הכל קורה מסיבה ושקרים אחרים שאהבתי

יש חדשות רפואיות שאף אחד, ממש אף אחד, לא מוכן לשמוע. ודאי שלא הייתי.

לפני שלוש שנים קיבלתי טלפון במשרדי עם תוצאות הבדיקה של סריקה אחרונה. הייתי בן 35 וסוף סוף חייתי את החיים שרציתי. התחתנתי עם אהובתי מהתיכון וסוף סוף נכנסתי להריון אחרי שנים של עקרות. ואז פתאום היה לנו זאק, ילד/דינוזאור מושלם בן שנה, תלוי במצב הרוח שלו. וזך התאים לי בצורה מושלמת. קיבלתי את העבודה הראשונה שהגשתי מועמדות באקדמיה, ארץ של אלף חלומות כתושים. והנה, עבדתי בעבודת החלומות שלי עם התינוק הקטן שלי והאיש שייבאתי מקנדה.

(צְחוֹק)

אבל כמה חודשים לפני כן, התחלתי להרגיש כאב בבטן והלכתי לכל מומחה כדי לברר מדוע. אף אחד לא יכול היה להגיד לי. ואז, פתאום, עוזרת של רופא כלשהי התקשרה אליי לעבודה ואמרה לי שיש לי סרטן בשלב IV, ושאני אצטרך לבוא מיד לבית החולים. וכל מה שיכולתי לחשוב עליו לומר היה, "אבל יש לי בן. אני לא יכול להיגמר. העולם הזה לא יכול להיגמר. הוא רק התחיל". ואז התקשרתי לבעלי, והוא מיהר למצוא אותי ואמרתי את כל הדברים האמיתיים שידעתי. אמרתי, "אהבתי אותך לנצח, אהבתי אותך לנצח. אני כל כך מצטער. בבקשה תשמור על הבן שלנו." ואז כשהתחלתי את ההליכה לבית החולים, זה עבר בראשי בפעם הראשונה, "אוי. כמה אירוני." זה עתה כתבתי ספר בשם "ברוך".

(צְחוֹק)

אני היסטוריון ומומחה ברעיון שדברים טובים קורים לאנשים טובים. אני חוקר צורה של נצרות המכונה "בשורת השגשוג", על הבטחתה הנועזת מאוד שאלוהים רוצה שתשגשג. מעולם לא החשבתי את עצמי חסיד של בשורת השגשוג. הייתי פשוט צופה. בשורת השגשוג מאמינה שאלוהים רוצה לתגמל אותך אם יש לך את הסוג הנכון של אמונה. אם אתה טוב ונאמן, אלוהים יעניק לך בריאות ועושר ואושר ללא גבול. החיים הם כמו בומרנג: אם אתה טוב, דברים טובים תמיד יחזרו אליך. תחשוב חיובי. דבר חיובי. שום דבר אינו בלתי אפשרי אם אתה מאמין.

התעניינתי בתיאולוגיה האמריקאית הזו כשהייתי בן 18 בערך, ובגיל 25 טיילתי בארץ וראיין את המפורסמים שלה. ביליתי עשור בשיחה עם מגישי טלוויזיה עם ערבויות רוחניות לכסף אלוהי. ראיינתי אינספור כמרים מגה-כנסיים עם שיער מרהיב על איך הם חיים את חייהם הטובים ביותר עכשיו. ביקרתי עם אנשים בחדרי המתנה בבית חולים ובמשרדים מפוארים. החזקתי ידיים עם אנשים בכיסאות גלגלים, התפללתי להירפא. הרווחתי את המוניטין שלי כהורס חופשות משפחתיות על כך שתמיד התעקשתי שיורידו אותי במגה-כנסייה המפוארת ביותר בעיר. אם היה נהר שעובר דרך המקדש, נשר שעף בחופשיות באולם, או כדור זהב ענק מסתובב, הייתי שם.

כשהתחלתי ללמוד את זה, כל הרעיון של להיות "מבורך" לא היה מה שהוא היום. זה לא היה, כמו עכשיו, שורה שלמה של מוצרי בית "#מבורך". זה עדיין לא היה מבול של לוחיות רישוי "#מבורך" וחולצות טריקו ואמנות קיר ניאון. לא היה לי מושג ש"מבורך" יהפוך לאחת הקלישאות התרבותיות הנפוצות ביותר, אחד ההאשטאגים הכי נפוצים באינסטגרם, כדי לחגוג בקושי צילומי ביקיני, כאילו אומר, "אני כל כך מבורך. תודה לך, ישו, על הגוף הזה".

(צְחוֹק)

עדיין לא הבנתי עד הסוף את הדרך שבה בשורת השגשוג הפכה לדת האזרחית הגדולה, ומציעה עוד תיאור טרנסצנדנטי של ליבת החלום האמריקאי. במקום לסגוד להקמת אמריקה עצמה, בשורת השגשוג סגדה לאמריקאים. היא מתאהרת ומטכסת את הרעב שלהם, את עבודתם הקשה ואת הסיב המוסרי שלהם.

האמריקאים מאמינים בבשורה של אופטימיות, והם ההוכחה שלהם. אבל למרות שאמרתי לעצמי, "אני רק לומד את הדברים האלה, אני לא דומה להם", כשקיבלתי את האבחנה שלי, פתאום הבנתי עד כמה אני משקיע עמוק בתיאולוגיה של הורציו אלג'ר שלי. אם אתה חי בתרבות הזו, בין אם אתה דתי ובין אם לא, קשה ביותר להימנע מלפול למלכודת של אמונה שסגולה והצלחה הולכים יד ביד. ככל שהבטתי יותר באבחנה שלי, כך זיהיתי שיש לי גרסה שקטה משלי לרעיון שדברים טובים קורים לאנשים טובים. אני לא טוב? אני לא מיוחד איכשהו? עד היום ביצעתי אפס מקרי רצח.

(צְחוֹק)

(תְשׁוּאוֹת)

אז למה זה קורה לי? רציתי שאלוהים יעשה לי טוב ויתגמל את האמונה שלי רק בכמה פרסים נוצצים לאורך הדרך. בסדר, כאילו, הרבה פרסים נוצצים.

(צְחוֹק)

האמנתי שקשיים הם רק מעקפים במה שהייתי בטוח שיהיו חיי הארוכים והארוכים.

כפי שקורה במקרה זה אצל רבים מאיתנו, זו הלך רוח ששירת אותי היטב. בשורת ההצלחה דחפה אותי להגיע להישגים, לחלום בגדול, לנטוש את הפחד. זה היה חשיבה ששירתה אותי עד שלא, עד שעמדתי מול משהו שלא יכולתי לצאת ממנו; עד שמצאתי את עצמי אומר בטלפון, "אבל יש לי בן", כי זה כל מה שיכולתי לחשוב עליו להגיד.

זה היה הרגע שהכי קשה לקבל: שיחת הטלפון, ההליכה לבית החולים, כשהבנתי שבשורת השגשוג האישית שלי הכשילה אותי. כל מה שחשבתי שהוא טוב או מיוחד בי לא יכול היה להציל אותי - העבודה הקשה שלי, האישיות שלי, ההומור שלי, נקודת המבט שלי. נאלצתי להתמודד עם העובדה שהחיים שלי בנויים מקירות נייר, וכך גם של כולם.

זו מחשבה קשה לקבל שכולנו רחוקים נשימה מבעיה שעלולה להרוס משהו שאין לו תחליף או לשנות את חיינו לחלוטין. אנחנו יודעים שבחיים יש לפני ואחרי. כל הזמן מבקשים ממני לומר שלעולם לא אחזור, או שהרווחתי כל כך הרבה בפרספקטיבה. ואני אומר להם שלא, לפני זה היה טוב יותר.

כמה חודשים אחרי שחליתי, כתבתי על זה ואז שלחתי את זה לעורך ב"ניו יורק טיימס". בדיעבד, לקחת את אחד הרגעים הפגיעים ביותר בחייך ולהפוך לכתבה זו לא דרך מדהימה להרגיש פחות פגיע.

(צְחוֹק)

קיבלתי אלפי מכתבים ומיילים. אני עדיין מקבל אותם כל יום. אני חושב שזה בגלל השאלות ששאלתי. שאלתי: איך אתה חי בלי כל כך הרבה סיבות לדברים הרעים שקורים? שאלתי: האם עדיף לחיות בלי נוסחאות שערורייתיות למה מגיע לאנשים מה שהם מקבלים? ומה שהיה כל כך מצחיק וכל כך נורא היה, כמובן, שחשבתי שביקשתי מאנשים להתבשל על הצורך בהסבר לדברים הרעים שקרו. אז מה עשו אלפי קוראים? כן, הם כתבו כדי להגן על הרעיון שחייבת להיות סיבה למה שקרה לי. והם באמת רוצים שאבין את הסיבה. אנשים רוצים שאני ארגיע אותם שהסרטן שלי הוא הכל חלק מתוכנית. כמה מכתבים אפילו הציעו שזו תוכניתו של אלוהים שאקבל סרטן כדי שאוכל לעזור לאנשים על ידי כתיבה על כך. אנשים בטוחים שזה מבחן לאופי שלי או הוכחה למשהו נורא שעשיתי. הם רוצים שאדע ללא ספק שיש היגיון נסתר בכאוס הזה לכאורה. הם אומרים לבעלי, כשאני עדיין בבית החולים, שהכל קורה מסיבה מסוימת, ואז מגמגמים במבוכה כשהוא אומר, "אשמח לשמוע את זה. אשמח לשמוע את הסיבה שאשתי מתה".

ואני מקבל את זה. כולנו רוצים סיבות. אנחנו רוצים נוסחאות לחזות אם העבודה הקשה שלנו תשתלם, האם האהבה והתמיכה שלנו תמיד ישמחו את בני הזוג שלנו ואת הילדים שלנו יאהבו אותנו. אנחנו רוצים לחיות בעולם שבו אף גרם אחד מהעבודה הקשה שלנו או הכאב שלנו או התקוות העמוקות ביותר שלנו לא יהיו לחינם. אנחנו רוצים לחיות בעולם שבו שום דבר לא אבוד.

אבל מה שלמדתי בחיים עם סרטן שלב IV הוא שאין מתאם קל בין כמה שאני מנסה ואורך חיי. בשלוש השנים האחרונות, חוויתי יותר כאב וטראומה ממה שאי פעם חשבתי שאוכל לשרוד. הבנתי לפני כמה ימים שעברתי כל כך הרבה ניתוחי בטן שאני על הטבור החמישי שלי, והאחרון הזה הוא הכי פחות אהוב עליי.

(צְחוֹק)

אבל יחד עם זאת, חוויתי אהבה, כל כך הרבה אהבה, אהבה שקשה לי להסביר. לפני כמה ימים קראתי את הממצאים של Near Death Experience Research Foundation, וכן, יש דבר כזה. אנשים רואיינו על המברשות שלהם עם מוות בכל מיני נסיבות: תאונות דרכים, צירים ולידה, התאבדויות. ורבים דיווחו על אותו דבר מוזר: אהבה. אני בטוח שהייתי מתעלם מזה אם זה לא היה מזכיר לי משהו שחוויתי, משהו שהרגשתי לא בנוח להגיד לאף אחד: שכשהייתי בטוח שאני הולך למות, לא הרגשתי כעס. הרגשתי אהובה. זה היה אחד הדברים הכי סוריאליסטיים שחוויתי. בתקופה שבה הייתי צריך להרגיש נטוש על ידי אלוהים, לא הצטמצמתי לאפר. הרגשתי שאני צף, צף על האהבה והתפילות של כל אלה שהזמזמו סביבי כמו דבורי פועלים, מביאים לי פתקים וגרביים ופרחים ושמיכות רקומות במילות עידוד. אבל כשהם ישבו לידי, ידי בידיהם, הסבל שלי התחיל להרגיש כאילו הוא גילה לי את סבלם של אחרים. נכנסתי לעולם של אנשים בדיוק כמוני, אנשים שנכשלו בהריסות החלומות שהם חשבו שהם זכאים להם ותוכניות שלא הבינו שעשו. זו הייתה תחושה של להיות יותר מחובר, איכשהו, עם אנשים אחרים, לחוות את אותה סיטואציה.

והתחושה הזו נשארה איתי במשך חודשים. למעשה, כל כך התרגלתי לזה שהתחלתי להיכנס לפאניקה מהסיכוי לאבד את זה. אז התחלתי לשאול חברים, תיאולוגים, היסטוריונים, נזירות שאהבתי, "מה אני אעשה כשהתחושה האוהבת הזו תיעלם?" והם ידעו בדיוק על מה אני מדבר, כי או שהם חוו את זה בעצמם או שהם קראו על זה ביצירות גדולות של התיאולוגיה הנוצרית. והם אמרו, "כן, זה יעבור. הרגשות יעברו. ולא תהיה נוסחה איך להחזיר את זה." אבל הם הציעו לי את פיסת הביטחון הקטנה הזו, ואני נאחזתי בה. הם אמרו, "כשהרגשות ייסוגו כמו הגאות והשפל, הם ישאירו חותם".

והם כן. וזה לא הוכחה לכלום, ואין בזה מה להתפאר. זו הייתה רק מתנה. אז אני לא יכול להגיב לאלפי האימיילים שאני מקבל עם תוכנית חמשת השלבים שלי לבריאות אלוהית ולרגשות צפים קסומים. אני רואה שהעולם נסער מאירועים נפלאים ונוראיים, מדהימים וטרגיים. אני לא מצליח ליישב את הסתירה, אלא שאני מתחיל להאמין שהניגודים האלה לא מבטלים זה את זה. החיים כל כך יפים, והחיים כל כך קשים.

היום אני מסתדר די טוב. נראה שהתרופות האימונותרפיות פועלות, ואנחנו צופים ומחכים בסריקות. אני מקווה שאחיה הרבה זמן. אני מקווה שאחיה מספיק זמן כדי להביך את בני ולראות את בעלי מאבד את שערו היפה. ואני חושב שאולי. אבל אני לומד לחיות ולאהוב בלי לספור את המחיר, בלי סיבות והבטחות ששום דבר לא יאבד.

החיים ישברו לך את הלב, והחיים עשויים לקחת את כל מה שיש לך וכל מה שאתה מקווה לו. אבל יש סוג אחד של בשורת שגשוג שאני מאמין בה. אני מאמין שבחושך, גם שם, יהיה יופי, ותהיה אהבה. ומדי פעם זה ירגיש די והותר.

תודה לך.

(תְשׁוּאוֹת)