התנגדות לנקמה כדי לחבק את האנושות

שרשרת של שינויים

הגעתי לישראל מדרום אפריקה ב-1967; הגעתי כמתנדב אחרי מלחמת ששת הימים, מתוך מחשבה שאהיה כאן בערך שישה חודשים. רציתי מאוד לעזוב את דרום אפריקה כי הייתי פעיל בתנועה נגד האפרטהייד וזה נהיה מאוד לחוץ ומכוער. בעצם רציתי לגור בארצות הברית, ואז באתי לכאן ומאז היו לי יחסי אהבה-שנאה כאלה עם המדינה הזו. הלכתי לתוכנית עברית, התחתנתי וילדתי ​​שני ילדים, עבדתי ב"ג'רוזלם פוסט" ואחר כך עם עולים כדי לעזור להם למצוא עבודה. אחרי שהתגרשתי הגעתי לגור בתל אביב.

גידלתי את ילדיי בצורה ליברלית מאוד סובלנית ואוהבת; דוד וערן, זה היה סוג של משולש - שלושתנו. דוד למד בבית הספר לאמנויות תלמה ילין כי הוא היה מוזיקאי מוכשר מאוד. מכל הכיתה שלו הוא כנראה היה היחיד שהלך לצבא. באמת הופתעתי כשהוא בחר בזה, אבל אני חושב שאתה לא יכול לקחת אחריות על חייו של מישהו אחר, גם אם זה הילד שלך. אפילו בשירות הצבאי הסדיר שלו נקרע דוד כי לא רצה לשרת בשטחים. הוא נעשה קצין ונקרא לנסוע לחברון. הוא היה בבעיה נוראית, בא אליי ואמר, "מה לעזאזל אני אעשה? אני לא רוצה להיות שם." אמרתי, "אם אתה רוצה ללכת לכלא אני אתמוך בך, אבל אתה הולך לעשות את ההבדל אם אתה הולך לכלא". כי בעצם, אם הוא היה נשלח לכלא, כשהוא יצא היו שמים אותו במקום אחר [בשטחים הכבושים]. זה סיפור שלא נגמר. אם זה היה יוצר רעש ענק אז אולי זו הייתה הבחירה הנכונה; אבל אתה יכול גם ללכת [לעמדה הצבאית שלך] ולהוביל בדוגמה, על ידי התייחסות לאנשים סביבך בכבוד.

ראיתי את הצלקות בשני ילדיי לאחר שירות הצבא, מהצורך להיות באינתיפאדה הראשונה. הם גדלו בבית שמעולם לא עשה מהומה על אמונתו או צבעו; פשוט אהבנו אנשים. לאורך כל השירות הצבאי הזה זה מה שקרה כל הזמן [מתלבטים אם לשרת בשטחים], ואז הקבוצה הזו נוצרה מקצינים שלא רצו לשרת בשטחים ודוד הצטרף והלך לכל ההפגנות; הוא גם היה חלק מתנועת השלום.

אחרי הצבא דוד נסע לאוניברסיטת תל אביב ולמד פילוסופיה ופסיכולוגיה ולאחר מכן התחיל לעשות תואר שני בפילוסופיה של חינוך. הוא לימד פילוסופיה בתכנית קדם צבאית למנהיגים חברתיים פוטנציאליים וכן לימד באוניברסיטת תל אביב. ואז הוא נקרא למילואים וכל הנושא עלה שוב: הוא לא רוצה ללכת, אם הוא הולך הוא לא רוצה לשרת בשטחים. אם הוא לא הולך הוא מאכזב את החיילים שלו, איזו דוגמה יש לילדים האלה שעומדים להתגייס לצבא בעוד חודשיים, אם הוא הולך הוא יתייחס לכל אחד, לכל פלסטיני, בכבוד, וכך גם לחייליו בדוגמה שלו. אמרתי, "אולי אתה נותן דוגמה טובה [על ידי סירוב ללכת]" והוא אמר, "אני לא יכול לאכזב את החיילים שלי ואם אני לא אלך מישהו אחר יעשה דברים נוראיים". אני כל הזמן אומר לכולם שאין באמת שחור ולבן.

דוד הלך לשירות המילואים שלו והתמלאתי תחושה מוקדמת נוראית, של פחד אני מניח. הוא התקשר אליי באותה שבת ואמר, "עשיתי הכל כדי להגן עלינו. אתה יודע שאני אוהב את החיים שלי, אבל זה מקום נורא, אני מרגיש כמו ברווז יושב". הוא מעולם לא שיתף אותי בדברים כאלה, מעולם. הילדים שלי אף פעם לא סיפרו לי מה הם עושים בצבא. הם תמיד סיפרו לי סיפורים מגוחכים מתוך מחשבה שאני הולך להאמין להם. למחרת בבוקר קמתי מוקדם מאוד ורצתי לעבודה שעות לפני שהייתי צריך להיות שם. לא רציתי להיות בבית, הייתה לי הרגשה מאוד חסרת מנוחה.

דוד נהרג על ידי צלף, יחד עם תשעה אנשים נוספים. הם היו במחסום, מחסום מדיני, ליד עפרה. יומיים לאחר שנהרג הוא נמשך למטה; הם הסירו את המחסום. אני מניח שכל חיי דיברתי על דו קיום וסובלנות. זה חייב להיות טבוע בי כי אחד הדברים הראשונים שאמרתי הוא, "אסור להרוג אף אחד בשם הילד שלי." אני מניח שזה די חריג, תגובה בלתי צפויה לסוג כזה של חדשות.
אי אפשר לתאר מה זה לאבד ילד. כל חייך השתנו לחלוטין לנצח. זה לא שאני לא אותו אדם שהייתי. אני אותו אדם עם הרבה כאב. לאן שאני הולך, אני נושא את זה איתי. אתה מנסה לברוח בהתחלה, אבל אתה לא יכול. נסעתי לחו"ל. נסעתי להודו, חזרתי שוב, אבל זה פשוט הולך איתך לכל מקום שאתה הולך. היה לי משרד יחסי ציבור ועבדתי עם נשיונל ג'יאוגרפיק וערוץ ההיסטוריה והיו לי לקוחות שעשיתי להם אוכל ויין וכל הדברים הטובים בחיים, כמו גם עם פרויקטים של דו-קיום עם אזרחים פלסטינים-ישראלים. לא הייתי מעורב במיוחד פוליטית, זה היה הרבה יותר ברמה החברתית: רווחת בעלי חיים, ילדים, פרויקטים של דו קיום. תמיד עשיתי הרבה עבודה התנדבותית; השקעתי הרבה בדברים מהסוג הזה, זה תמיד היה חלק ממי שאני. אבל העבודה שלי התחילה לאבד כל שמחה עבורי. סדרי העדיפויות שלי השתנו לחלוטין. לשבת בישיבה ולהחליט אם יש לשווק יין בצורה כזו או אחרת הפך לי לגמרי לא רלוונטי; לא יכולתי לשאת את זה. פשוט היה לי מזל גדול, היו לי בנות נפלאות שעבדו איתי במשרד והן באמת ניהלו לי את המשרד במשך שנה עד שהחלטתי שאני לא יכול לסבול את זה יותר, וסגרתי את המשרד.

יצחק פרנקנטל בא לדבר איתי; הוא היה המייסד של פורום המשפחות השכולות. לא הייתי בטוח שזו הדרך שאני רוצה ללכת, אבל הלכתי לסמינר. היו שם הרבה ישראלים ופלסטינים מהקבוצה ועדיין לא ממש הרגשתי משוכנע. אבל ככל שחלף יותר הזמן רציתי לעבוד במקום כלשהו כדי לחולל שינוי. זו הייתה ההתחלה של ההבנה איך לא להיות פטרוני; זו מלכודת שקל ליפול אליה בעבודה מסוג זה: "אני יודע מה הכי טוב לפלסטינים, תן לי להגיד להם מה לעשות". לקח לי זמן להבין, להסתכל על ההבדלים בטמפרמנט, בתרבות, בכל הדברים האלה, להיות הרבה פחות שיפוטי ממה שתמיד הייתי. אני חושב שדיוויד היה אדם הרבה יותר סובלני ממני, או אדם פחות שיפוטי. למדתי ממנו הרבה לקחים, והכאב יצר בי מרחב שהוא פחות אגוצנטרי, שאני יודע מה הכי טוב לכולם.

דוד נהרג ב-3 במרץ 2002. באוקטובר 2004 נתפס הצלף שהרג את דוד, וזה מבחינתי צעד ענק. זה באמת היה המבחן. האם אני באמת מתכוון למה שאני אומר או שאני רק אומר את זה כי... זה המבחן האם באמת יש לי יושרה בעבודה שאני עושה. האם אני באמת מתכוון למה שאני אומר כשאני מדבר על פיוס. כתבתי מכתב למשפחה. לקח לי בערך ארבעה חודשים לקבל את ההחלטה, לילות רבים ללא שינה והרבה חיפושים בתוכי אם לזה אני באמת מתכוון. כתבתי להם מכתב, ששניים מהפלסטינים מהקבוצה שלנו העבירו למשפחה. הם הבטיחו לכתוב לי מכתב. זה ייקח זמן; הדברים האלה לוקחים זמן, אני מחכה. זה יכול לקחת חמש שנים עד שהם יעשו את זה. הם ישלחו את המכתב שכתבתי לבנם שנמצא בכלא. אז בהתפתחות האישית שלי, זו הייתה אבן הדרך הגדולה עבורי. כשהוא נתפס לא הרגשתי כלום; לא סיפוק, למעט אולי סיפוק שהוא לא יכול לעשות את זה לאף אחד אחר. אין תחושת נקמה ומעולם לא חיפשתי את זה.

השנים האחרונות היו חוויה מדהימה עבורי. למדתי כל כך הרבה בשביל הצמיחה האישית שלי, מלבד העבודה שאני עושה, וזו כמעט הסיבה שאני קם בבוקר, למעשה. זה משהו שאני מרגיש כמעט חובה לעשות; זו לא טובה שאני עושה עבור אף אחד אחר אלא שליחות אישית כמעט. אני יודע שזה עובד. אני מאמין שהסרת הסטיגמה מכל צד והיכרות עם האדם מהצד השני מאפשרת הסרת פחד, ודרך להבין שתהליך פיוס ארוך טווח אפשרי. זה גם מבוסס על הרקע שלי כאדם דרום אפריקאי, כשראיתי את הנס של דרום אפריקה ואיך כל זה קרה ושזה באמת אפשרי.

על קברו של דוד יש ציטוט מאת חליל ג'יבראן שאומר: "כל הארץ היא מקום הולדתי וכל בני האדם הם אחים שלי".

המכתב:
זה בשבילי אחד המכתבים הכי קשים שאצטרך לכתוב אי פעם. שמי רובי דמלין, אני אם דוד שנהרג על ידי בנך. אני יודע שהוא לא הרג את דוד כי הוא היה דוד, אם הוא היה מכיר אותו הוא לעולם לא היה יכול לעשות דבר כזה. דוד היה בן 28, הוא היה סטודנט באוניברסיטת תל-אביב בלימודי תואר שני בפילוסופיה של החינוך, דוד היה חלק מתנועת השלום ולא רצה לשרת בשטחים הכבושים. הייתה לו חמלה לכל האנשים והבין את הסבל של הפלסטינים, הוא התייחס לכל הסובבים אותו בכבוד. דוד היה חלק מתנועת הקצינים שלא רצו לשרת בשטחים הכבושים אך למרות זאת מסיבות רבות הלך לשרת כאשר נקרא למילואים.
מה גורם לילדים שלנו לעשות את מה שהם עושים? הם לא מבינים את הכאב שהם גורמים לבנך עד שהוא צריך להיות בכלא לשנים רבות ושלי, שלעולם לא אוכל להחזיק ולראות שוב או לראות אותו נשוי, או שיהיה לו נכד ממנו. אני לא יכול לתאר לך את הכאב שאני חש מאז מותו ואת הכאב של אחיו וחברתו, וכל מי שהכיר ואהב אותו.

כל חיי ביליתי בעבודה למען מטרות של דו קיום, גם בדרום אפריקה וגם כאן. אחרי שדיוויד נהרג התחלתי לחפש דרך למנוע ממשפחות אחרות הן ישראליות והן פלסטיניות לסבול את האובדן הנורא הזה. חיפשתי דרך לעצור את מעגל האלימות, שום דבר עבורי אינו קדוש יותר מחיי אדם, אף נקמה או שנאה לא יוכלו להחזיר את הילד שלי. לאחר שנה סגרתי את משרדי והצטרפתי לפורום הורים – משפחות. אנחנו קבוצה של משפחות ישראליות ופלסטיניות שכולן איבדו בן משפחה קרוב בסכסוך. אנחנו

מחפש דרכים ליצור דיאלוג עם חזון ארוך טווח של פיוס.
לאחר שבנך נלכד, ביליתי לילות רבים ללא שינה במחשבה מה לעשות, האם עליי להתעלם מכל העניין, או שמא אהיה נאמן ליושרה שלי ולעבודה שאני עושה ואנסה למצוא דרך להסתגרות ופיוס. זה לא קל לאף אחד ואני רק אדם רגיל, לא קדוש, הגעתי עכשיו למסקנה שהייתי רוצה לנסות למצוא דרך לפיוס. אולי זה קשה לך להבין או להאמין, אבל אני יודע שבלב שלי זה הדרך היחידה שאני יכול לבחור, שכן אם מה שאני אומר זה מה שאני מתכוון זו הדרך היחידה.
אני מבין שבנך נחשב לגיבור על ידי רבים מהעם הפלסטיני, הוא נחשב ללוחם חופש, הנלחם למען צדק ולמען מדינה פלסטינית עצמאית בת-קיימא, אבל אני גם מרגיש שאם הוא הבין שלקיחת חייו של אחר אולי לא תהיה הדרך ושאם הוא הבין את ההשלכות של המעשה שלו, הוא היה יכול לראות שעם לא אלים למען הפתרון הוא הדרך היחידה לחיות יחד למען שתיהן.
חיינו כשני עמים כל כך שלובים זה בזה, שכל אחד מאיתנו יצטרך לוותר על החלומות שלו למען עתיד הילדים שבאחריותנו.

אני נותן את המכתב הזה לאנשים שאני אוהב וסומכת עליהם שיעבירו, הם יספרו לכם על העבודה שאנחנו עושים, ואולי ייצרו בליבכם תקווה כלשהי לעתיד. אני לא יודע מה תהיה התגובה שלך, זה סיכון עבורי, אבל אני מאמין שתבין, שכן זה מגיע מהחלק הכי ישר שבי. אני מקווה שתראה את המכתב לבנך, ושאולי בעתיד נוכל להיפגש.

בואו נשים קץ להרג ונחפש דרך דרך הבנה הדדית ואמפתיה לחיות חיים נורמליים, ללא אלימות.

להשראה נוספת, הצטרפו לשיחת Awakin של שבת זו עם רובי דמלין. פרטים נוספים ומידע RSVP כאן.