החבר הכי טוב של ג'ורג': סיפור חג המולד

אמי הייתה אם חד הורית, ואני הייתי בתה היחידה. גרנו בשנות ה-60 בעיר בדירה קטנטנה. דודתי רוז ובני דודיי גרו בבית ליד. בכל דצמבר אמי הפיצה את הבשורה לכל מי שהיה לבד בערב חג המולד שהיא תקיים בית פתוח. אמי האמינה שאף אחד לא צריך להיות לבד בחגים. אם היא הייתה יכולה, היא כנראה הייתה מפרסמת מודעה בעיתון שמזמינה את העולם.

כפי שהיה, הדירה הקטנה שלנו הייתה מפוצצת, כל חדר מלבד חדר השינה שלי היה מלא במבוגרים שחוגגים בערב חג המולד. לישון היה בלתי אפשרי, אבל ניסיתי להירדם בכל זאת כי סנטה לא היה משאיר מתנות לילדות קטנות שהיו ערות (כך נאמר לי). כששכבתי במיטה, תהיתי איך סנטה בכלל ידע שאני ישנה בתוך כל הרעש ואיך הוא יכול להתגנב פנימה ולהשאיר מתנות לכל האנשים מסביב. גם המבוגרים בחיי הסבירו לי את זה. נראה שכולם הכירו את סנטה. רק ילדים לא אמורים להציץ.

כל שנה בחצות, אמא שלי הייתה מוציאה אותי לסלון כדי לפתוח את המתנות שסנטה השאיר ואז את המתנות מחברים שהתאספו סביב. זו הייתה מסורת חג המולד, קסומה ומרגשת למדי. הייתי כנראה הילד הכי בר מזל בעיר.

מסורת הבית הפתוח בערב חג המולד נמשכה, גם כשעברנו לפרברים. הייתי בערך בת 12 בכיתה ו'. בדירה החדשה שלנו היו מדשאות מטופחות, ערוגות פרחים ועצים יפים ממש מחוץ לדלת. אמי ניהלה את המתחם, כך שכחלק ממשכורתה, זכינו לגור בדירה מקסימה בת חדר שינה אחד. בחג המולד הראשון שם, אמי הזמינה כל מי שפגשה, שלמדה שיהיה לבד בערב חג המולד - שכנים, עמיתים לעבודה, חנות, הדוור... הרשימה עוד ארוכה.

כשהייתי תלמיד שנה א' בתיכון, עברנו לדירת שני חדרי שינה באותו קומפלקס. היה מקסים שיהיה לי חדר משלי עכשיו. זמן קצר לאחר שעברנו לגור שם, שכן חדש עבר לגור בדלת השכנה. שמו היה ג'ורג', והוא היה ג'נטלמן מבוגר. הוא תמיד הנהן לשלום כשראה אותנו. זה היה בסביבות חג ההודיה שראינו אותו חונה בחנייה שלו ליד שלנו. הבאנו מצרכים, ואמא שלי שאלה אותו אם יש לו תוכניות לחג. כשהוא אמר שלא, שהוא יבלה את החג לבד, אמא שלי הזכירה את הבית הפתוח שלה בערב חג המולד.

"בבקשה הצטרפו אלינו," היא אמרה. הוא כבר הניד בראשו לשלילה.

"אני חושש שלא אהיה חברה טובה," הוא אמר. "איבדתי את אשתי לפני כמה חודשים." עיניו התמלאו דמעות והוא הסתובב. "תודה בכל מקרה!" הוא קרא. הוא נכנס לדירתו וסגר בשקט את הדלת.

ליבי כמעט נשבר לשניים כשהוא אמר את זה. החלטתי באותו רגע ומיד, שמאותו יום ואילך, אעשה כל שביכולתי כדי לשמח את הג'נטלמן המבוגר והנחמד הזה בשם ג'ורג'. במהלך החודשים הבאים, בדרך הביתה מבית הספר, הייתי מוצא לעתים קרובות פרח או צמח מעניין להשאיר על מפתן דלתו. פעם אחת מצאתי את עור הציקדה שנשר והשארתי אותו. אני לא באמת יודע אם הוא אהב את עור החרק, אבל מצאתי אותו מרתק. אף פעם לא אמרתי לג'ורג' שהמתנות היו ממני. השלכתי אותן על מדרגותיו ואז מיהרתי פנימה לדירה הסמוכה. מצאתי כל מיני דברים להשאיר בדרך הביתה מבית הספר.

כשהשלג ירד, כתבתי הודעות על המדרגות שלו, "היי ג'ורג'!" ופרצוף סמיילי.

באמת חשבתי שאני ערמומית. באמת לא חשבתי שהוא ידע שזו אני. ואז, יום אביב יפהפה אחד לקראת סוף שנת הלימודים, עמדתי להשאיר ורד בר על מפתן דלתו של ג'ורג', כשהדלת נפתחה.

"שלום יקירתי," הוא אמר. הוא חייך. הייתי נבוכה ומבוהלת.

"שלום," אמרתי בביישנות.

"אני יודע שהשארת לי פתקים קטנים ומתנות", הוא אמר. "זה כל כך חשוב לי. אני מוצא את עצמי מצפה למתנות הקטנות האלה. אין לך מושג כמה אושר הענקת לי בחודשים האחרונים. תרצה לבוא?"

היססתי. לא הכרתי אותו. לא באמת. הוא הבין.

"תגידו לי מה. אולי את ואמא שלך תרצו להיות אורחות שלי לארוחת ערב מתישהו. אני מכין צ'ילי ממש טעים!"

הצטרפנו אליו לארוחת ערב. הוא צדק - הוא הכין צ'ילי מעולה. וכך, התחילה החברות שלנו. ג'ורג' הגיע לבית הפתוח בערב חג המולד, למרות שנשאר רק זמן קצר. כשהייתי חוזרת הביתה מבית הספר, לפעמים היינו יוצאים לטיולים ביחד. מדי פעם, ג'ורג' היה מפנק אותי בארוחת צהריים או לקח את אמא שלי ואותי לארוחת ערב כשהיה לה זמן. כשהוא נסע, הוא תמיד שלח לי גלויה והביא לי מתנה קטנה.

הערצתי אותו.

כשהייתי בן 19 ולמדתי באוניברסיטה, קיבלתי שיחה מאמא שלי שג'ורג' בבית החולים. כשבאתי לבקר אותו, חיוך האיר את פניו.

"זה החבר הכי טוב שלי", הוא אמר לאחיו, וולטר, והציג בינינו. יכולתי לראות שוולטר היה מופתע מהתואר היפהפה "חבר הכי טוב" שאחיו נתן לנער. זה היה לי כבוד, אבל גם דאגתי מאוד לחבר שלי.

וולטר פגש אותי מחוץ לדלת ומסר לי את החדשות ששברו לי שוב את הלב. "אין לו הרבה זמן. הסרטן בכל מקום."

אחרי שהתאוששתי, חזרתי פנימה לשבת עם ג'ורג' לזמן מה. רציתי כל כך הרבה לומר. היה לו קשה לדבר. הכאב היה די חזק. אמרתי לו כמה הוא חשוב לי, כמה אני אוהבת אותו. הוא תפס את ידי. אחיזתו הייתה חלשה אך חמה.

"בהצלחה רבה," הוא אמר שוב. הוא חייך ונרדם. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו.

בחג המולד שאחרי מותו, נשמעה דפיקה על דלתנו בערב חג המולד. זה היה זר פרחים ועצי אורן לחג המולד, תצוגה יפהפייה, ממוען לאמא שלי ולי.

בפתק נכתב:

"לפני שהוא מת, ג'ורג' ביקש ממני לוודא שתקבל את זה בערב חג המולד. הוא אמר שהחברות שלך עזרה לו לעבור את אחת התקופות הקשות בחייו. תודה שאתם חברים טובים כל כך לאחי. מי ייתן ואלוהים יברך אותך בחג המולד הזה, ותמיד. וולטר."

בכל ערב חג המולד, ולעתים קרובות למדי לאורך כל השנה, אני מרימה את מבטי ואומרת שלום לחברי ג'ורג'. ליבי מתמלא כשאני נזכרת במתנה היפה שהוא סידר לנו לפני שאמר לילה טוב לעולם. החברות שלנו התחילה בפשטות, עם מתנה קטנה על מפתן דלת. היא הפכה לאחת החברויות המגדירות והיפות ביותר בחיי.

פורסם במקור באתר Kindspring.org