JK: כמובן. זו הסיבה, אדוני, אני מרגיש שאם ברגע שאנו תופסים את טבעה של המחשבה, את מבנה המחשבה, כיצד המחשבה פועלת; מהו מקור המחשבה, ולכן היא תמיד מוגבלת, אם אנחנו באמת רואים את זה, אז...
דב: עכשיו מקור המחשבה הוא מה? זה זיכרון?
JK: זיכרון. זיכרון הוא זיכרון של דברים בעבר, שהוא ידע וידע הוא תוצאה של ניסיון והניסיון תמיד מוגבל.
דב: כן, ובכן, המחשבה כוללת, כמובן, גם את הניסיון ללכת קדימה, להשתמש בהיגיון, לקחת בחשבון גילויים ותובנות, אתה יודע.
JK: כפי שאמרנו לפני זמן מה, מחשבה היא זמן.
DB: כן. בְּסֵדֶר. מחשבה היא זמן. עכשיו, גם זה דורש דיון נוסף, כי אתה רואה שהחוויה הראשונה היא לומר שהזמן שם קודם, והמחשבה מתרחשת בזמן.
JK: אה, לא.
DB: למשל אם נגיד שמתרחשת תנועה, הגוף זז, וזה דורש זמן.
JK: ללכת מכאן לשם צריך זמן.
דב: כן, כן.
JK: כדי ללמוד שפה צריך זמן.
DB: כן. כדי לגדל צמח צריך זמן.
JK: אתה יודע, כל העניין. לצייר תמונה לוקח זמן.
DB: אנחנו גם אומרים שלחשוב לוקח זמן.
JK: אז אנחנו חושבים במונחים של זמן.
DB: כן. אתה רואה שהנקודה הראשונה שאדם נוטה להסתכל עליה היא לומר בדיוק כמו שהכל לוקח זמן, לחשוב לוקח זמן -- נכון? עכשיו אתה אומר משהו אחר, שחושבים שזה הזמן.
JK: המחשבה היא הזמן.
דב: זה מבחינה נפשית, מבחינה פסיכולוגית.
JK: מבחינה פסיכולוגית, כמובן, כמובן.
DB: עכשיו איך אנחנו מבינים את זה?
JK: איך אנחנו מבינים מה?
DB: מחשבה היא זמן. אתה רואה שזה לא מובן מאליו.
JK: אה כן. האם הייתם אומרים שמחשבה היא תנועה וזמן הוא תנועה.
DB: זו תנועה. עכשיו אלה... אתה רואה שזמן הוא דבר מסתורי, אנשים התווכחו על זה. אפשר לומר שזמן דורש תנועה. יכולתי להבין שאין לנו זמן בלי תנועה.
JK: זמן הוא תנועה.
DB: זמן הוא תנועה. עַכשָׁיו...
JK: הזמן אינו נפרד מתנועה.
דב: עכשיו אני לא אומר שזה נפרד מתנועה, אבל אתה רואה להגיד שזמן הוא תנועה, אתה רואה אם אמרנו שזמן ותנועה הם אחד.
JK: כן, אני אומר את זה.
DB: כן. אי אפשר להפריד ביניהם - נכון?
JK: לא.
DB: כי זה נראה די ברור. עכשיו יש תנועה פיזית שמשמעותה זמן פיזי - נכון?
JK: זמן פיזי, חם וקר, וגם חושך ואור, שקיעה וזריחה. כל זה.
DB: כן. עכשיו יש לנו את תנועת המחשבה. עכשיו זה מעלה את שאלת מהות המחשבה. אתה מבין שלא חושבים אלא תנועה במערכת העצבים, במוח? היית אומר את זה?
JK: כן, כן.
DB: יש אנשים שאמרו שזה כולל את התנועה של מערכת העצבים אבל יכול להיות שיש משהו מעבר.
ג'יי קיי: מה זה זמן, אדוני, בעצם? בעצם, מה זה זמן? זמן הוא תקווה.
DB: מבחינה פסיכולוגית.
JK: מבחינה פסיכולוגית. אני מדבר באופן פסיכולוגי לחלוטין כרגע. להיות זה זמן. הישג זה זמן. עכשיו קח את שאלת ההתהוות: אני רוצה להפוך למשהו, מבחינה פסיכולוגית. אני רוצה להיות לא אלים - קח את זה, למשל. זה לגמרי כשל.
דב: כן, טוב, אנחנו מבינים שזה כשל אבל הסיבה שזה כשל היא שאין זמן מהסוג הזה, נכון?
JK: לא. לא אדוני. בני אדם הם אלימים.
DB: כן.
JK: והם דיברו הרבה, טולסטוי, ובהודו, על אי אלימות. העובדה היא שאנחנו אלימים.
DB: כן, אבל...
JK: רק רגע, תן לי. ואי האלימות היא לא אמיתית. אבל אנחנו רוצים להיות כאלה.
דב: כן אבל אתה רואה שזה שוב הרחבה של סוג המחשבה שיש לנו לגבי דברים חומריים. אתה רואה אם אתה רואה מדבר, המדבר הוא אמיתי ואתה אומר שהגן הוא לא אמיתי, אבל בראש שלך הוא הגן, שיבוא כשתשים את המים שם. אז אנחנו אומרים שאנחנו יכולים לתכנן את העתיד כאשר המדבר יהפוך פורה. עכשיו אנחנו צריכים להיות זהירים, אנחנו אומרים שאנחנו אלימים אבל אנחנו לא יכולים על ידי תכנון דומה להפוך לא אלימים.
JK: לא.
DB: עכשיו למה זה?
JK: למה? כי המדינה הלא אלימה לא יכולה להתקיים כשיש אלימות.
DB: כן.
JK: זה אידיאל.
דב: ובכן צריך להבהיר את זה יותר כי באותו מובן גם המצב הפורה והמדבר לא קיימים ביחד. אתה רואה שאני חושב שאתה אומר שבמקרה של הנפש כשאתה אלים אין לזה משמעות.
JK: זו המדינה היחידה.
דב: זה כל מה שיש.
JK: כן, לא השני.
דב: התנועה כלפי האחר היא הזויה.
JK: הזוי.
DB: כן.
JK: אז כל האידיאלים הם הזויים, מבחינה פסיכולוגית. האידיאל של בניית גשר נפלא אינו אשליה.
DB: לא זה...
ג'יי קיי: אתה יכול לתכנן את זה אבל יהיו לך אידיאלים פסיכולוגיים...
דב: כן, אם אתה אלים ואתה ממשיך להיות אלים בזמן שאתה מנסה להיות לא אלים...
JK: ...זה כל כך ברור...
DB: ...אין לזה משמעות .
JK: אין משמעות ובכל זאת זה הפך לדבר כל כך חשוב. אז ההתהוות, שהיא או להפוך ל'מה שיש' או להתרחק מ'מה שיש'.
DB: 'מה צריך להיות', כן.
JK: אני שואל את שניהם.
דב: כן, ובכן, אם אתה אומר שאין טעם להפריע לשיפור עצמי, זה...
JK: (צוחק) שיפור עצמי הוא משהו כל כך מכוער. אז אנחנו אומרים, אדוני, שהמקור לכל זה הוא תנועה של מחשבה כזמן. כאשר ברגע שאנו מודים בזמן מבחינה פסיכולוגית כל האידיאלים האחרים, אי אלימות, השגת איזו מדינת על וכן הלאה וכן הלאה הופכים לאשליות לחלוטין.
DB: כן. עכשיו כשאתה מדבר על תנועת המחשבה כזמן, נראה לי שלומר שתנועת המחשבה ההיא, הזמן הזה שמגיע מתנועת המחשבה הוא אשליה, נכון?
JK: כן.
DB: אנחנו חשים את זה כזמן אבל זה לא סוג של זמן אמיתי.
JK: בגלל זה שאלנו: מה זה זמן?
DB: כן.
JK: אני צריך זמן ללכת מכאן לשם. אני צריך - אם אני רוצה ללמוד קצת הנדסה, אני חייב ללמוד את זה, זה לוקח זמן. אותה תנועה מועברת אל הנפש. אנחנו אומרים שאני צריך זמן כדי להיות טוב. אני צריך זמן כדי להיות מואר.
DB: כן, זה תמיד יוצר קונפליקט.
JK: כן.
דב: חלק אחד שלך ואחר. אז התנועה הזו שבה אתה אומר שאני צריך זמן יוצרת גם פילוג בנפש.
JK: כן, זה נכון.
דב: אמור בין המתבונן לנצפה.
JK: כן, זה נכון. אנחנו אומרים שהצופה הוא הנצפה.
דב: ולכן אין זמן.
JK: זה נכון.
DB: מבחינה פסיכולוגית.
JK: החוויה, ההוגה, היא המחשבה. אין הוגה נפרד מהמחשבה.
דב: כל מה שאתה אומר, אתה יודע, נראה הגיוני מאוד, אבל אני חושב שזה נוגד כל כך חזק את המסורת שאנחנו רגילים אליה...
JK: כמובן, כמובן.
DB: ...שזה יהיה קשה במיוחד לאנשים באמת, באופן כללי, ל...
JK: לא, רוב האנשים, אדוני, לא רוצים - הם רוצים אורח חיים נוח: 'תן לי להמשיך כמו שאני, למען השם, עזוב אותי בשקט'.
DB: כן, אבל זו תוצאה של כל כך הרבה עימותים...
JK: כל כך הרבה קונפליקט.
דב: ...שאנשים נשחקים מזה, אני חושב.
ג'יי קיי: אבל בבריחה מסוכסוך, או אי פתרון קונפליקט, קיים קונפליקט, בין אם תרצה בכך ובין אם לא. אז האם זה - זה כל העניין - האם אפשר לחיות חיים ללא קונפליקט ? האם יש לנו שלום על פני האדמה הזו?
דב: כן, ובכן, נראה ברור ממה שנאמר שפעילות המחשבה אינה יכולה להביא שלום; מבחינה פסיכולוגית, זה מטבעו מביא לקונפליקט.
JK: כן, אם פעם אחת באמת נראה או נכיר בזה, כל הפעילות שלנו תהיה שונה לגמרי.
דב: אבל אתה אומר שיש פעילות, שלא חושבים אז?
JK: מה לא?
דב: מה מעבר למחשבה?
JK: כן.
דב: ומה לא רק מעבר למחשבה אלא שאינו מצריך שיתוף פעולה של המחשבה?
JK: בטח שלא.
דב: שזה אפשרי שזה יימשך כשאין מחשבה?
JK: זו הנקודה האמיתית. לא פעם דנו בזה, האם יש משהו מעבר למחשבה. לא משהו קדוש, קדוש - אני לא מדבר על זה. אני מדבר: האם יש פעילות, שלא נוגעת בה מחשבה? אנחנו אומרים שיש. והפעילות הזו היא צורת האינטליגנציה הגבוהה ביותר.
דב: כן, טוב, עכשיו הבאנו מודיעין.
JK: אני יודע, הבאתי את זה בכוונה! אז אינטליגנציה אינה פעילות של מחשבה ערמומית. יש אינטליגנציה לבנות שולחן.
DB: כן ובכן, אינטליגנציה יכולה להשתמש במחשבה, כפי שאמרת לא פעם.
JK: אינטליגנציה יכולה להשתמש במחשבה.
דב: כן, המחשבה יכולה להיות פעולת המודיעין - האם הייתם מנסחים זאת כך?
JK: כן.
DB: או שזו יכולה להיות פעולת הזיכרון?
JK: זהו. או שזו הפעולה שנולדה מהזיכרון ולכן הזיכרון מוגבל, לכן המחשבה מוגבלת ויש לה פעילות משלה, שמביאה אז לקונפליקט.
DB: כן, אני חושב שזה יתחבר למה שאנשים אומרים על מחשבים. אתה רואה שכל מחשב חייב בסופו של דבר להיות תלוי בזיכרון כלשהו, בזיכרון, שמוכנס, מתוכנת. וזה חייב להיות מוגבל - נכון?
JK: כמובן.
DB: כי - לכן כשאנחנו פועלים מהזיכרון אנחנו לא מאוד שונים ממחשב; להפך אולי, המחשב לא שונה מאיתנו.
ג'יי קיי: הייתי אומר ברגע שהינדו תוכנת בחמשת אלפים השנים האחרונות להיות הינדו, או במדינה הזו תכנתו אותך כבריטי, או כקתולי או כפרוטסטנטי. אז כולנו מתוכנתים במידה מסוימת.
DB: כן, אז נוכל לומר שם - אתה מביא את הרעיון של אינטליגנציה חופשית מהתוכנית, שהיא אולי יצירתית ו...
JK: כן, זה נכון. לאינטליגנציה הזו אין שום קשר לזיכרון ולידע.
DB: כן. זה אולי פועל בזיכרון ובידע אבל אין לזה שום קשר...
JK: כן זה יכול לפעול דרך זיכרון וכו'. זה נכון. כלומר איך מגלים אם יש לזה מציאות, לא רק דמיון ושטויות רומנטיות, איך מגלים? כדי להגיע לזה צריך להיכנס לכל שאלת הסבל, האם יש סוף לסבל, וכל עוד קיימים סבל ופחד והרדיפה אחר הנאה, לא יכולה להיות אהבה.
דב: כן, יש שם הרבה שאלות. עכשיו הנקודה הראשונה היא לומר סבל, או לכלול הנאה, פחד, סבל ואני מניח שנוכל לכלול בזה כעס ואלימות ותאוות בצע.
JK: כמובן, אחרת...
דב: אנחנו יכולים לומר קודם כל שכל אלה הם תגובת הזיכרון.
JK: כן.
DB: אין להם שום קשר למודיעין.
JK: זה נכון, אדוני, כולם חלק מהמחשבה והזיכרון.
דב: ושכל עוד הם נמשכים, נראה לי שהאינטליגנציה לא יכולה לפעול במחשבה.
JK: זה נכון.
דב: דרך מחשבה.
JK: אז חייב להיות חופש מסבל.
DB: כן, ובכן, זו נקודה מאוד מרכזית. עַכשָׁיו...
JK: זו באמת שאלה מאוד רצינית ועמוקה. האם אפשר לסיים את הסבל, וזה הסוף שלי.
דב: כן שוב, זה אולי נראה חוזר על עצמו אבל התחושה היא שאני שם ואני או סובל או לא סובל. או שאני נהנה מדברים או סובל.
JK: כן, אני יודע את זה.
דב: עכשיו, אני חושב שאתה אומר שסבל נובע ממחשבה, זה מחשבה.
JK: מזוהה.
DB: כן. וזה...
JK: מצורף.
DB: אז מה זה שסובל? נראה לי, שהזיכרון עשוי לייצר הנאה ואז כשהוא לא עובד ומתוסכל, הוא מייצר כאב וסבל.
JK: לא רק זה. הסבל הרבה יותר מורכב, לא?
DB: כן.
JK: סבל - מהו סבל?
DB: כן, ובכן, זה...
JK: משמעות המילה היא להיות כואב, להיות בצער, להרגיש אבוד לחלוטין, בודד.
DB: ובכן, נראה לי שזה לא רק כאב, אלא סוג של כאב מוחלט, מתפשט מאוד...
JK: אבל סבל הוא אובדן של מישהו.
DB: או אובדן של משהו חשוב מאוד.
JK: כן, כמובן. אובדן אשתי, או אובדן של בני, אחי, בעלי, או מה שזה לא יהיה, ותחושת הבדידות הנואשת.
דב: או סתם העובדה שכל העולם נכנס למצב כזה.
JK: כמובן, אדוני. אני מתכוון לכל המלחמות. והמלחמות נמשכות כבר אלפי שנים. לכן אני אומר שאנחנו ממשיכים עם אותו דפוס של חמשת אלפי השנים האחרונות או יותר, של מלחמות.
דב: כן עכשיו אפשר לראות בקלות שהאלימות והשנאה במלחמות יפריעו למודיעין.
JK: ברור.
DB: עכשיו זה לא כל כך מובן מאליו, אני חושב, אתה רואה שכמה אנשים הרגישו שאנשים עוברים סבל הופכים...
JK: ... אינטליגנטי?
דב: ... מטוהרים, כמו לעבור בכור ההיתוך, המתכת מטוהרת בכור ההיתוך - נכון?
JK: אני יודע. שדרך הסבל לומדים. אתה מטוהר. זהו, דרך הסבל האגו שלך נעלם, מתמוסס.
דב: כן מומס, מעודן.
JK: זה לא. אנשים סבלו מאוד. כמה מלחמות, כמה דמעות ואופיים ההרסני של ממשלות?
דב: כן, הם סבלו מכל מיני דברים.
JK: אפשר להכפיל אותם - אבטלה, בורות...
DB: ...התעלמות של מחלות, כאב, הכל. אבל אתה רואה מה זה באמת סבל? למה זה הורס את המודיעין, או מפריע או מונע אותה? מדוע הסבל מונע אינטליגנציה? מה קורה באמת?
JK: סבל הוא הלם -- אני סובל, יש לי כאב, זה המהות של ה'אני'.
דב: כן, הקושי בסבל הוא שה'אני' שנמצא שם הוא זה שסבל. וה'אני' הזה באמת מצטער על עצמו באיזשהו אופן.
JK: הסבל שלי שונה מהסבל שלך.
DB: זה מבודד את עצמו, כן.
JK: כן.
DB: זה יוצר אשליה מסוג כלשהו.
JK: אנחנו לא רואים שהסבל משותף לכל האנושות.
DB: כן, אבל נניח שאנחנו רואים שזה משותף לכל האנושות?
JK: ואז אני מתחיל לשאול מהו סבל. זה לא הסבל שלי .
דב: כן, טוב, זה חשוב. כדי להבין את טבעו של הסבל, אני צריך לצאת מהרעיון הזה שהוא הסבל שלי, כי כל עוד אני מאמין שזה הסבל שלי, יש לי מושג הזוי של כל העניין.
JK: ואני לעולם לא יכול לסיים את זה.
דב: ובכן, לא אם אתה מתמודד עם אשליה - אתה לא יכול לעשות איתה כלום. אתה מבין למה - אנחנו חייבים לחזור. מדוע הסבל הוא סבלם של רבים? בהתחלה נראה שאני מרגיש כאב בשן, או שיש לי אובדן, או שקרה לי משהו, והאדם השני נראה מאושר לחלוטין.
JK: שמח, כן, זה נכון. אבל גם הוא סובל, בדרכו שלו.
DB: כן. כרגע הוא לא רואה את זה, אבל יש לו גם את הבעיות שלו.
JK: אז הסבל משותף לכל האנושות.
דב: כן אבל העובדה שזה נפוץ לא מספיקה כדי להפוך את הכל לאחד.
JK: זה אמיתי.
דב: כן, אבל אני רוצה לומר, האם אתה אומר שהסבל של האנושות הוא כולו אחד, בלתי נפרד?
JK: כן אדוני. זה מה שאמרתי.
דב: כמו התודעה של האנושות.
JK: כן, זה נכון.
דב: שכאשר מישהו סובל כל האנושות סובלת.
JK: אם מדינה אחת הורגת מאות ואלפי בני אדם - לא, כל העניין הוא שסבלנו, מתחילת הזמן סבלנו, ולא פתרנו את זה.
DB: עכשיו, זה ברור שזה לא נפתר. לא פתרנו את זה.
JK: לא סיימנו את הסבל.
דב: אבל אני חושב שאמרת משהו, והדבר שאמרת הוא שהסיבה שלא פתרנו את זה כי אנחנו מתייחסים לזה כאל אישי או כמו בקבוצה קטנה שבה זה לא יכול - זו אשליה. כל ניסיון להתמודד עם אשליה לא יכול לפתור שום דבר.
JK: לכן - כל הבעיות שיש לאנושות כעת, פסיכולוגית כמו גם בדרכים אחרות, הן תוצאה של מחשבה. ואנחנו רודפים אחר אותו דפוס מחשבה, ומחשבה לעולם לא תפתור אף אחת מהבעיות הללו. אז יש סוג אחר של מכשיר, שהוא אינטליגנציה.
דב: כן, זה פותח נושא אחר לגמרי.
JK: כן, אני יודע.
דב: וגם הזכרת אהבה.
JK: כן.
דב: וחמלה.
JK: בלי אהבה וחמלה אין אינטליגנציה. ואתה לא יכול להיות רחום אם אתה קשור לדת כלשהי, כמו חיה הקשורה לפוסט.
DB: כן ובכן, ברגע שהעצמי שלך מאוים אז הכל נעלם, אתה מבין.
JK: כמובן. אבל אתה מבין, עצמי מסתתר מאחורי...
דב: ... דברים אחרים. אני מתכוון לאידיאלים אצילים.
JK: כן, כן. יש לו יכולת עצומה להסתיר את עצמו. אז מה עתיד האנושות? ממה שמתבוננים זה מוביל להרס.
דב: כך נראה שזה הולך, כן.
JK: קודר מאוד, קודר, מסוכן ואם יש ילדים מה העתיד שלו? להיכנס לכל זה? ולעבור את כל העליבות שבכל זה? אז החינוך הופך להיות חשוב בצורה יוצאת דופן. אבל עכשיו, חינוך הוא רק צבירת ידע.
DB: כן ובכן, כל מכשיר שהאדם המציא, גילה או פיתח הופנה לעבר הרס.
JK: כן אדוני. בְּהֶחלֵט. הם הורסים את הטבע, יש מעט מאוד נמרים עכשיו.
DB: הם הורסים יערות וקרקעות חקלאיות.
JK: יותר מדי אוכלוסיה. נראה שלאף אחד לא אכפת.
דב: אני חושב שאנשים - יש שני דברים: האחד הוא שאנשים שקועים בבעיות של עצמם - נכון?
JK: שקועים בתוכניות הקטנות שלהם להצלת האנושות!
DB: ובכן, כמה; רוב האנשים פשוט שקועים בתוכניות שלהם להציל את עצמם.
ק: כמובן (צוחק).
DB: אבל לאחרים יש תוכניות להציל את האנושות, אבל אני חושב שגם יש נטייה לייאוש מרומזת במה שקורה עכשיו, בכך שאנשים לא חושבים שאפשר לעשות משהו.
JK: כן. ואם הם חושבים שאפשר לעשות משהו הם יוצרים קבוצות קטנות ותיאוריות קטנות.
דב: כן, יש כאלה שמאוד בטוחים במה שהם עושים וכאלה ש...
JK: רוב ראשי הממשלה בטוחים מאוד. הם לא יודעים מה הם עושים באמת.
DB: כן אבל אז לרוב האנשים אין הרבה אמון במה שהם עושים.
JK: אני יודע, אני יודע. אם יש לך ביטחון עצמי עצום, אני מקבל את הביטחון שלך והולך איתך. אז מהו אם כן עתיד האדם, האנושות, עתיד האנושות? מעניין אם מישהו מודאג מזה. או כל אדם, או כל קבוצה עוסקת רק בהישרדות שלה?
DB: ובכן, אני חושב שהדאגה הראשונה כמעט תמיד הייתה בהישרדות, של הפרט או של הקבוצה. אתה רואה שזו הייתה ההיסטוריה של האנושות.
JK: לכן מלחמות תמידיות, חוסר ביטחון תמידי.
דב: כן, אבל זו, כפי שאמרת, תוצאה של מחשבה שעושה את הטעות על בסיס לא שלם לזהות את העצמי, אתה יודע, עם הקבוצה וכן הלאה.
JK: במקרה אתה מקשיב לכל זה. אתה מסכים לכל זה; אתה רואה את האמת של כל זה. בעלי הכוח אפילו לא יקשיבו לך.
DB: לא.
JK: הם יוצרים עוד ועוד אומללות, יותר ויותר - העולם הופך למסוכן, איך אתה אז - מה הטעם שאתה ואני מסכימים, רואים משהו אמיתי? זה מה שאנשים שואלים: מה הטעם שאתה ואני רואים שמשהו נכון ואיזו השפעה יש לזה?
DB: כן, ובכן, נראה לי שאם אנחנו חושבים במונחים של ההשפעות, אנחנו מביאים את עצם הדבר, שעומד מאחורי הצרות - זמן. כלומר, התגובה הראשונה תהיה שעלינו להיכנס במהירות ולעשות משהו כדי לשנות את מהלך האירועים.
JK: לכן צור חברה, קרן, ארגון וכל השאר.
דב: אבל אתה רואה שהטעות שלנו היא להרגיש שאנחנו חייבים לחשוב על משהו, והמחשבה הזו אינה שלמה. אנחנו לא באמת יודעים מה קורה ואנשים עשו תיאוריות על זה, אבל הם לא יודעים.
JK: לא, אבל תכלס: אם זו שאלה שגויה, אז בתור בן אדם, מיהו האנושות, מה האחריות שלי?
DB: ובכן, אני חושב שזה אותו הדבר...
JK: מלבד אפקט וכל השאר.
DB: כן, אנחנו לא יכולים להסתכל על אפקטים. אבל זה אותו דבר כמו עם 'A' ו-'B', ש-'A' רואה, ו-'B' לא - נכון? עכשיו נניח ש'א' רואה משהו ורוב שאר האנושות לא. אז נראה שאפשר לומר שהאנושות חולמת בדרך כלשהי, ישנה, אתה יודע, היא חולמת.
JK: זה נתפס באשליה.
DB: אשליה. והנקודה היא שאם מישהו רואה משהו, האחריות שלו היא לעזור לעורר את האחרים מהאשליה.
JK: זה בדיוק זה. זאת אומרת זו הייתה הבעיה. זו הסיבה שהבודהיסטים הקרינו את הרעיון של הבודהיסטווה, שהוא רחום והוא תמצית כל החמלה, והוא מחכה להציל את האנושות. זה נשמע נחמד. זו הרגשה שמחה שיש מישהו שעושה את זה. אבל בפועל לא נעשה שום דבר שהוא לא נוח, מספק, בטוח, גם פסיכולוגית וגם פיזית.
דב: כן, ובכן זה מקור האשליה, בעצם.
JK: איך אחד גורם לאחר לראות את כל זה? אין להם זמן, אין להם כוח, אין להם אפילו נטייה. הם רוצים להשתעשע. איך גורם ל'X' לראות את כל העניין הזה כל כך ברור שהוא אומר, 'בסדר, יש לי את זה, אני אעבוד. ואני רואה שאני אחראי...' וכל השאר. אני חושב שזו הטרגדיה של אלה שרואים ושל אלה שלא.
COMMUNITY REFLECTIONS
SHARE YOUR REFLECTION
3 PAST RESPONSES
Do not be afraid. Oft quoted words in Holy Scripture, and wise advice any time. We might even chuckle at times as we listen in? There is much more good going on than we can see, and in it, in LOVE (Creator, Great Mystery, God, etc) we are richer than we know.
The Truth of life, of "all things new", of the tension of the "already not yet" is that things must first fall apart. -- Deconstruction precedes construction in that sense.
It is true in Creation and in our personal lives too. While it is uncomfortable, even scary, the Lover of our soul is ever-present and working for good in the midst of it. Therefore, our best recourse is to seek our Lover in surrender and submission, in hope and trust.
All my children (adults now) read Things Fall Apart (Chinua Achebe) in their high school humanities & international studies program, along with Kaffir Boy and others.
https://en.m.wikipedia.org/...
Truth is often revealed in the literature of man, how could it not be otherwise? Oh and yes I read those books and others too, but it has been only in this "second half" season that I have "seen" Creator's revelation in them.
}:- ❤️
[Hide Full Comment]A pretty depressing discussion. Two of the most brilliant minds of the 20th century talking endlessly about how hopeless the future of humanity is.