ילדנו בן ה-5: לבד אבל לא בודד

נכתב בשנת 2012

בננו בן ה-5 אאום שיחק לבד בחווה במשך שעתיים. כשעה לתוך זה, אשתי נישה העירה בי: "נהנית מאוד מהילדות שלך עם שני האחים שלך, הילדים בשכונה ובבית הספר. עכשיו תסתכלי עליו, לבד, אין עם מי לשחק ואין לאן ללכת. תעשה משהו!" לפני 4 שנים, עשינו קפיצה מודעת להודו הכפרית, השארנו קריירות היי-טק בעמק הסיליקון כדי לעשות חקלאות טבעית.

לנישה יש סמכות רבה בדיוק כמוני לגבי ההחלטה שלנו, ובכל זאת, מדי פעם, היא ורבים אחרים אהובים הרגישו באמת רע כי לאום אין חברה. הוא הילד היחיד שלנו והוא לא הולך לבית הספר (אנחנו מחנכים אותו בחווה) ויש רק שלושה ילדים בחוות הסמוכות, לאף אחד מהם אין הרבה זמן בשבילו מאז שהם הולכים לבית הספר).

כולם בחייו של אום מודאגים מבדידותו. חוץ מאום ואני. העדות לכך שהוא לא "בודד" או "משעמם" נמצאת ממש לנגד עיניו של כולם -- כשאנחנו לא מאורסים איתו, אאום עסוק רוב הזמן במחשבות שלו, דברים, משחקים, ריקודים וכו' מדי פעם הוא זורק את חלקו בשובבות ובהתקפי זעם, רק כדי להזכיר לנו שהוא ילד. אחרת, מעולם לא ראיתי אותו אומלל מהסיבות שרוב המבוגרים בחייו מרגישים שהוא "צריך" להיות אומלל.

לאום אין חברה של בני גילו באותה תדירות או תדירות כמו ילדים אחרים. אין לנו טלוויזיה בבית. מעולם לא קנינו לו צעצועים מלבד סט לגו אחד וקופסת צעצועים אחת שנישה קיבלה אחרי שהיא הרגישה רע על כך שלא קנתה שום צעצוע עבורו. רוב הבגדים שלו מוענקים על ידי בני משפחה וחברים. אנחנו נותנים לו סוכריה אחת או שתיים בשבוע וגלידה פעם בחודש. אין לו עוגיות, שוקולדים, משקאות מוגזים, מזון מהיר או כל חטיף שמגיע באריזה ונמכר בחנות קמעונאית. הוא בטח ילד אומלל, נכון? אם אני אגיד "לא", מישהו עלול להגיב ב"טוב, הוא לא יודע מה הוא מפספס והוא גדל בסביבה מגוננת ביותר." גם לא נכון.

הוא יודע את הסיבות לכל הבחירות שעשינו עבורו והוא אימץ אותן ברצון. למעשה, הוא תמיד מוכן להסביר את הבחירות שלו לכל מי שרוצה לדעת. הוא טעם/חווה את כל מה שיש לילדים אחרים וההזדמנויות מוצגות לו פעמים רבות, לאור ביקורינו התכופים אצל קרובי משפחה וחברים רבים במקומות שונים. כמובן שהוא מתפתה לפעמים ומתמרד. אנו מתרחקים מהקצוות של שוחד וענישה, אנו מצליחים להגיע לאיזון ולעזור לו לעמוד בבחירות הטובות יותר שלו.

אין לו רעיונות ומושגים גדולים למה שיביא לו אושר. הוא פשוט חי את חייו במלואו. לכל דבר יש משמעות עבורו. הוא לא מתעלם מהרגע הזה בציפייה לאחר; הוא לא רודף אחרי שום דבר ואין לו תוכניות למחר. הוא מסתובב כאילו יש לו רזרבה בלתי מוגבלת של אנרגיה, סקרנות, זמן, אמונה ונכונות להיות עסוק בכל מה ומי שבא בדרכו כאילו... כאילו הוא יודע אינטואיטיבית מה הוא רוצה. אם הוא היה יכול לענות על השאלה "מה אתה רוצה בחיים שלך?" זה כנראה יהיה, "אני לא יודע, אבל אני רוצה הכל בכל מקרה, מרגע לרגע." ונראה שהוא לא מוטרד אם רבים מאותם רגעים מבלים לבד. אבל זה מרעיש לא מעט אחרים.

לטעמי, לאנשים הכפריים ומעמד הביניים של הדור האחרון ולפני כן, הייתה פרספקטיבה נכונה על מצבים חמקמקים כמו שלום, אושר, שמחה וכו'. הם תקשרו באמצעות פתגמים וקלישאות רבות - שמעורבות משמעותית בעבודה, להיות עם משפחה וחברים ועם עצמך, כמעט כיסתה את כל הגורמים האמיתיים לאושר ושלווה. המשמעות למעורבות יכולה לבוא ממצבי חיים טרגיים וקומיים כאחד (ולעתים קרובות יותר, חייהם היו מלאים במשמעות טרגית). אנשים לא קיבלו החלטות עם התמקדות הבלעדית בשאלה אם זה ישמח אותם. אושר היה רק ​​אחד השיקולים. אולי המשמעות הייתה שיקול חשוב יותר. אין דרך אחרת להסביר קורבנות שאני מכיר בהיסטוריה ואפילו במשפחה שלי. אבי שלי תמיד היה אדם שמח כל חייו, למרות שיש לו גישה למשאבים מוגבלים מאוד, מעט מאוד אפשרויות והרבה מאוד אחריות. אני מסתכל עליו ואני יודע שאני יכול להיות מאושר, לא משנה מה.

בהיותי בעולם החקלאי, מישהו שאל אותי לאחרונה אם יש גן ספציפי בפירות שנותן להם מתיקות. הוא שיער שאם נוכל למצוא את הגן הזה, נוכל להגביר את איכות וכמות המתיקות בפירות. אבל מה אם מתיקות היא לא מאפיין מבודד של פרי? מה אם זה האפקט המגיע לשיאו של כל תהליך הגדילה - מהזרע ועד להבשלה? כמובן, איננו אוכלים פירות שאינם בשלים ומתוקים. אבל האם אנחנו אוכלים פירות רק בגלל המתיקות שלו? האם מישהו יסתפק להפיק רק את המתיקות של פרי ולקחת אותו כטבליה? האם ניתן לקבל אושר בכל רגע כדבר מיידי שיש לצרוך אותו? עם זאת, אנו מתנהגים בכל רגע בחיינו כאילו המטרה היחידה שלנו היא להימנע מכל מה שיביא אומללות ולחפש דברים שיביאו אושר:

להיות לבד, אין מה לעשות, קורבנות, אי נוחות, ביקורת, המתנה, מזל רע, אקראיות, עתיד לא ברור... אלה אמורים להביא אומללות ואנחנו נמנעים מהם.

עיסוק מתמיד של הנפש/ואו הגוף בעבודה, אנשים או בידור, אנוכיות, נחמות יצור, סיפוק מיידי, ביטחון, ודאות, חמדנות... אלה אמורים להביא אושר ואנו מחפשים אותם בכל מחיר.

אמנות האושר אבדה אולי בגלל שברדיפנו אחריה, גירשנו אותה. אמנות הסבל אבדה אולי בגלל שברחנו ממנה הידקנו את הקשר שלה עלינו.

קדושים ודתות רבות אמרו שטבע האדם הוא להתנדנד כל הזמן בין השתוקקות לסלידה. בידיעה זו, לאורך ההיסטוריה, אנשים בכל התרבויות יצרו נורמות, טקסים, מנהגים, מסורות, מנהגים, טקסים ועמדות כדי להכיל ריגושים ולאמץ קשיים (שביל האמצע, אמצע הזהב). למעשה, "להתבגר למבוגר" אמור היה להיות שאדם למד להבחין וליישם את המטען התרבותי שלו מבלי להתייחס אליו באופן שטחי כנטל. אפילו מעקב עיוור אחר התרבות של האדם נחשב טוב יותר מאשר פשוט להיות עיוור אליה. עם זאת, זה בדיוק מה שנראה שקרה על גב הצמיחה המטריאליסטית והטכנולוגית המוגזמת והמוגזמת שלנו. אם היינו מגלים את רוח הזמן שלנו, זה יהיה אדם עם ידיים, רגליים ומוחות גדולים מדי. ולב קטן וחלש. לא פלא שאנחנו אוכלים אבל אנחנו גוועים ברעב; יש לנו יותר מהכל ומרגישים ריקים; אנחנו יכולים לעשות הכל סופר-מהיר ובכל זאת אין לנו מספיק זמן לכלום.

הרעיון שלנו לעבור לחווה בכפר היה ליצור מרחב מאפס בו נוכל להמציא מחדש רבים מאותם פרקטיקות ישנות של שביל הביניים כדי שיתאימו לפוטנציאלים ולפתולוגיות הנוכחיות שלנו. מחוץ להקשר של החווה שלנו (ולפעמים אפילו בפנים), אני מתקשה לעקוב אחר הערכים והפרקטיקות הללו, כי, אני מניח, הנפש האנושית ראתה יותר מדי עדויות לחוסר היעילות של הסודות הישנים. לעתים קרובות אני מרגיש כמו גבר מתאים לחלוטין בחוף הים. אבל זה רק בגלל שיצרנו בחיפזון מרחבים מחניקים שהולידו הרבה מעגלים לא מיומנים ואפילו מרושעים. מה שאנחנו צריכים הם חללים אווריריים ומזינים שבהם נוכל ללמוד מחדש את האמנויות הישנות.

אני רק בן 38, ובכל זאת אני מרגיש כמו זקן של עידן אחר כשאני תופס את עצמי מגיב לתלונות או שאיפות של מישהו שהם נורמליים בעידן הזה. אני לא עני, לא עשיר, ולא מעמד הביניים. אני בתהליך של יציאה מהשיעור. עם זאת, הייתי רוצה לשמור על עמדות מעמד הביניים המבוגרות יותר כלפי החיים. ללא עזרת הפילוסופיה או הדת הגדולים, כל סודות האושר היומיומי - עבודה קשה, כנות, חוצפה, חן, סבלנות, פליאה, שביעות רצון, רומנטיקה, אפילו תמימות - הכל היה שם במעמד הזה. הייתי רוצה להיות תלמיד קבוע בכיתה ההיא ושהבן שלי אאום יהיה המורה.