להתראות גירית

זכויות יוצרים של ספרי מאלברי, 1992

האם אי פעם קראתם את הספר "מתנות הפרידה של באדג'ר"? הספר מספר את סיפורו של באדג'ר זקן שיודע שהוא עומד למות בקרוב, ודואג כיצד חבריו החפרפרת, הצפרדע, השועל והארנב יתמודדו עם עזיבתו לאחר שירד במורד "המנהרה הארוכה". שאר הספר המאויר להפליא סובב סביב הדרכים הנוגעות ללב והיצירתיות שבהן חבריו של באדג'ר בסופו של דבר מוקירים את מורשתו ומתמודדים עם אובדנם.

זהו אחד מספרי הילדים האהובים עליי, ויש לו מקום מיוחד מאוד בליבי משום שהוא הוקרא לי לראשונה בלילה שלפני מות אמי. היא הייתה פסיכותרפיסטית מוכשרת שעבדה כמעט 30 שנה עם חולים סופניים וילדיהם האבלים, וקיבלה את עיטור לגיון הכבוד הצרפתי על תרומתה לתחום הטיפול הפליאטיבי. אבל באותו יום אחרון לחייה, היא הייתה זו ששכבה בתרדמת באותו בית חולים פריזאי גדול שבו ליוותה רבים אחרים עד סוף חייהם. היא גססה מסרטן הלבלב.

אחותי ואני היינו שתינו לצד אמנו באותו ערב, מודעות היטב לכך שזה עלול להיות האחרון. כמעט כל מי שהכיר אותה היטב כבר הגיע להיפרד בשבועות האחרונים, אבל עדיין חיכינו למבקר אחרון. אחת מתלמידותיה של אמנו כתבה לנו מוקדם יותר באותו יום וביקשה רשות לבוא לראות את המנטור האהוב שלה בפעם האחרונה, ולהיפרד ממנה באופן אישי. ידעתי כמה זה חשוב לה, בגלל אימייל נוגע ללב שכתבה כמה ימים קודם לכן כדי לספר לנו עד כמה גדולה הייתה לאמנו על חייה, הן מבחינה מקצועית והן מבחינה אישית. אז ציפינו לפגוש אותה. אחרי שהיא הגיעה וקיבלה את פנינו, היא ישבה בשקט ליד מיטת אמנו, ואז התחילה לדבר איתה כאילו היא ערה ונוכחת לחלוטין. לא אחותי ולא אני הופתענו מכך. כך תמיד לימדה אותנו אמנו להתייחס לכל מי שנמצא בתרדמת: "תמיד תניחו שהוא יכול לשמוע אתכם בצורה מושלמת, ופנו אליו ישירות".

אז, בקול אוהב מאוד, אישה צעירה בשם איזבל אמרה לאימנו שהיא חשבה רבות על מה שהיא הכי רוצה לומר לה. והיא המשיכה להודות לה על כל המתנות שקיבלה ממנה במהלך השנים. הרשימה שלה הייתה מאוד נוגעת ללב. היא אפילו הכירה באופן שבו אימנו התייחסה לצוות בית החולים. בבית החולים הגדול הזה שבו עבדה במשך שנים רבות כמנהלת המחלקה לפסיכולוגיה, היא הכירה כל אחד מאנשי הצוות בשמו הפרטי. והיא תמיד יכלה לברך אותם בשאלה אישית שהתייחסה למשהו שידעה על חייהם (ילדיהם, תקוותיהם, דאגותיהם). היא פנתה למנתחים, לאחיות, לפקידי קבלה ולצוות הניקיון באותה מידה של אכפתיות וכבוד. זה עשה רושם גדול על איזבל, שסיפרה לנו באותו לילה שהיא עושה כמיטב יכולתה ללמוד ולזכור את שמות כולם בבית החולים שבו היא עובדת כעת.

לאחר שסיימה להביע את תודתה, איזבל סיפרה לאימנו שהביאה איתה את "מתנות הפרידה של באדג'ר", מתוך מחשבה שאולי תרצה לשמוע את הסיפור בפעם האחרונה. לפני שהמשיכה, היא פנתה אל אחותי ואלינו, והסבירה שזהו סיפור שאימנו הייתה קוראת לעתים קרובות לילדים אבלים במסגרת הטיפול שלה. וזהו גם ספר שהמליצה עליו בהתלהבות למטפלים צעירים יותר שלמדו אצלה. אימנו קראה לנו אינספור ספרי ילדים במהלך השנים, באותו קול חם ומלא נשמה שכעת נדם. היא הייתה מספרת סיפורים קסומה. אבל לא אחותי ולא אני שמענו מעולם את הסיפור הספציפי הזה.

אז, אלה הן הנסיבות שבהן קיבלנו את המתנה הבלתי צפויה של לשמוע את סיפורה של באדג'ר בפעם הראשונה. למרות שאחותי הצעירה ואני היינו שנינו מבוגרים באותה תקופה (בנות 38 ו-40, בהתאמה), היינו גם ילדים שהתאבלו. וכשהקשבנו לקולה המתוק של איזבל, לא יכולנו שלא להרגיש כאילו אמא שלנו מצאה איכשהו דרך לחלוק איתנו את הסיפור האחרון הזה, כדי לעזור לנו להתמודד עם עזיבתה. זו הייתה חוויה מרגשת מאוד ומתנת פרידה בלתי צפויה, שעליה תמיד אהיה אסירת תודה. בצרפתית, הספר נקרא "Au Revoir Blaireau" (כלומר, להתראות, באדג'ר). ואלה היו בסופו של דבר המילים האחרונות שלחשתי באוזנה של אמי לפני שעזבתי אותה ללילה. היא נפטרה עם שחר למחרת, מוקפת בצוות הלילה שהכירה כל כך טוב.

קראתי שוב ושוב את "מתנות הפרידה של באדג'ר" פעמים רבות מאז, גם בצרפתית וגם באנגלית, לבד וגם לחברים. ואני אוהבת לחלק עותקים של הספר. זוהי אחת הדרכים שאני אוהבת לכבד את זכרה של אמי, וכמה ממתנות הפרידה שלה, כולל האהבה העמוקה לספרי ילדים שירשתי ממנה.

אם אתם מכירים ילדים שמתמודדים עם אובדן גדול, ספר קטן זה הוא תרופה טובה באמת. הוא מעודד ילדים לקבל בברכה את העצב שלהם. הוא מדגים כיצד להוקיר זיכרונות מיוחדים של אנשים שנפטרו, את האופן שבו פרוג זוכר איך באדג'ר לימד אותו להחליק על הקרח ולצבור ביטחון עצמי, ואת האופן שבו פוקס זוכר איך באדג'ר לימד אותו לקשור את העניבה שלו כמו שצריך. הספר גם מדגיש את החשיבות של סיפור סיפורים ואבל כקהילה.

למטה סרטון יוטיוב של "מתנות הפרידה של באדג'ר" , המוקרא בקולה הנפלא של רובי די. אם הסיפור מרגש אתכם, אנא קנו עותק, או שניים, או שלושה, כדי שתוכלו לקרוא אותו או לתת אותו לחברים אבלים. האיורים נהדרים.