קַבָּלַת פָּנִים

רק אדם שהתכוון להיכנס לחדר 520 ילך עד קצה מסדרון בית החולים הארוך, ובאותו בוקר נסעתי לשם במסגרת הסיבובים שלי. הייתי בעיצומה של יחידת ההכשרה השנייה שלי להיות כומר בריאות, זה בבית חולים מתקשה ששירת את חסרי הזכויות. החולים שלנו היו אלה ללא חברים או משפחה, או כאלה שחבריהם ובני משפחתם לא יכלו לטפל בהם: חולים קשישים שנתקעו בבתי אבות ציבוריים; אנשים שגרו במקלטים או ברחוב או שזה עתה שוחררו מהכלא או ממחלקה נפשית; גברים ששרדו מקצבאות הביטוח הלאומי שלהם ב-SRO's; עולים ללא תיעוד שישנו בארונות שירות בחלק האחורי של המשרדים שניקו; תושבי מרכזי הגמילה המקומיים. לעתים קרובות קרה ששלי הייתה היד הראשונה שהם החזיקו מזה זמן רב מאוד.

המיטה של ​​מ' הייתה בצד המרוחק של החדר, ליד החלון. מיטתו של שותפו לדירה הייתה ריקה, השמיכות בחוסר סדר, מגש ארוחת הצהריים לא נגע, סימן שהוא כנראה הלך לבדיקה ואולי לא יחזור במשך שעות. וילון הבד שהפריד בין שתי המיטות עדיין היה סגור. החדר היה שקט.

בצד השני של הווילון עמד מ' זקוף על קצה מיטתו, נראה כאילו הוא מוכן לצאת לפעולה כדי להגן על עצמו מפני טורפים שמסתובבים. הוא נראה זועם. גופו הגדול נראה לכוד באנרגיה שנועדה להדוף אך חזרה לעצמה, מעין כוח מתפרץ הכלוא במסגרת של גבר. מעולם לא הייתי כל כך קרוב לתוקפנות מסוג זה. עמדתי מרחוק. דף המפקד שבידי - תמיד נקודת המגע לסבבים היומיים - הצביע על כך שמ' אושפזה בגין "אי ספיקת כליות". לא קראתי את התרשים שלו שאולי אמר לי שהוא גם נאבק בפסיכוזה.

הצגתי את עצמי בפני מ' ושאלתי אם הוא רוצה לבקר. בטון מריר הוא אמר לי שהוא רוצה שאעשה משהו בשבילו. הייתי מאוד מודעת לכך שאנחנו לבד בחדר, רחוק מתחנת האחיות. הייתי מודע מאוד לקטנותי. במקום להרים כיסא קרוב ליד מיטתו, כפי שהייתי עושה עם מטופלים אחרים, במקום להשאיר את הווילון במקומו למקרה שהשותף שלו לדירה יחזור, הדפתי את הווילון והזזתי את הכיסא למקום שבו ניתן היה לראות אותי מהפתח, מקום שממנו אוכל לברוח אם אצטרך.

מ' פתחה בכך שהורה לי להביא לו את תעודת הלידה שלו כדי שיוכל להגיש בקשה לדיור ציבורי. הוא הטיח בי בקול רם וארוך כשאמרתי לו שזה לא משהו שאני יודע עליו כלום, ושהעובדת הסוציאלית של בית החולים תוכל לעזור לו לעשות את זה.

אחר כך עבר לצד השני של המיטה ופנה אל הקיר, גבו אליי, והתחיל שטף של סיפורים, נשפך כמו מים מרים של מעיין מזוהם, בזה אחר זה, ממלא את החדר בחמתו, בייאושו. רק מאוחר יותר הבנתי שהפניית גבו אליי הייתה אולי ניסיון להגן עלי מכל עוצמת הכעס שלו.

הוא התפרע על חברה בוגדנית.

הוא התלהם נגד קבוצת חברים שאחרי הכל לא באמת חברים, ש"השתמשו" בו שוב ושוב.

הוא זעם על בעל הבית שפינה אותו, "הוא באמת רצה שאהרוג אותו. הוא עשה את זה אז הייתי צריך להרוג אותו. אבל אני לא הולך לעשות מה שהוא רוצה, אני לא הולך להרוג אותו כי אז אני הולך לכלא ואני לא רוצה ללכת לכלא".

הוא התעקש על איך העולם יגיע לקיצו בעוד 30 שנה, אילו סימנים הוא ראה, מה הוא צבר מכותרות העיתונים. הוא התעקש לגבי הצורך שאשים לב לזה, לא להיות נאיבי לגבי סוף העולם הממשמש ובא.

מ' חזר על ריצת הבגידות שלו בסוג של מסירות נפש, ופנה מדי פעם מהקיר כדי להדגיש נקודה, אם כי הוא בהחלט לא רצה שאחשוב שהבנתי איך זה בשבילו. פעם או פעמיים ניסיתי להצטרף, ואמרתי בעדינות, "זה נשמע מאוד קשה." והוא דחה במהירות את דברי, "על מה אתה מדבר? לא אמרתי את זה!"

כדי להישאר עם מ', להישאר באמת עם הסיפור שלו ומה שעומד מאחורי הסיפור, דרשו כוח לב וכוונה ממוקדת כדי להיות נוכח למה שהשבר שלו מעורר בי - פחד, בלבול וחוסר אונים. אם באמת הייתי רוצה ללוות את מ', לא יכולתי להפוך אותו ל"אחר" בו-זמנית על ידי פיטוריו, או אבחון שלו, או הוצאת אנרגיה לניכוש מה "נכון" ומה לא. כדי להישאר עם מ', הייתי צריך להציע לעצמי ולו את אותו הדבר: סוג של נאמנות, קבלת פנים.

הקשבתי ארוכות לצער אכזרי שיכול היה לצאת ישר מתהילים: אני לא מובנת ומרומה; יש אכזריות בכל מקום; אויבי מחכים לי; העולם בלתי צפוי; אני לא יכול להמשיך וצריך להציל אותי.

הוא הגיע למקום עצירה. שאלתי את מ' אם הוא רוצה שאתפלל איתו. הוא רטן את הסכמתו, והתבונן בי מקרוב. התפילה שדיברתי הייתה נטועה בסיפור בתוך הסיפורים; אכן, קינתו הפכה לתפילה שלי. עד שביקשתי לשלום, לכבוד, למנוחה, לבית, לחברים אמינים, מ' ישב דומם בפעם הראשונה, בעיניים עצומות, ונשאר כך מספר דקות לאחר סיום התפילה. זה נראה כאילו הוא היה עדין מהתפילה.

ואז, הוא פנה להביט בי, עיניו רכות, ואמר בשקט, "זו הייתה תפילה טובה. הקשבת."

"כֵּן."

ישבנו אפופים בשקט. כעבור כמה דקות יצאתי מהחדר כדי להמשיך בסיבובי.

כמעט כל מי שאני מכיר עמוס בגרסה כלשהי של האמונה שאם רק נוכל לתקן את עצמנו, לנקות את המעשה שלנו, אז היינו מתקבלים בברכה. אם נוכל סוף סוף להסתדר, לא היינו צריכים להכיר בכך שהרבה ממה שאנחנו עושים נועד לרפא את הפחד שלנו לא להשתייך, או לגרום לזה להיראות כאילו אנחנו כן שייכים. אנחנו דוחפים את עצמנו להפוך למה שאנחנו מדמיינים שאנחנו לא: מקובלים, מפותחים, הישגיים, מספיק מכל מה שאנחנו חושבים שמתבקש. ואם אנחנו לא יכולים להיות כאלה, אז אנחנו עובדים כדי להסתיר את מה שאנחנו.

מי יכול להרגיש בטוח, או רצוי, בעולם כל כך לא אמין כמו העולם הזוי הזה שסבבנו מתוך התפיסה שזה לא רק אפשרי, אלא גם הכרחי להשתכלל? להתמלא באור. במקום זאת, בדיסטופיה שלנו, אנו ספוגים בבושה וניכור, ובאמונה שרק בנו, נבגדנו על ידי הפציעה שלנו.

כשמ' ואני הקשבנו למה שהיה, אחרי הכל, סיפור הצער והגעגועים המשותף שלנו, משהו נוצר. לא הגלינו את מה שיש בתוכנו. לא ניסינו למחוק את הטרור. לא העמדנו פנים, או תיקנו, או הצגנו. היינו, יחד, מרחב שבו גרה ברוכים הבאים.

זה לא היה סוג של קבלת פנים שאדם אחד מעניק לאחר. זה היה מהסוג שמתעורר לחיים כששני אנשים - אולי מתוך כוונה, אולי בייאוש - מפסיקים לברוח מהחושך, ופשוט מציעים את מה שיש להם לרגע בו הם מוצאים את עצמם. מ' דיבר אל החלל שנוצר רק כשהבאנו את עצמנו לחדר. הקשבתי לתוך המרחב המואר והקדוש הזה. יחד, החלפנו שלמות בשלמות. וזו הייתה קבלת הפנים שהחזירה אותנו הביתה.