אשתו של שומר החיות

תמיד יהיה צורך לספר סיפורים רבי עוצמה מכמה מהתקופות האפלות ביותר של מדעי הרוח. זה נכון במיוחד לסיפורים על הנאצים והשואה כי יש לנו תחייה מחודשת של אותו סנטימנט שהוביל לאחד המשטרים הגרועים בהיסטוריה. דיאן אקרמן כתבה סיפור המבוסס על גיבורים היסטוריים מהחיים האמיתיים שמזכירים לנו שאנחנו יכולים להילחם נגד דיכוי בצורה לא אלימה עם ספרה "אשתו של שומר החיות". עם הסרט שיצא בסוף השבוע הזה, אנחנו מדברים עם אקרמן על הרומן שלה וכיצד הוא עדיין מחזיק מעמד כתזכורת של טוב לב אנושי בעולם לפעמים אכזרי.

מעולם לא שמעתי על הסיפור לפני שקראתי את הרומן שלך. האם היה קשה לאסוף מידע על חיי הזוג הזה ועל העם היהודי ששהה בגן החיות שלהם ועל ההתמודדויות שהם עברו?

ובכן, קודם כל, זה לא רומן. לא המצאתי כלום. אני מקווה שזה ייקרא כמו ספרי עיון, אבל בכל פעם שאני מצטט מישהו בספר, והסרט נשאר קרוב מאוד לספר, בכל פעם שמישהו מדבר אני מצטט מיומנים, מראיונות, מחשבונות וכן הלאה. אז זה היה חלק מהמחקר ואני אוהב ללמוד. זה היה מרתק רק לחבר קטע אחד אחרי השני ולבנות פסיפס.

באמת מצאתי את עצמי חוקר את הספר הזה בשכבות. הייתי לומד על ההיסטוריה של מלחמת העולם השנייה ופולין. הייתי לומד על התרבות, המוזיקה, המצאות התקופה, מה קורה עם הנאצים והיחסים הפרדוקסליים שלהם עם הטבע ואחר כך על החיים האישיים של אנטונינה. כל הדברים האלה דרשו קריאה בכיוונים שונים.

אבל דלת אחת המשיכה להיפתח לדלת אחרת. ובמובן הזה, זה היה ספר שפשוט נועד להיות. נתקלתי בסיפור ממש בטעות דרך החיות. אבל אנטונינה, כשכתבה על החיות ואימוץ חיות יתומות וגידלה אותן בתוך בית גן החיות שלה, המשיכה לדבר על כך שהיא גם מטפלת באנשים בסכנת הכחדה. וזה באמת פתח לי את העיניים למה שקורה ולעולמם של המצילים.

זה היה כל כך מעניין איך תיארת איך החיות היו כל כך מעורבות בכל חייהם. הם דאגו להם כמו בני משפחה.

הם היו צריכים להיות מוקפים בבעלי חיים לאורך כל המלחמה, לפני, אחרי, במהלך המלחמה, כדי שהחיים ירגישו אמיתיים. הם נשזרו באופן אינטימי במרקם הטבע. אנטונינה, במיוחד שהייתה לה מערכת יחסים כמעט מיסטית עם חיות.

מה משך אותך לסיפור הזה? כמו כן, אנטונינה היא אישה כל כך חזקה, זה גם משך אותך לסיפור שלה?

בְּהֶחלֵט. זוהי תקופה נפלאה לחגיגה של נשים חזקות, אכפתיות, חומלות, רגישות, גיבורות לאורך ההיסטוריה. הסיפורים האלה נפלו איכשהו בין התפרים. וזה חלקית אני חושב בגלל שהן נשים וחלקן בגלל שצורות הגבורה שלהן עשויות להיות שונות. אנטונינה מציעה גרסה של גבורה שהיא אותנטית לחלוטין ותמיד מתרחשת ומתרחשת בעולמנו שסועת המלחמה התמידית כיום. אבל אנחנו פשוט לא שומעים על זה וחוגגים את זה לעתים קרובות מאוד. זה לא הספיק לה כדי לשמור על הגוף בחיים על חשבון הרוח.

היא באמת רצתה לוודא שהאנשים שבטיפולה ישרדו עם אנושיותם שלמה, עם יציבות רגשית ולא יהיו כל כך בטראומה מהאירועים הנוראיים שסובבו אותם מדי יום, עד שהם לא היו מסוגלים ליהנות משארית חייהם. אז, במובן הזה, היא באמת טיפחה אותם. היא הייתה מטפלת משולבת, מגוננת, אמא, עובדת סוציאלית, מדריכה. היא הקדישה את עצמה לטיפול הרוחני שלהם כמו גם לטיפול הפיזי שלהם. ברגעים הכי נמוכים שלה, היא שאלה את עצמה האם זה לא רק סוג של תרדמה של הרוח.

היא באמת האמינה שלמרות כל הנורא שהתרחש במהלך המלחמה, שתהיה תקופה שבה ורשה וגן החיות יוולדו מחדש ברוח האדם. היא הרגישה שהסבלנות של הטבע ושאנשים ובעלי חיים הם הגונים ביסודם ושהאנשים שמצילים בסופו של דבר, יחיו בחיים את אלה שהם רוצחים. היו בה כל כך הרבה היבטים שמשכו אותי אליה. כמו כן, הייתי מטפלת. בעלי, בעלי המנוח, עבר אירוע מוחי אז הייתי מטפלת בזמן שכתבתי את הספר. לא במידה שהיא הייתה. ממש הסתכלתי עליה. היא הייתה מטפלת לכל כך הרבה אנשים. אבל הבנתי איך היא, לנסות להביא לרווחתם של אחרים וגם כמה קשה לעשות את העבודה שלך כשאתה דואג לאנשים אחרים.

אז זה משהו שאני בטוחה שהנשים בהוליווד מזדהות איתו היום, שהן כנראה נשים שיש להן גם משפחות שהן אחראיות עליהן. ונשים תמיד הצליחו להפליא לאזן בין הצלחות השונות והחשובות של חייהן. אנטונינה בהחלט הייתה דוגמה לכך. היא החזיקה משק בית פעיל ומסוכן בצורה יוצאת דופן, רעבה, נואשת ואוהבת כמעט בכוחות עצמה במהלך הימים בזמן שבעלה לא היה בעבודה. והכל היה בה על כף המאזניים.

סיפור כל כך יפה.

אתה יודע, זה היה סיפור שהיה כל כך מעורר השראה גם עבורי. זה באמת דוגמה למה שאנשים רגילים יכולים לעלות ולעשות כל יום. היא לא חשבה שהיא גיבורה, וכך גם בעלה. קראתי את הדיווחים של כל המצילים המעורבים וכולם אמרו בדיוק את אותו הדבר, שאנטונינה אמרה, שיאן אמר, אני לא גיבור. כל אחד במקומי היה עושה את אותו הדבר. זה היה הדבר האנושי ההגון לעשות.

האם הייתה סצנה בסרט שבה חשבת שהם באמת תפסו את מה שכתבת בספר?

הוקסמתי לחלוטין לראות איך אתה מתרגם צורת אמנות אחת לצורת אמנות אחרת. ידעתי בתחילת תהליך יצירת הסרט הזה לפני 10 שנים, שכל מי שמעורב בפרויקט היה מעורב מהסיבות הנכונות. זה מאוד סרט של אישה בכל מה שקשור להרכיב אותו. היו שם נשים מפיקות, סופרת, כותבת תסריט, אישה במאית, דמות ראשית. הם שברו שיא בהעסקת חברות צוות נשים, מעצבות. אני חושב שכולנו הזדהינו עמוקות עם נשמתה של אנטונינה והבנו שהזמן בארץ יכול להיות שונה אבל הסאגה האנושית נשארת זהה ונשים מתמודדות עם הרבה מאותם כוחות ואותן שאלות מוסריות היום איתן נאלצה אנטונינה להתמודד.

ידעתי שהם הולכים לעבוד הכי קשה כדי להעביר את רוח הגבורה החומלת שלה. וגם, ההבנה שגיבורים הם לא אנשים שלא מפחדים. אנטונינה הייתה מבועתת כל יום. אתה צריך לפחד במצב כזה. אבל גיבורים הם אנשים שעושים דברים יוצאי דופן עבור אחרים למרות שהם מפחדים. והיו כה הגינות ואותנטיות ואנושיות לאנטונינה ולקשיים שאיתם התמודדה והדרכים שהיא ניצחה עליהם למען הצמיחה שלה כאדם ולמען הצמיחה של האנשים שהיא הייתה אחראית להם.

זה בא לידי ביטוי בכתיבת הסרט הזה ובכתיבת התסריט ובבימויו, בהצגה דרך השחקנים השונים. אז, הייתי מאוד מרוצה מכל האלמנטים האלה. זה היה ממש מעניין לראות הבדלים באופן שבו נוצרים התסריטים שלנו. למשל, היה לי המותרות להיות מסוגל לכתוב על החיים הפנימיים של האנשים ולספר את הסיפור שהיה מפחיד מאוד עבורם ודחוף כל יום במשך ארבע שנים. אבל הסרט היה צריך איכשהו לדחוס אותו לשעתיים וזה היה מאוד מעניין עבורי לראות איך הם הלכו לעשות את זה, איך הם שילבו אלמנטים שונים. אבל אני חושב שהם נשארו נאמנים מאוד לספר ולנשמתה של אנטונינה. ואני יודע שגם ילדיה של אנטונינה, החיים, מאוד מרוצים מכך. אז זה משמח אותי ואני יודע שזה משמח גם את יוצרי הסרט.

נגעת בשאלה הבאה שלי, שהיא האם לילדים יש הערות על מה שכתבת על הוריהם.

הם אהבו את הספר והם אהבו את הסרט. ואני לא יכול להגיד לך כמה זה משמח אותי. הלכתי ודיברתי עם Ryszard שאתה רואה בספר ובסרט כילד צעיר מאוד, אבל דיברתי איתו כאיש זקן. כמובן, הוא לא נראה לי ככה. הסתכלתי עליו ורק ראיתי את הילד הצעיר הזה וביקשתי רשות לכתוב על ההורים שלהם כי זה יהיה דבר נורא לכתוב על הורים של מישהו אם הם לא רוצים שתכתוב. בהתחלה הוא אמר למה שתהיה מעוניין לכתוב עליהם. אמרתי, טוב, אתה לא חושב שמה שהם עשו היה יוצא דופן. הוא אמר שלא, אלו החיים היחידים שהכרתי.

כמובן שבזמן המלחמה לא יכלו לדבר על הנעשה בגן החיות וגם הילד לא. לאחר המלחמה נכנסו הסובייטים ועדיין לא היה פופולרי להיות לוחם חופש. אז הכל, כל הסיפור של האנשים המדהימים האלה היה צריך להישאר בשקט הרבה מאוד זמן ועכשיו סוף סוף זה יכול לצאת מהצללים. ואני חושב שהם מאוד גאים בהוריהם ובצדק.

האם לדעתך המסר העוצמתי שיש בספר מצלצל ברור בסרט?

כן, אני כן. יש מספר הודעות. אחד הגדולים שבהם הוא שאני חושב שאתה לא צריך להיות גדול מהחיים כדי להיות גיבור ומה שאנשים רגילים עולים אליו בכל תקופה. אנחנו לא שומעים על זה לעתים קרובות אבל אם תפתחו את לבכם לחמלה ואמפתיה, תוכלו לגלות כוח ואומץ שפשוט לא ידעתם שיש לכם. ומסר נוסף הוא שאנו קוצרים את מה שאנו זורעים, במיוחד כשמדובר באהבה וחסד וחמלה.

היום, אנו מגלים התעוררות מחודשת של אנטישמיות, של פשיזם, משברי פליטים, כל זה היה חלק מאוד מחייהם של האנשים בסיפורו של שומר גן החיות. אז אני חושב שזה עובר בצורה מאוד חזקה גם היום. זה מסר אזהרה לגבי השואה ולמה אנחנו צריכים להישאר ערניים. יש גם את המסר של כמה חשובות פעולות אינדיבידואליות. אתה יודע, אנחנו מרגישים חסרי אונים לעתים קרובות כל כך, במיוחד כשאנחנו שומעים על אירועים בעולם. עם זאת, אנשים יכולים לעשות דברים יוצאי דופן.

זה רלוונטי במיוחד היום.

זה אני חושב, המסר של חמלה וגבורה בניגוד לגבורה אלימה. יש שתי גרסאות של גבורה אבל לא כל הגיבורים מרימים רובים. להרבה גיבורים יש כלי נשק של בחירה אהבה וחמלה.