2023

As I read this the taste of vanilla melting cakelettes come to me too. But more than this the earliest memories of a four year old five year old boy facing the back fence of my country home observing the blaze of light in hay as it was being harvested by workers and me in utter awe of the instance of beauty before it evanescence disappeared and many other memories now too which have been excited by Prousts recollection of a treat that opened the same door to forgottn experience as me.

Cli Scully Jul 9, 2023

When I was younger, I would make a very comforting pasta dish with my mother for when I was upset about things happening in my life. It was a very simple dish, but it was the memories and comfort that made it special. The recipe was white pasta with olive oil and fresh parmesan cheese. We used to buy this special olive oil, that was locally made by my mothers close friend. This dish became apart of my childhood and my mother and I used to watch our favorite show while making it. I am grateful for the memories this dish brought me no matter how simple it is.

Larry Parker Jun 23, 2023

Remembering My Sister’s Cod Fish Cakes As a young teenager I can remember when my sister prepared a dish for me, it tasted so good I longed for the taste often. I can remember when she would be happy in the kitchen preparing her specialty “Cod Fish Cakes.” When I would eat them, I can remember how the flavor of them would stick to my tongue. Unfortunately, after a few years of her preparing them for my siblings and I she passed away, so I was unable to taste her cod fish cakes anymore. As years went by, I would often reminisce on how she would make these cakes in the kitchen while I would watch sometimes although playing around in the kitchen with her just being a young man enjoying our younger years was more like it. After thinking about all the ingredients, she used I decided to give it a try myself. As I think about this now this is probably where my love for cooking all began. To prepare these cod fish cakes, you need Cod Fish, potatoes, onions, green peppers, eggs, and... [View Full Comment]

Reply 3 replies: Angela, Mary, Mary

Angela Jan 18, 2025

I see that you posted this a few years ago and I was just wondering have you attempted to make them lately. Your post has brought back so many memories from my childhood back home sir and I thank you for that. I don't know where you are located in the world but I would love to try your fish cakes.

Mary Sep 14, 2025

Hey Patrick, just wanted to let you know I just read your reply and when I got to yhe bit where you recited the recipe it actually made me cry, It's so lovely that you thought to share this and even made me laugh to think that from your sisters perspective that you remembered it.. I have screen shotted in the hopes to have a go at making them myself.. Something I could share with my daughter as she likes these and is now of age she's creating her own dishes which I'm very proud of. I wish you all the best. Thank you for sharing a special thought provoking memory xx

Mary Sep 14, 2025

Sorry Larry, not Patrick.. x

Patrick Watters Nov 9, 2018

Beautiful musings of an oft tormented soul. Though he may have later professed atheism or agnosticism, Proust clearly was tapping into the spiritual in his writings.