שלושה שלבים לחיים של הכרת תודה

בכל תהליך אנו יכולים להבחין בין התחלה, אמצע וסוף. אנו עשויים להשתמש ברשת שלושת השלבים הבסיסית הזו לתרגול של הכרת תודה: מה קורה בהתחלה, באמצע ובסוף, כאשר אנו חווים הכרת תודה? מה לא קורה כשאנחנו לא אסירי תודה?

לפני השינה אני מסתכל אחורה על היום ושואל את עצמי: האם עצרתי והרשיתי לעצמי להיות מופתע? או, האם המשכתי הלאה בטירוף?

להיות ער, מודע וערני הם ההתחלה, האמצע והסוף של הכרת תודה. זה נותן לנו את הרמז למה חייבים להיות שלושת השלבים הבסיסיים של תרגול הכרת תודה.

שלב ראשון: התעורר

מלכתחילה, לעולם לא מתחילים להיות אסירי תודה אלא אם כן נתעורר. להתעורר למה? כדי להפתיע. כל עוד שום דבר לא מפתיע אותנו, אנחנו עוברים את החיים בטירוף. אנחנו צריכים להתאמן בהתעוררות כדי להפתיע. אני מציע להשתמש בשאלה הפשוטה הזו כסוג של שעון מעורר: "זה לא מפתיע?" "כן, אכן!" תהיה התשובה הנכונה, לא משנה מתי ואיפה ובאילו נסיבות תשאל את השאלה הזו. אחרי הכל, האם זה לא מפתיע שיש משהו בכלל, ולא כלום? שאלו את עצמכם לפחות פעמיים ביום, "האם זה לא מפתיע?" ובקרוב תהיו ערים יותר לעולם המפתיע שבו אנו חיים.

ההפתעה עשויה לספק טלטלה, מספיק כדי להעיר אותנו ולהפסיק לקחת הכל כמובן מאליו. אבל אולי אנחנו בכלל לא אוהבים את ההפתעה הזו. "איך אני יכול להיות אסיר תודה על דבר כזה?" אנו עלולים ליילל בעיצומו של אסון פתאומי. ולמה? כי אנחנו לא מודעים למתנה האמיתית במצב נתון זה: הזדמנות.

שלב שני: היו מודעים להזדמנויות

יש שאלה פשוטה שעוזרת לי לתרגל את הצעד השני של הכרת תודה: "מה ההזדמנות שלי כאן?" תגלו שרוב הזמן, ההזדמנות שרגע נתון מציע לכם היא הזדמנות ליהנות - ליהנות מצלילים, ריחות, טעמים, מרקם, צבעים, ועם שמחה עמוקה עוד יותר, ידידותיות, טוב לב, סבלנות, נאמנות, כנות, וכל המתנות שמרככות את אדמת ליבנו כמו גשם אביבי חם. ככל שנתרגל מודעות לאינספור ההזדמנויות פשוט ליהנות, כך נהיה קל יותר לזהות חוויות קשות או כואבות כהזדמנויות, כמתנות.

אבל בעוד שמודעות להזדמנויות הגלומות באירועים ובנסיבות החיים היא הליבה של הכרת תודה, מודעות לבדה אינה מספיקה. מה זה מועיל להיות מודעים להזדמנות, אלא אם כן ננצל אותה? כמה אנו אסירי תודה מראה את עצמו על ידי הערנות שבה אנו מגיבים להזדמנות.

שלב שלישי: השב בדריכות

ברגע שנהיה מתרגלים על כך שאנו ערים להפתעה ומודעים להזדמנות העומדת בפנינו, נהיה ערניים באופן ספונטני בתגובה שלנו, במיוחד כאשר מציעים לנו הזדמנות ליהנות ממשהו. כאשר מטר גשם פתאומי הוא כבר לא רק אי נוחות אלא מתנה מפתיעה, אתה תעלה באופן ספונטני להזדמנות להנאה. אתם תהנו מזה כמו שנהנתם בימי הגן, גם אם אתם כבר לא מנסים לתפוס טיפות גשם בפה הפעור לרווחה. רק כאשר ההזדמנות דורשת מכם יותר מהנאה ספונטנית, תצטרכו לתת לעצמכם דחיפה נוספת כחלק מהשלב השלישי.

עצור, תראה, לך.

תהליך הסקירה זה עוזר לי לסקור את התרגול שלי של הכרת תודה על ידי יישום של שלושת השלבים הבסיסיים האלה של הכלל שלמדתי כילד לחציית צומת: "עצור, תראה, לך." לפני השינה אני מסתכל אחורה על היום ושואל את עצמי: האם עצרתי והרשיתי לעצמי להיות מופתע? או שדרכתי הלאה בטירוף? האם הייתי עסוק מכדי להתעורר כדי להפתיע? וברגע שהפסקתי, האם חיפשתי את ההזדמנות של אותו רגע? או האם אפשרתי לנסיבות להסיח את דעתי מהמתנה בתוך המתנה? (זה נוטה לקרות כאשר אריזות המתנה אינן אטרקטיביות.) ולבסוף, האם הייתי ערני מספיק ללכת אחריה, לנצל את ההזדמנות שהוצעה לי במלואה?

יש מקרים, אני חייב להודות, שבהם עצירה בלילה כדי לסקור את היום שלי נראית כתחנה הראשונה ברכבת אקספרס. ואז אני מסתכל אחורה ומבין בצער כמה התגעגעתי. לא רק שהייתי פחות אסיר תודה באותם ימים ללא הפסקה, הייתי פחות חי, איכשהו קהה. ימים אחרים אולי עמוסים באותה מידה, אבל אני זוכר להפסיק; באותם ימים, אני אפילו משיג יותר כי עצירה שוברת את השגרה. אבל אם לא אסתכל גם אני, העצירה לבדה לא תהפוך את היום שלי למאושר באמת; מה זה משנה שאני לא על רכבת אקספרס אלא על מקומי אם אני לא מודע לנוף מחוץ לחלונות? בחלק מהימים אני אפילו מגלה בסקירה הלילית שלי שהפסקתי והסתכלתי, אבל לא בערנות. רק אתמול, מצאתי עש ענק על המדרכה; עצרתי מספיק זמן כדי לשים אותו במקום בטוח על המדשאה, במרחק של מטר אחד, אבל לא כרעתי כדי לבלות עם היצור המופלא הזה. רק קלוש זכרתי, בלילה, את העיניים הססגוניות האלה על הכנפיים החומות האפרפרות. היום שלי הצטמצם בגלל הכישלון הזה להישאר מספיק זמן עם מתנת ההפתעה הזו כדי להתבונן בה לעומק ולהתענג על יופייה בהכרת תודה.

המתכון הפשוט שלי ליום משמח הוא זה: עצרו והתעוררו; הסתכל והיה מודע למה שאתה רואה; ואז המשך עם כל הערנות שאתה יכול לגייס להזדמנות שהרגע מציע. להסתכל אחורה בערב, ביום שבו עשיתי את שלושת הצעדים האלה שוב ושוב, זה כמו להסתכל על מטע תפוחים עמוס פירות.

המתכון הזה לחיים אסירי תודה נשמע פשוט - כי הוא כן. אבל פשוט לא אומר קל. כמה מהדברים הפשוטים ביותר הם קשים כי איבדנו את הפשטות הילדותית שלנו ועדיין לא מצאנו את הבוגר שלנו. צמיחה בהכרת תודה היא צמיחה בבגרות. צמיחה, כמובן, היא תהליך אורגני. וכך אנו חוזרים למה שאמרתי בהתחלה: להטיל על הזרימה האורגנית של הכרת תודה רשת נפשית כמו סדרה של "צעדים" תישאר שרירותית. כשאני אסיר תודה, אני לא ממהר ולא מתכווץ במהלך היום שלי – אני רוקד. מה שנכון בשיעורי ריקוד נכון גם כאן: רק כשאתה שוכח לחשוב על הצעדים שלך, אתה באמת רוקד.

חיבור זה הופיע לראשונה ב-Beliefnet, קיץ 2001.