אשתי אלינור ואני ביקרנו חברים בשבת כשדנה*, בתם בת התשע, חזרה הביתה. היא הייתה קרובה לדמעות, בקושי עצרה את עצמה.
"הו מתוקה," אמרה אמא שלה. "מה קרה בתחרות השחייה?"
דנה היא שחיינית מצוינת. היא מתאמנת קשה, מגיעה לאימוני שחייה עד שש ברוב הבקרים ושוחה גם בחלק מהצהריים. ומאמציה מתוגמלים; היא מנצחת לעתים קרובות במקצועות שלה, וצוברת נקודות עבור קבוצת השחייה שלה. ברור שהיא גאה מאוד בניצחונות האלה.
זה לא ככה בכל המאמצים שלה. היא מתקשה בכמה מקצועות בבית הספר, עושה שיעורי בית נוספים במתמטיקה כדי לעמוד בקצב של הילדים האחרים ומקבלת עזרה מיוחדת בקריאה. אבל היא תמיד עובדת קשה.
"נפסלתי", היא אמרה לנו. היא שחתה את המירוץ היטב, אבל צללה בשבריר שנייה לפני שהזינוק נדלק: זינוק שגוי.
היינו בחדר הכניסה של הבית והיא התיישבה על המדרגות התחתונות, תיק הים שלה עדיין על כתפה, בוהה בחלל, כמעט חסרת הבעה.
"מותק," אמר אביה, "יש עוד הרבה תחרויות שחייה בעונה. יהיו לך הזדמנויות נוספות לנצח."
אמרתי לה, "העובדה שעזבת את הבלוק בטרם עת אומרת שהיית על הקצה שלך. את מנסה לא לבזבז אלפית שנייה בהיסוס. זה האינסטינקט הנכון. הערכת לא נכון את התזמון אבל זה בסדר. ככל שתעשי את זה יותר, כך תשתפרי בזה."
"כל שחיין בכל קבוצה נפסל בשלב מסוים", אמרה אלינור. "זה חלק מהספורט".
"אני בטוחה שהמאמן שלך יעזור לך להתאמן על הזינוקים שלך לפני התחרות הבאה", אמרה אמה, "ותגלי בדיוק מתי לקפוץ מהבלוק כדי שלא תבזבז שנייה אבל גם לא תצלול מוקדם מדי. את תצליחי".
שום דבר שאמרנו לא השפיע עליה. שום דבר לא שינה את מבטה חסר ההבעה. שום דבר לא עזר.
ואז סבתה מימי צעדה אליה.
כולנו עמדנו מעל דנה, כשלפתע מימי עברה דרכנו והתיישבה לידה. היא הניחה את זרועה סביב דנה וישבה שם בשקט. לבסוף, דנה נשענה על כתפה של מימי. לאחר כמה רגעים של שתיקה, מימי נישקה את ראשה של דנה ואמרה, "אני יודעת כמה קשה את עובדת על זה, מותק. עצוב להיפסל."
באותו רגע, דנה התחילה לבכות. מימי המשיכה לשבת שם, ידה מחבקת את דנה, במשך מספר דקות, מבלי לומר דבר.
בסופו של דבר דנה הרימה את מבטה אל מימי, ניגבה את דמעותיה ואמרה בפשטות, "תודה מימי." וחשבתי, כל מנהיג, כל מנהל, כל חבר צוות, צריך לראות את זה.
כולנו חוץ ממימי התגעגענו למה שדנה הייתה צריכה.
ניסינו לגרום לה להרגיש טוב יותר על ידי כך שעזרנו לה לראות את היתרון של כישלון, הצבנו את התבוסה בהקשר, לימדנו אותה להפיק ממנו לקחים, והנענו אותה לעבוד קשה יותר ולהשתפר כדי שזה לא יקרה שוב.
אבל היא לא הייתה צריכה שום דבר מזה. היא כבר ידעה את זה. ואם לא, היא תבין את זה בעצמה. הדבר שהיא הייתה צריכה, הדבר שהיא לא יכלה לתת לעצמה, הדבר שמימי הושיטה לה יד ונתנה לה?
אֶמפַּתִיָה.
היא הייתה צריכה להרגיש שהיא לא לבד, שכולנו אוהבים אותה והכישלון שלה לא שינה את זה, היא הייתה צריכה לדעת שאנחנו מבינים איך היא מרגישה ושיהיה לנו ביטחון שהיא תפתור את זה.
רציתי שכל מנהיג, מנהל וחבר צוות יראו את זה, כי התגובה האמפתית לכישלון היא לא רק הכי חומלת, היא גם הכי פרודוקטיבית.
אמפתיה משדרת אמון. ואנשים מתפקדים בצורה הטובה ביותר כשהם מרגישים שסומכים עליהם.
כשאני יושב איתך בטעות או בכישלון שלך בלי לנסות לשנות דבר, אני נותן לך לדעת שאתה בסדר, גם כשאתה לא מתפקד. ובניגוד לאינטואיציה, להרגיש בסדר עם עצמך - כשאתה נכשל - גורם לך להרגיש מספיק טוב כדי לקום ולנסות שוב.
רובנו מפספסים את זה. בדרך כלל, כשאנשים נכשלים, אנחנו מאשימים אותם. או מלמדים אותם. או מנסים לגרום להם להרגיש טוב יותר. כל זה, באופן פרדוקסלי, גורם להם להרגיש גרוע יותר. זה גם מעורר התגוננות כמעשה של שימור עצמי. (אם אני לא בסדר אחרי כישלון, כדאי שאבין איך למסגר את הדבר הזה כך שזה לא יהיה כישלון שלי.)
הכוונות שלנו טובות; אנחנו רוצים שהאדם ירגיש טוב יותר, שילמד, שימנע את הטעות שוב. אנחנו רוצים להגן על הצוותים שלנו ועל הארגונים שלנו.
אבל הלמידה - ההימנעות מכישלונות עתידיים - מגיעה רק ברגע שהם מרגישים בסדר עם עצמם לאחר הכישלון. והתחושה הזו נובעת מאמפתיה.
למרבה המזל, ביטוי של אמפתיה הוא די פשוט. כאשר מישהו עשה טעות או חלש בצורה כלשהי, פשוט הקשיבו לו. אל תפריעו, אל תציעו עצה, אל תגידו שיהיה בסדר. ואל תפחדו משתיקה. פשוט הקשיבו.
ואז, אחרי זמן מה, תחשבו על מה ששמעתם אותם אומרים, מה אתם מרגישים שהם מרגישים. זהו.
אמרתי פשוט, לא קל. קשה פשוט להקשיב ולהרהר. קשה לא לתת עצה או לפתור בעיה. קשה, אבל שווה את המאמץ.
אחרי זמן מה, דנה קמה מהמדרגות, כולנו אכלנו ארוחת ערב, ואז היא הלכה לצפות בטלוויזיה.
דיברנו בסלון כשהיא נכנסה להגיד לילה טוב.
"איך את מרגישה?" שאלתי אותה.
"אוקיי, אני מניחה." היא משכה בכתפיה. "אני עדיין מאוכזבת."
כמעט אמרתי לה לא לדאוג, שיהיה בסדר, שהיא תרגיש טוב יותר בבוקר, שתמיד יש את המירוץ הבא, שיש לה הרבה זמן להתאמן.
כִּמעַט.
"אני מבינה," אמרתי לה. "זה מבאס."
*שמות וכמה פרטים שונו
COMMUNITY REFLECTIONS
SHARE YOUR REFLECTION
11 PAST RESPONSES
my eiders are not that understanding
it motivates me more but weakens my heart
Fascinating pieces of learning skills.
It is always good to show humanly side of our selves, rather than yelling at
hurt and wounded one. Show you care and always there when they support and
encouragement. Thanks grandma for the knowledge of wisdom
Simply beautiful. Thanks!
Thank you for helping me understand how to now be a better parent, friend and spouse.
perfect: "I understand," I told her. "It's a bummer." You are right this IS the right way to respond to failure--and why. Great article
Thank you for validating that what most often is needed is: An Open heart, Be Present. Listen, Empathize, perhaps, HUG.
Interesting this - in my language (Yoruba) we would simply say 'pele', pronounced kpele, simply put means I feel your pain. Since coming to the west I have never being able to find a word that equates to that one word. Most recent immigrant Nigerians would simple say 'sorry' only to be met with 'it's not your fault so no need to say say sorry' or 'why are saying sorry'?!! So now I simply say 'kpele' to my non Nigerian friends and they know what I mean!
Really good story, Peter. And very true. I can see it on myself, if there is something that bothers me I just want to be heared and to feel that someone is there for me. If I need an advice, I ask for her. Thank you for sharing.
We all come to this world as listener, become reader,
viewer, spectator, speaker as we grow up; but the wise always keeps on
listening to be a knower! – Kolki
Great story, very memorable, and a very important lesson. I often have to remind myself of this and I'm grateful for being reminded of it today. Thank you!