ככל שהעולם הופך אפל יותר ויותר, הכרחתי את עצמי לחשוב על תקווה. אני צופה איך העולם והאנשים הקרובים אלי חווים צער וסבל מוגברים, כשתוקפנות ואלימות עוברים לכל מערכות היחסים, האישיות והגלובליות, וכאשר החלטות מתקבלות מתוך חוסר ביטחון ופחד. איך אפשר להרגיש מלא תקווה, לצפות לעתיד חיובי יותר? בעל התהילים המקראי כתב, "ללא חזון, העם מתאבד". האם אני מת?
אני לא שואל את השאלה הזו בשלווה. אני נאבק להבין איך אני עשוי לתרום להפיכת הירידה הזו לפחד וצער, מה אני יכול לעשות כדי לעזור להחזיר את התקווה לעתיד. בעבר היה קל יותר להאמין ביעילות שלי: אם הייתי עובד קשה, עם עמיתים טובים ורעיונות טובים, נוכל לעשות שינוי. אבל עכשיו אני בספק. אך ללא תקווה שהלידה שלי תניב תוצאות, איך אוכל להמשיך? אם אין לי אמונה שהחזון שלי יכול להפוך לאמיתי, איפה אמצא את הכוח להתמיד?
כדי לענות על השאלות הללו, התייעצתי עם כמה שעברו תקופות אפלות. הם הובילו אותי למסע אל שאלות חדשות, כזו שלקחה אותי מתקווה לחוסר תקווה.
המסע שלי התחיל עם חוברת קטנה בשם "רשת התקווה". הוא מפרט את סימני הייאוש והתקווה לבעיות הדוחקות ביותר של כדור הארץ. בראש ובראשונה הוא ההרס האקולוגי שבני האדם יצרו. עם זאת, הדבר היחיד בחוברת מציין כבעל תקווה הוא שכדור הארץ פועל ליצירת ולתחזק את התנאים התומכים בחיים. בני אדם יושמדו אם לא נשנה בקרוב את דרכינו. EO וילסון, הביולוג הידוע, מעיר שבני האדם הם המין העיקרי היחיד שכל מין אחר ירוויח מהשמדתו (למעט חיות מחמד וצמחי בית). הדלאי לאמה אמר את אותו הדבר בתורות רבות אחרונות.
זה לא גרם לי להרגיש מלא תקווה.
אבל באותה חוברת קראתי ציטוט של רודולף בהרו שאכן עזר: "כשהצורות של תרבות ישנה גוססות, התרבות החדשה נוצרת על ידי כמה אנשים שלא מפחדים להיות חסרי ביטחון". האם חוסר ביטחון - ספק עצמי - יכול להיות תכונה טובה? אני מתקשה לדמיין איך אוכל לעבוד למען העתיד מבלי להרגיש מבוסס על האמונה שמעשיי יעשו את ההבדל. אבל Bahro מציע סיכוי חדש - שהרגשת חוסר ביטחון, אפילו חסרת בסיס, עשויה למעשה להגביר את היכולת שלי להישאר בעבודה. קראתי על חוסר בסיס - במיוחד בבודהיזם - וחוויתי את זה לא מעט לאחרונה. לא אהבתי את זה בכלל. אבל כשהתרבות שלי מתה, האם אוכל לוותר על חיפוש הקרקע שעליה לעמוד?
ואצלב האוול עזר לי להימשך עוד יותר לחוסר ביטחון ולחוסר ידיעה. "התקווה", הוא קובע, "היא מימד של הנשמה, אוריינטציה של הרוח, אוריינטציה של הלב. היא מתעלה על העולם שנחווה מיד ומעוגן איפשהו מעבר לאופק שלו. זו לא האמונה שמשהו ייצא טוב, אלא הוודאות שמשהו הגיוני בלי קשר לאופן שבו הוא ייצא".
נראה שהאול לא מתאר תקווה, אלא חוסר תקווה: להשתחרר מתוצאות, לוותר על התוצאות, לעשות מה שמרגיש נכון ולא יעיל. האוול עוזר לי להיזכר בהוראה הבודהיסטית שחוסר תקווה אינו ההפך מתקווה. פחד הוא. תקווה ופחד הם שותפים בלתי נמנעים. בכל פעם שאנחנו מקווים לתוצאה מסוימת, ועובדים קשה כדי שזה יקרה, אז אנחנו גם מציגים פחד - פחד להיכשל, פחד מאובדן. חוסר תקווה הוא נקי מפחד ולכן יכול להרגיש די משחרר. הקשבתי לאחרים שמתארים את המצב הזה. ללא עומס מרגשות חזקים, הם מתארים את המראה המופלא של בהירות ואנרגיה.
תומס מרטון, המיסטיקן הקתולי המנוח, הבהיר עוד יותר את המסע אל חוסר התקווה. במכתב לחבר, הוא ייעץ: "אל תסתמך על התקווה לתוצאות. אולי תצטרך להתמודד עם העובדה שהעבודה שלך תהיה לכאורה חסרת ערך ואפילו לא תשיג תוצאה כלל, אם לא אולי תוצאות הפוכות ממה שאתה מצפה. ככל שאתה מתרגל לרעיון הזה, אתה מתחיל יותר ויותר להתרכז לא בתוצאות, אלא בערך, בנכונות העבודה, אתה פחות ופחות מתאמץ למען עצמו, פחות ופחות בהדרגה. לאנשים ספציפיים בסופו של דבר, המציאות של מערכת יחסים אישית היא שמצילה הכל.
אני יודע שזה נכון. עבדתי עם עמיתים בזימבבואה בעוד ארצם מתדרדרת לאלימות ורעב באמצעות פעולות של דיקטטור מטורף. עם זאת, כשעמיתיי ואני מחליפים אימיילים וביקורים מדי פעם, אנו למדים שהשמחה עדיין זמינה, לא מהנסיבות, אלא ממערכות היחסים שלנו. כל עוד אנחנו ביחד, כל עוד אנחנו מרגישים שאחרים תומכים בנו, אנחנו מתמידים.
כמה מהמורים הטובים ביותר שלי בנושא זה היו מנהיגים צעירים. אחת בשנות העשרים לחייה אמרה: "איך אנחנו הולכים זה חשוב, לא לאן. אני רוצה ללכת ביחד ובאמונה". צעירה דנית אחרת אמרה, "אני מרגישה שאנחנו מחזיקים ידיים כשאנחנו הולכים לתוך יער עמוק וחשוך." זימבבואית, ברגע האפל ביותר שלה, כתבה: "בצערי ראיתי את עצמי מוחזקת, כולנו מחזיקים אחד את השני ברשת המדהימה הזו של חסד אוהב. צער ואהבה באותו מקום. הרגשתי כאילו הלב שלי יתפוצץ מלהחזיק הכל".
תומס מרטון צדק: אנחנו מתנחמים ומתחזקים בכך שאנחנו חסרי תקווה ביחד. אנחנו לא צריכים תוצאות ספציפיות. אנחנו צריכים אחד את השני.
חוסר התקווה הפתיע אותי בסבלנות. כשאני נוטש את השאיפה ליעילות ורואה את החרדה שלי מתפוגגת, מופיעה סבלנות. שני מנהיגים בעלי חזון, משה ואברהם, נשאו שניהם הבטחות שניתנו להם על ידי אלוהיהם, אך הם נאלצו לנטוש את התקווה שיראו את ההבטחות הללו מתממשות בחייהם. הם הובילו מתוך אמונה, לא תקווה, ממערכת יחסים עם משהו מעבר להבנתם. TS אליוט מתאר את זה טוב מכולם. בארבע הרביעיות הוא כותב:
אמרתי לנפשי, תהיי דוממת וחכה בלי תקווה
כי תקווה תהיה תקווה לדבר הלא נכון; לחכות בלי אהבה,
כי אהבה תהיה אהבה לדבר הלא נכון; עדיין יש אמונה
אבל האמונה והאהבה והתקווה כולם מחכים.
כך אני רוצה לעבור את התקופה הזו של אי ודאות גוברת. חסר בסיס, חסר תקווה, חסר ביטחון, סבלני, ברור ויחד.
COMMUNITY REFLECTIONS
SHARE YOUR REFLECTION
7 PAST RESPONSES
Beautiful. Thank you,
Thanks, reminded me of Camus' take on the joy that is possible beyond hope (similar to the quote she mentioned by Thomas Merton):
“The struggle itself towards the heights is enough to fill a man's heart. One must imagine Sisyphus happy.” ("happy" used here may not be as appropriate a translation as "joyful", since happiness is conditional and dependent on outcomes, whereas joy is unconditional [like love]). Similar to the paradox of the joy of hopelessness that Joko Charlotte Beck describes: "Joy is being willing for things to be as they are." Enjoy (even if that rock just rolls down again)!
Thank you. I needed this reminder today about the value of being together in the uncertainty ♡
Wonderful compilation of thoughts on finding our own leverage points to turn hope into action. h/t Wiebke Koch who brought me on the track I am on after hearing about her ambitious project selfHUB while attending a conference in Muscat, Oman.
Waiting and in the meanwhile doing what needs to be done (often small projects, initiatives and sometimes bold ideas put to reality) has become my second nature.
I appreciate this perspective. Thanks for sharing.
In the “emptiness” of Buddhism is the “fullness” spoken to in the Judeo/Christian/Islam traditions. There is more good going on than we can see, and in it (in Divine LOVD) we are far richer than we know. }:- ❤️ anonemoose monk
Interesting post -- and thank you for it.
It appears that Merton and Havel (especially) speak of hope after all; it's not hope for a specific outcome but knowledge that our righteous actions matter and have meaning regardless of their consequences visible to our eyes. This hope is grounded in belief in God or however one wants to call the loving (yes) intelligence that's involved in our existence -- or more accurately, in knowledge of his presence which allows us to surrender to his will in all circumstances.