"את יכולה ללכת, מתוקה?" אני אומר את המילים האלה לכלבה שלנו סטלה הגוססת. הגיע הזמן לארוחת בוקר ואם היא תלך מהמיטה שלנו למטבח, אולי זה יהיה סימן. אולי היא תהיה בסדר. אז אני שואל אותה שוב, "את יכולה ללכת?" כשאני שואלת, אני זוכרת אחת עשרה שנים של שינה מעוותת כמו בייגלה כדי שהכלב יוכל לישון טוב בלילה. אני זוכרת את הבקרים, איך היא קמה עם עלות השחר ורקעה את רגליה של הפוינטר על המזרון כדי להרים אותי, כדי לשטוף אותי ממכחול השינה כפי שהיתה עושה שליו פראי.
עכשיו השעה תשע בבוקר והיא נאנחת למרגלות המיטה, עיניים ערניות ונושמות במהירות. כשאמא שלי גססה, לא שאלתי את השאלה הזאת. לא שאלתי שום שאלה. לא רציתי לדעת את התשובה כי התשובה תשנה הכל. לא דיברנו על הסרטן - איך הוא טורף את העצמות והאיברים הפנימיים של אמי, איך הוא מתכוון לגנוב את האדם האהוב עליי. לא דיברנו על אהבה ואובדן, או על הכמיהה שלה לראות אותי מוצאת חיים שיפרחו. לא הזכרנו איך המוות יהרוג את השמחה הזו עבורה או איך המוות ישלול ממני את ההנאה לחזור הביתה מהקולג' לחג ההודיה ולראות את פניה בחלון המטבח, להוטה לשמוע כל פרט בחיי. המוות יהרוג את זה.
אז לא דיברנו על זה. הייתי משותק. יחד בביתנו הבטוח פעם בבריארקליף , בבוקר האחרון אמא שלי לא יכלה לדבר. היא רצתה ממני משהו. היא רצתה את עזרתי. הייתי בן שבע עשרה ולא ידעתי מה לעשות. משהו רע היה בחדר. פחדתי מכדי להראות את הפחד שלי. רציתי לתקן את זה. לא ידעתי מה לעשות. אז החזקתי את ידה, דמעות בלי יבבות זולגות על לחיי, מבולבלת מול מוות שאין לתאר. היא הביטה בי ואמרה "תודה". שלושים ושש שעות לאחר מכן, היא מתה. אלו היו המילים האחרונות שהיא אמרה לי אי פעם.
איכשהו, במהלך שנות החיים, השירות, אהובים גוססים, חיות מחמד שאבדו ואהבות אבודות, אני לומד לשאול "אתה יכול ללכת?" אני לומד לשאול את השאלות הקשות האחרות ולהיות דומם ונוכח עם התשובות. אני לומד איך לסבול. עשיתי את צעדי הזהירים הראשונים לקראת סבל ב- Shadowlands , ההפקה של ברודווי, שבה על ידי הישגים וחיבורים, לוהקתי כסטודנטית למשך שמונה שבועות. המחזה עוסק במעבר של CS לואיס משכל לחוויה. כאשר לואיס היה ילד, אמו מתה. הוא מעולם לא בכה, מעולם לא הרשה לעצמו להרגיש את האובדן. בשלב מאוחר בחייו, כשלואיס היה פרופסור רווק קשוח, הוא פגש את אהבתו האמיתית ג'וי גרשם. זמן קצר לאחר שנפגשו ונישאו היא חלתה בסרטן ומתה. כשג'וי מת, הוא אפשר להרס להשתלט עליו. הוא אמר, "הילד בחר בביטחון, האיש בוחר בסבל."
שמונה מופעים בשבוע, יושבים מאחורי הקלעים ומקשיבים למוניטורים, אני שומע את המילים האלה: הילד בחר בביטחון, הגבר בוחר בסבל. ועכשיו, כל יום, אני עושה את הבחירה בין ביטחון לסבל. האם יהיה לי את האומץ להתמודד עם מה שקורה ולהשאיר את הלב שלי בחדר? כי אני לא יודע אם אני יכול ללכת. אני לא יודע אם אני יכול לעמוד. יש ימים שאני מתנודד על השלב הזה שנקרא אדמה, מתמודד עם הצער של היותי אנושי - האובדן, המוות, השפלה של השינוי התמידי. אבל לפעמים סבל הוא לא סבל. בימים האחרונים עם סטלה, הייתי בשמחה לסבול שוב. זה היה כבוד להחזיק אותה כשהיא שחררה. זה היה תענוג לשים את הצרכים שלה במקום הראשון. זה היה תענוג לשאול, "אתה יכול ללכת?" ולהיות מאוהב בכל מה שהיה נכון. זה היה שמחה להוקיר אותה, להבין שאהבה היא אהבה וזה לא משנה אם היא רק כלב, ושהמוות לעולם לא יכול להרוג אהבה כזו. סבל הוא לא סבל. הסבל הוא השמחה החדשה.
COMMUNITY REFLECTIONS
SHARE YOUR REFLECTION
4 PAST RESPONSES
Thank you so much for these powerful words. I am suffering the passing of our beloved cat and this was so inspiring. It gave me validation to accept my grief, my suffering. Love is love in whatever form we cherish it. And when that form departs there is a vacuum that yearns to be filled.
Really thankful for this profound, moving essay, and your comments, Ted and Aimee. I get so frustrated when well meaning folks encourage me to focus on the positive. Being awake to pain, one's own or others', doesn't necessarily mean wallowing. But I am guilty of rejecting myself for my own suffering, judging myself harshly for not being happy or positive enough. Safety is so tempting, and frankly I'd rather live there most of the time.
I choose suffering too, yet the cancer in my own body makes me want to run to safety.
And I too have seen the dying process, and the death. And while I've seen my own mother let go, as well as a good friend recently (and two loving dogs), I'm glad I kept my eyes open to all of life, even when it is brutal. Still, sometimes I wish it weren't this way.
Thank you for this gift. So much of today seems to be about happiness and feeling good. Many times I find it almost numbing. To me, true feelings and joy shine through at those moments when you realize all you have and all you stand to lose, and sometimes that comes with the price of suffering.