תרגולים רוחניים לעתות משבר

במפנה זה במסע האנושות, מדע ורוחניות מתכנסים, ואנו יכולים להציץ לאפשרויות חדשות לציוויליזציה שתקיים חיים. אך הדרך קשה. אסון-על אחד רודף אחר השני. מערכות כלכליות, פוליטיות ואקולוגיות יוצאות משליטה, במה שדיוויד קורטן מכנה בצדק "ההתפרקות הגדולה".

ככל שהשטיח נשלף מתחתינו בהדרגה, קל להיכנס לפאניקה, ואפילו קל יותר פשוט להיסגר. שתי התגובות האינסטינקטיביות הללו - פאניקה ושיתוק - הן התעלות בצד הדרך התוחמות את דרכנו לעתיד ראוי למגורים. ליפול לאחת משתי הסכנות היא הסכנה הגדולה ביותר שאנו מתמודדים איתה, שכן הן מחרישות את הלב ומורידות את התודעה מהמסלול. אם אי פעם היינו זקוקים לפרקטיקות ולמשמעות רוחניות כדי להישאר ערניים ומחוברים, זה עכשיו.

המתנה הגדולה ביותר שאנו יכולים לתת לעולמנו היא נוכחותנו, ערנות וקשב. מה יכול לעזור לנו לעשות זאת? הנה כמה פרקטיקות שלמדתי לסמוך עליהן, מתוך דתות עתיקות ומסורות חוכמת כדור הארץ.

1. לנשום

ידידתנו, הנשימה, תמיד איתנו. כשאנו שמים לב לזרימה שלה, היא מאחדת את הנפש עם הגוף, ומחברת את העולם הפנימי עם העולם החיצוני. מודעות לנשיפה פנימה והנשיפה יכולה למרכז ולייצב אתכם.

"הרגישו כיצד נשימתכם יוצרת יותר מרחב סביבכם", כותב המשורר רילקה.

"חילופי דברים טהורים ומתמשכים עם כל מה שקיים, זרימה וזרימה נגדית, היכן שאנו מגיעים להיות באופן קצבי."

שימו לב שאתם לא מחליטים בכל פעם לנשוף או לשאוף; אלא שאתם נושם. נושם על ידי החיים. וכך גם כל שאר בעלי החיים, וגם הצמחים, במקצבים עצומים של הדדיות. הרגישו את הרשת הזו מחייה אתכם ומחזיקה אתכם.

הזרימה המורגשת של חומר/אנרגיה מביאה מידה מסוימת של קלות, ופותחת אותנו גם לזרימה של מידע. זה מוריד את ההגנות הרגילות שלנו מפני מידע מציק, ומתחיל לפתוח את לולאות המשוב, כך שנוכל לתפוס בצורה ברורה יותר מה גרמנו לקרות.

2. בואו מתוך הכרת תודה

ככל שיערות גשם בוערים ופלנקטון גוסס מפחיתים בהדרגה את אספקת החמצן שלנו, כל נשימה נראית יקרה יותר. הכרת תודה על מתנה יקרה זו מדרבן אותנו לפעול, להגן.

בהכרת תודה אנו מאשרים את זכותנו מלידה להיות כאן בכדור הארץ, ניחנים בתודעה רפלקסיבית, בכוח לבחור. להיות כאן בסולידריות זה עם זה. להיות חלק חי, מהותי ומבורך מכדור הארץ החי הזה.

יש לנו מורים מצוינים להכרת תודה בקרב עמים ילידים בכל רחבי העולם, ובמיוחד בקרב הילידים האמריקאים. בכל ישיבת מועצה של קונפדרציית שש האומות של ההאודנוסוני, נאום ההודיה מהווה את "המילים שבאות לפני הכל". מילים אלה, הנאמרות מחדש בכל פעם עם וריאציות ספונטניות, מציעות לא רק "תודה", אלא גם "ברכות" לכל יצור ואלמנט בעולם הטבע שהם מכבדים. אני חושב שנוהג זה הוא שורש הכבוד וההערכה העצמית ששרדו מאות שנים של נישול והשפלה.

כשאנו מתאימים את הנוהג הזה לחיינו, למשל בתחילת וסופו של כל יום, ואפילו מביאים אותו לפגישות, אנו מגלים שתי תגליות. הראשונה היא שהכרת תודה אינה תלויה בנסיבות חיצוניות. השנייה היא שהכרת תודה היא מעשה מהפכני. היא עוזרת לנו להבין כמה כבר יש לנו, ומשחררת אותנו מאחיזת חברת הצריכה.

3. כבדו את הכאב שלכם למען העולם

אנחנו באבל. עם כל מה שנגרם לעולם הטבע ולמרקם החברתי של חיינו יחד, יש גם פחד, וגם כעס. תגובות אלו הן טבעיות ובריאות. אם נתכחש להן, אנו פוגעים בחיוניות ובאינטליגנציה שלנו.

אז אנחנו קדים להם במקום זאת. כאשר כאב על העולם עולה בתוככם, הכירו בו ועצרו. עצרו ונשמו, כאילו מפנים לו מקום, כאילו נותנים לכאב הזה לזרום דרך ליבכם. הבינו שאתם מסוגלים לסבול עם עולמכם. סבל-עם הוא המשמעות המילולית של חמלה. זוהי הוכחה חיובית לקשר ההדדי שלנו, למעשה לקיומנו ההדדי הבלתי נמנע.

"אין לידה של תודעה בלי כאב", אמר קרל גוסטב יונג. הכאב שלנו כלפי העולם משחרר אותנו מאשליית ההפרדה. יש לו תפקיד מפתח בלידת התודעה הקולקטיבית שעשויה בהחלט להיות הפתרון היחיד למשבר העולמי של זמננו.

4. הפעילו את כוח החסד

מטה או חסד אוהב היא מדיטציה בודהיסטית בפעולה שרבים כיום מוצאים יעילה להפליא. היא טובה להפיג פחד ורע, כמו גם ליצירת אכפתיות והבנה.

נוהג זה מתפקד לא כתחושה מעורפלת ושקוף, אלא כסדרה של כוונות מדויקות למדי של אדם לאדם. נוהג בורמזי מסורתי אחד, למשל, לובש צורה מארבעה חלקים, כגון זו:

מי ייתן ו(אדם מסוים) יהיה חופשי מסבל פיזי.

מי ייתן והוא/היא יהיו חופשיים מסבל נפשי.

מי ייתן והוא/היא יהיו חופשיים מסכסוכים.

מי ייתן והוא/היא תזכה/תהיה לשלוות נפש.

חשוב להרחיב זאת גם לעצמך ("מי ייתן ואהיה חופשי מסבל נפשי" וכו'). וריאציות מעודדות ("מי ייתן ויהיה חופשי לפתח את יופי תודעתו/ה.") תרגול זה, כאשר הוא בפעולה, אינו יכול להתקיים במקביל לפחד.

5. לאכלס שדות זמן גדולים יותר

אנו מתייחסים לזמן כיום באופן ייחודי בוודאי בהיסטוריה האנושית. הכלכלה הצומחת והננו-טכנולוגיות דורשות החלטות המתקבלות במהירות הבזק למטרות לטווח קצר, ומנתקות אותנו מהקצב של הטבע וגם מהעבר והעתיד. גם מורשת אבותינו וגם צרכי צאצאינו הופכים לפחות ופחות אמיתיים עבורנו.

יחס זה לזמן אינו מולד. לאורך ההיסטוריה גברים ונשים עמלו במחיר אישי כבד כדי להוריש לדורות הבאים מונומנטים של אמנות ולמידה שלא היו רואים מושלמים בימי חייהם. והם כיבדו באמצעות סיפורים וטקסים את אלה שבאו לפניהם.

גם אנחנו יכולים להרחיב את ההקשר הזמני של חיינו. כדי לעזור לנו לעשות זאת, הקוסמולוגיה ומדעי האבולוציה מציעים כעת נופים עצומים אל העבר. באשר לחיבור עם העתיד, עשרת אלפים דורות מובאים כעת בהישג ידנו באמצעות פסולת גרעינית. תוצאות מעשינו (הקארמה שלנו) מתרחשות בסולם זמן גיאולוגי.

הדמיון המוסרי שלנו הוא הכלי החיוני לפתיחתנו אל מעמקי ורוחבי הזמן שאליו אנו שייכים. הרחיבו אותו קדימה ואחורה. פקחו את עיני רוחכם למסע העצום של החיים על פני כדור הארץ שלנו על ידי מדיטציה על ידכם. "ראו" את התפתחותם האבולוציונית, מצורת חיים אחת לאחרת, ממקורותיה כסנפיר בים קדמון. ראו בו גם את אינספור הדורות של ידיים אנושיות שמשימותיהן וכישוריהן עיצבו את עולמנו.

הזמינו את אלו העתידיים למודעותכם. הרגישו את עוצמת הרצון שלכם שימצאו אוויר נקי לנשימה, מים לשתייה, עצים, אדמה עליונה. נסו לבקש את הדרכתם בעבודה שעומדת להיעשות כעת. וכתרגול שאני מקווה שתיהנו ממנו כמוני, דמיינו אדם בן מאה או שתיים שנים (אולי קרוב משפחה שלכם, אולי לא) שיכול לראות אחורה בזמן, ורואה אתכם ברגע זה של חייכם. ואז כתבו לעצמכם מכתב מהאדם העתידי הזה.