המוות ביקר את חיי הרבה בשנה האחרונה. במהלך אותם זמנים, שמעתי לעתים קרובות את שירה הידוע של מרי אליזבת פריי, "אל תעמוד ליד הקבר שלי ותבכה".
הבוקר, כששכבתי במיטה, התחלתי למנות במוחי את שמות האהובים שלי שעזבו, קורא את פניהם המתוקות לראש ומדברת בשקט את שמותיהם בזה אחר זה. זו אחת הדרכים שבהן אני מכבד אותם ומתמודד עם היעדרותם. בעיצומו של אותו טקס מוכר, "שמעתי" קול ברור מדבר אל תוך מוחי. זה מה שנאמר.
עכשיו, מותק. פשוט תתקדם ותעמוד ליד הקבר שלי ותבכה. למען האמת, אתה יכול ליפול על הקרקע אם תרצה בכך. אם יש שלג או בוץ, לא משנה - תמיד תוכל לנקות את חליפת הלוויה הזו מאוחר יותר. או שאתה יכול לוותר על החליפה לגמרי. תלבש את הפיג'מה שלך או את ההזעות האהובות עליך להלוויה שלי. אתה כואב מספיק מוכן בלי שתצטרך ללבוש בגדים צמודים ונעליים לא נוחות. ובבקשה, בבקשה...בכי! זה מוזר להיות איפה שאני עכשיו - במקום המקסים הזה, אם כי הבלתי יתואר לחלוטין - ולראות אותך מוציא אנרגיה כה יקרה על לא לבכות, לא לנשום, לא לחיות את החוויה הזו. מתוקה, אתה עדיין חי. אז תהיה... בחיים!
לא יוצא לנו לבכות כאן. אנחנו לא מתלכלכים. הלב שלנו לא מתנפץ. זה קורה רק איפה שאתה נמצא. למען האמת, אני מתגעגע לבלגן של החיים. זו פריבילגיה. אז קדימה, תבכי, תבכי, תשתולל, תחרוק שיניים, תמשיך קצת. יהיה הרבה זמן לשקט ושקט כשתהיה איפה שאני נמצא.
וכשתסיימו לבכות - או כשאתם עוצרים לזמן מה - קדימה לשיר. השירה מגיעה ממש מעבר לפער בין המקום שבו אני נמצא והמקום בו אתה נמצא ומפגישה אותנו ברגע. הרגשת את זה, נכון? אתה תדע את השיר לשיר, אבל לא עד שתוציא את הנשימה כדי להתחיל אותו. הרגע הזה יאפשר לי להכניס אחד ישר לתוך הלב שלך ויוצא זה יגיע. היזהר שזה סביר יגרום לך לבכות שוב. אני חושב שהבהרתי את עצמי מה לעשות כשזה יקרה.
עכשיו הנה עוד דבר. זה מיועד להרבה הרבה יותר מאוחר -- אחרי שהחליפה שלך חוזרת מהמנקים, הכלים של התבשילים הוחזרו, ושאר העולם המשיך הלאה מהאובדן הקטלני שלך. התחילו למצוא חיים סביב ומעבר לצערכם ובעדינות, בעדינות, התחילו לחיות בתוכו. עצב ואובדן עדיין יהיו בסביבה כי למען האמת, לעולם לא "תתגברי על זה". אתה לא אמור.
אני לא יודע איך תמצא את הדרך שלך בחזרה לחיות את חייך מעבר לצער, אבל אני שומע כאן שמועות שלהיות בחוץ מתחת לשמיים זו התחלה טובה. חיבור עם יצורים חיים אחרים טוב גם כן - צמחים בגינה, כלבים ידידותיים, חברים ותיקים שלא מביאים גבות מקומטות ו"דאגה" לכל מפגש. אז - קדימה - תעמוד ליד הקבר שלי. תבכה את העיניים הארורות שלך. סעו על סערת האבל באומץ והיא רק עשויה לשאת אתכם - עם הזמן, יקירתי, בזמן - חזרה למקום המדהים של להיות בחיים. אני אעודד אותך מכאן.
***
מברברה מקאפי מגיעה הבלדה בטעם הגוספל שחוגגת את הבכי הנשמע ואת כל הריפוי שהוא מביא.
COMMUNITY REFLECTIONS
SHARE YOUR REFLECTION
2 PAST RESPONSES
Thank you so much for exactly what I needed to read/hear. In Narrative Therapy practices we speak to grief having no "right" way or time frame. Love how you languaged letting it out.
PS. I've been dancing my grief out, because currently, I can't seem to sing. And that's ok. ♡
Hah -- those friends who have concern and creased brows -- they do not do me any good, either. So tired of that. Thank you for this. That bit alone was well worth the read.