להיות פעיל נוכחות

חבר שלי מבקר מחוץ לעיר ומתגורר במזרח אוקלנד, באזור הידוע לשמצה באלימות הכנופיות ובאי השקט שבו. החבר הזה הוא במקרה נזיר. הוא מגלח את ראשו ומתלבש בגלימות החומות המסורתיות של המסדר הנזירי שלו -- לא מסוג האנשים שמשתלבים בקלות ברקע. לאחר שבילה שנים רבות בהפיכת חמלה לתרגול מודע, התגובה שלו למצבים היא לנסות לתרום את חלקו כדי להפיץ טוב. אז הוא יצא לטייל, רק כדי לעסוק בקהילה. כשהלך במעלה השדרה ה-35, זוג צעירי רחוב קשוחים למראה צעקו לו:

"היי גבר!"

הוא הסתובב, הביט בהם ואמר, "כן?"

"האם אתה נזיר בודהיסטי?"

"כן, אני."

"אתה נראה שליו, בנאדם!"

רק מעצם היותו - הדרך שבה הוא הלך, הקצב, הלבוש והראש הגזור שלו, ההבעה על פניו, מחשבותיו וכוונותיו - הוא העביר משהו כל כך חזק, בהקשר שבו אפשר היה לצפות לו לפחות. זה סיפור נוקב, אבל למעשה, כל אחד מאיתנו יכול לפתח סוג כזה של נוכחות.

מה יקרה אם ניגשים לכל אינטראקציה מתוך כוונה לתת באופן מלא וללא תנאי? מעבר לרמה החומרית, ובאופן שמאוד רגיש להקשר. ברגע נתון, ייתכן שזו פשוט הקשבה מלאה, או שיתוף של מילה מעודדת, או נקיטת פעולה אדיבה. איזו מתנה אנו נותנים היא כמעט משנית. אבל רק כדי להגיע לנקודה שבה אנחנו רוצים לתת משהו, אנחנו צריכים להתגבר על תחושת המחסור שלנו.

בטור האחרון, דיוויד ברוקס של הניו יורק טיימס מצטט מחקר על השפעות המחסור על הנפש. במשחק אחד, תלמידי פרינסטון התבקשו לענות על שאלות בפרק זמן קצר אך ניתנה להם האפשרות לשאול זמן מסבבים עתידיים. למרות מנת המשכל הגבוהה שלהם, הם בסופו של דבר שאלו זמן בתעריפים מגוחכים, ובסופו של דבר הרס את הביצועים לטווח ארוך במשחק. אז מסתבר שהאתגר האמיתי של המחסור הוא לא רק בנסיבות החיצוניות או אפילו ביכולות הקוגניטיביות שלנו - עיקרו הוא איך אנחנו מגיבים פנימית לחסך.

פסיכולוגיה זו של מחסור יכולה לבוא לידי ביטוי במערכות היחסים שלנו. לפעמים אנחנו כל כך מקובעים במה שאנחנו רוצים ממצב או מאדם שאין לנו יותר גמישות נפשית לראות שום דבר אחר. אם נהיה כל כך ממוקדים במה שאין לנו, אז אנחנו מתחילים להסתכל על מערכות יחסים רק מתוך עין למה שהם יכולים לספק לנו. אנחנו נשלטים על ידי שאלות כמו, "מה האדם הזה יכול לעשות בשבילי? מה אני יכול להוציא מהמצב הזה?" בבסיס להיות מכוונת אני נמצאת אוריינטציה מחשבתית של הכוס חצי ריקה.

המפתח להתרחקות מתפיסה זו של מחסור הוא הכרת תודה. המציאות היא שהכוס חצי ריקה וחצי מלאה, אבל כפי שמנסח זאת הסופר חוליו אולאלה בתובנה , "בלי הכרת תודה, שום דבר לא מספיק". כשאנחנו מתחילים להרגיש אסירי תודה על כל מה שיש לנו, אנחנו מזהים את השפע בחיינו. כמובן, ישנו את הבריאות, המשאבים וההזדמנויות שלנו, אבל גם הכרת תודה על זה שאנחנו חיים, להיות מחוברים לכל כך הרבה והיכולת לבחור את מצב ההוויה שלנו.

על ידי עריכת חשבון נפש של חיינו בדרך זו, אנו מקבלים למעשה את הדברים האלה כמתנות שהם וזה מעביר אותנו למחשבה של שפע. אנחנו מבינים שיש לנו די והותר, והכוסות שלנו עולות על גדותיה. אנחנו מתחילים לחפש הזדמנויות בכל מקום, רק מחפשים דרכים להביע את הכרת התודה שאנו חשים. כל מערכות היחסים שלנו - עם משפחה, חברים, עמיתים, מכרים - הופכות למשחק הוגן. כמו גם אינטראקציות עם זרים מוחלטים.

לפני כמה שנים, במרכז העיר שיקגו, 10 מאיתנו החלטנו לנסות ניסוי. כדי ליצור תירוץ להתחבר לאלה שאנחנו הולכים לידנו כל הזמן, הכנו 150 ארוחות צהריים בשקיות, התחלקנו לקבוצות של שלושה ויצאנו לרחובות. מעבר לארוחות הצהריים בלבד, הרעיון היה באמת לחקור את הנדיבות שלנו בכל אינטראקציה. אז עם כל מי שנראה כאילו הוא יכול להשתמש בארוחת צהריים, נתחיל בהצעת ההצעה שלנו ואז נותנים לדברים לקרות באופן אורגני. חלק יקבלו בלב, אבל אז ימשיכו במהירות; אחרים יסרבו על הסף לארוחה; לחלקם אפילו לא היו יכולות נפשיות לעבד את זה; ואחרים היו מתעסקים איתנו ואפילו יתרגשו עד דמעות.

אבל אנחנו היינו אלה שלמדו את הלקחים. הזיכרון החי ביותר שלי הוא שראיתי גבר אפרו-אמריקאי מחכה לחצות את הרחוב. הוא כנראה היה בשנות ה-40 המאוחרות לחייו, לבש ז'קט עור ומשהו אמר לי שהוא עשוי להעריך ארוחה. כשהתקרבנו אחד לשני, עוד לפני שהספקתי לומר מילה, הוא הושיט את ידו, רצה ללחוץ את ידי.

לחצתי את ידו והוא חיבק אותי חיבוק גדול מכל הלב, ואמר, "תודה."

"בשביל מה?" שאלתי אותו. אפילו לא הצעתי לו את ארוחת הצהריים עדיין.

התגובה שלו זעזעה אותי. "על אכפתיות. אני מחוסר עבודה כבר ארבעה חודשים, רק שורט ברחובות. וכולם עוברים ואף אחד אפילו לא מסתכל לי בעיניים. בדיוק איך שהסתכלת עליי, יכולתי להגיד שאכפת לך".

הצעתי לו את ארוחת הצהריים, אבל זה כבר הפך למשני; הוא אפילו לא לקח את זה, ותוך דקה שנינו היינו בדרך. בזמן הקצר הזה הוא נתן לי טעימה ממה שאפשר כשאנחנו ניגשים לכל מצב מתוך כוונה פשוטה לתת ללא תנאי מעצמנו. למדתי שהמתנה הכי גדולה שאנחנו יכולים לחלוק היא הנוכחות שלנו, ושהפוטנציאל הזוהר הזה קיים בכל מערכות היחסים שלנו. הבנתי, אם כן, שכולנו יכולים להפוך לפעילי נוכחות.