להישאר בחיים: מרי אוליבר על איך ספרים הצילו את חייה

"אולי אין ימים מילדותנו בהם חיינו במלואם", כתב פרוסט בהרהור מדוע קראנו , "כימים שאנו חושבים שהשארנו מאחור מבלי לחיות כלל: הימים שבילינו עם ספר אהוב". ובכל זאת ילדות מגיעה בגוונים מגוונים, חלקם כהים הרבה יותר מאחרים; חלק מהילדים שורדים רק בכך שהם משאירים מאחור את הייסורים של העולם האמיתי ומחפשים מחסה בעולם הספרים.

ביניהם הייתה המשוררת מרי אוליבר (נולדה ב-10 בספטמבר 1935), המספרת על המפלט הגואל של הקריאה והכתיבה במאמרה "להישאר בחיים", שנמצא ב- Upstream: Selected Essays ( ספרייה ציבורית ) - אוסף ההשתקפויות הזוהר שנתן לנו אוליבר על משימתו של האמן ועל המחויבות המרכזית של חיי היצירה .

כשהיא מסתכלת אחורה על ילדותה הבלתי ניתנת לשרוד, שרויה בכאב שאוליבר מעולם לא התייחס אליו או התייחס אליו ישירות - חושך שעליו היא מאירה אור באופן גלוי ביותר בשירה "Rage" ודנה באלכסון בשיחת On Being הנהדרת שלה עם קריסטה טיפט - היא מהרהרת כיצד הקריאה הצילה את חייה:

מבוגרים יכולים לשנות את נסיבותיהם; ילדים לא יכולים. ילדים חסרי אונים, ובמצבים קשים הם הקורבנות של כל צער ותקלה וזעם סביבם, שכן ילדים מרגישים את כל הדברים הללו אך ללא כל יכולת שיש למבוגרים לשנות אותם. כל מה שיכול לקחת ילד מעבר לנסיבות כאלה, לפיכך, הוא הקלה וברכה.

רבקה סולנית, במדיטציה היפה שלה על מעשה הקריאה הנעלם מציל החיים , כתבה: "נעלמתי בספרים כשהייתי צעירה מאוד, נעלמתי בהם כמו מישהו שרץ לתוך היער". אוליבר נעלם בשניהם. עבורה, היער לא היה מטפורה אלא מקום של הצלה עצמית - היא מצאה הפוגה מהברוטליות של העולם האמיתי בברכה של שני עולמות קדושים מקבילים: הטבע והספרות. היא נעלמה לתוך היער, שם מצאה "יופי ועניין ומסתורין", והיא נעלמה לספרים. בסנטימנט שמזכיר את הקביעה הבלתי נשכחת של קפקא ש"ספר חייב להיות הגרזן לים הקפוא שבתוכנו", כותב אוליבר:

העולם השני - עולם הספרות - הציע לי, מלבד הנאות הצורה, את ההזדכות האמפתיה (השלב ​​הראשון של מה שקיטס כינה יכולת שלילית ) ורצתי על זה. נרגעתי בו. עמדתי ברצון ובשמחה בדמויות של כל דבר - אנשים אחרים, עצים, עננים. וזה מה שלמדתי: שהאחרות של העולם היא תרופת נגד לבלבול, שעמידה בתוך האחרות הזו - היופי והמסתורין של העולם, בחוץ בשדות או עמוק בתוך ספרים - יכולה לכבד מחדש את הלב שנעקץ הכי גרוע.

איור מתוך ספר פערי הזיכרון מאת ססיליה רואיז

אוליבר ניגשה לעולמה הקדוש החדש לא רק עם תכלית הדמיון האופיינית לילדים זוהרים מאובססיה חדשה, אלא עם נחישות הישרדותית שמטרתה לא פחות מאשר הצלה עצמית:

למדתי לבנות מדפי ספרים והבאתי ספרים לחדר שלי, אספתי אותם סביבי בעבותות. אני קורא ביום ובלילה. חשבתי על שלמות, ודאיזם, ושמות תואר, ועננים, והשועלים. נעלתי את דלתי, מבפנים, וזינקתי מהגג והלכתי אל היער, ביום או בחושך.

[…]

קראתי את הספרים שלי בשקידה, ובמיומנות הולכת וגוברת, ואיסוף ודאות. קראתי איך אדם יכול לשחות, כדי להציל את חייו. גם אני כתבתי ככה.

אמנות מאת אוליבר ג'פרס וסם ווינסטוןמ"ילד של ספרים" , מכתב אהבה מאויר לקריאה

בספרות היא התמלאה ב"רגש הצלול והמתוק והמלוח" שנעדר מהמציאות של עולמה הרגיל, עד שקריאה לבדה כבר לא הספיקה - הכתיבה אותתה ככוח האדיר בונה העולם שהוא. אוליבר נזכר:

לא חשבתי על השפה כאמצעי לתיאור עצמי. חשבתי על זה כעל הדלת - אלף דלתות נפתחות! - עברתי את עצמי. חשבתי על זה כאמצעי לשים לב, להרהר, לשבח, ובכך לעלות לשלטון.

[…]

ראיתי איזו מיומנות נדרשת, וההתמדה - איך אדם חייב לכופף את עמוד השדרה, כמו חישוק, על הדף - העבודה הארוכה. ראיתי את ההבדל בין לא לעשות כלום, או לעשות קצת, לבין המעשה הגואל של מאמץ אמיתי. קריאה, אחר כך כתיבה, ואז הרצון לכתוב טוב, עיצבה בי את הנסיבות המשמחות ביותר - תשוקה לעבודה.

מתוך עין כיצד כוחה המחייה של "התשוקה לעבודה" זו גברה באיטיות ובהתמדה על המשקל הממית של נסיבותיה, אוליבר מוציאה לחש כמעט כמו הערה לעצמה שנלחשה בשוליים:

אסור לך אף פעם להפסיק להיות גחמני. ואסור לך, לעולם, לתת לאף אחד אחר את האחריות על חייך.

בהדהוד להתעקשותה של סילביה פלאת' הצעירה לכתוב כישועת הנשמה , אוליבר מסתכל בצורה ברורה על האופי הניואנסי של הצלה עצמית כזו באמצעות עבודה יצירתית ושקול מה המשמעות של הצלת חייו:

אני לא מתכוון שזה קל או מובטח; יש את גדמי הבושה העקשניים, היגון שנותר בלתי פתיר אחרי כל השנים, שק אבנים שהולך עם אחד לכל מקום שהולכים ואיך שהשעה תקרא לריקוד ולרגליים קלות. אבל יש גם את עולם הזימון, האנרגיות הראויות להערצה של העולם, טובות מכעס, טובות יותר ממרירות, ובגלל שהיא מעניינת יותר, יותר מקלה. ויש את הדבר שעושים, המחט שצומחים בו, העבודה, ובתוך העבודה הזו הזדמנות לקחת מחשבות חמות וחסרות צורה ולהציב אותן לאט ובמאמץ קפדני לאיזו צורה חטובה שומרת חום, כמו שהאלים, או הטבע, או גלגלי הזמן חסרי הרעש יצרו צורות בכל רחבי היקום הרך והמעוקל - כלומר, עשיתי את האהבה שלי, מתוך יצירה ויצירה שלי, מתוך יצירה שלי. חיים נאים.

[…]

ועכשיו הכלב הזקן שלי מת, ועוד אחד היה לי אחריו, והורי מתים, והעולם הראשון הזה, הבית הישן הזה, נמכר ואבד, והספרים שאספתי שם אבדו, או נמכרו - אבל עוד ספרים קנו, ובמקום אחר, לוח אחר קרש ואבן אחר אבן, כמו בית, חיים אמיתיים שנבנו, והכל בגלל שהייתי איתן לגבי דבר אחד או שניים, דבר אחד או שניים, דברי ריק, אנרגיה ואנרגיה שלי: ובעיקר הכתפיים המנצנצות של העולם המושכות בכתפיהן ברישול על גורלו של כל אינדיבידואל שהם עשויים, יותר טוב, לשמור על זרימת הנילוס והאמזונות. ושלא נתתי לאף אחד את האחריות על חיי. זה שלי. הצלחתי. ויכול לעשות איתו מה שאני רוצה. תחיה את זה. תחזיר אותו, מתישהו, ללא מרירות, לדיונות הפראיות והעשבים.

השלימו את ה- Upstream המזין עד אין קץ עם אוליבר על המשמעות של תשומת לב באמת , אהבה והפראות ההכרחית שלה , והמדד לחיים שחיים היטב , ואז בקר מחדש בג'ואן דידיון על מעיין הכבוד העצמי , ניל גיימן על מה שספרים עושים לרוח האנושית , ואת ההיסטוריה המונפשת הזו בעל פה של איך ספריות מצילות חיים .