הסיפור הזה מה-YES! ארכיון מדיה פורסם במקור בגיליון חורף 2007 של YES! מָגָזִין.
רב, שר ואימאם נכנסים לבר. לא, באמת. מאז ה-11 בספטמבר, שלושה מנהיגים דתיים בסיאטל נפגשו לדיונים לפעמים "נמרצים", מרצים יחד, ואפילו עושים הוראה רוחנית משותפת. הרב טד פלקון הוא מייסד בית הכנסת המדיטטיבי בית אלף, הכומר דון מקנזי הוא שר וראש הסגל בכנסיית האוניברסיטה המאוחדת של ישו, וג'מאל רחמן הוא שר סופי מוסלמי בכנסייה הקהילתית הבין-דתית. והפעם הם נכנסו לבר? זה היה כדי לדון בספר שהם כתבו יחד, להגיע ללב הבין-דתי: ידידות פוקחת עיניים ומלאת תקווה של כומר, רב ושייח' . השלושה ידועים כעת בשם האמיגו הבין-דתי.
שרה ואן גלדר: איך שלושתכם התחלתם לעבוד ביחד?
הרב טד פלקון: כשהתרחש ה-11 בספטמבר, התקשרתי לג'מאל, ושנינו עשינו שירות שבת ביחד. מאז, לקחנו חלק בשירותים של זה, וזה הפך להיות טבעי לעבוד יחד.
כאשר אדם מתעורר מבחינה רוחנית, יש התעוררות להכלה. אתה מתחיל לתפוס שכל נתיב רוחני אותנטי הוא שדרה לאוניברסלי משותף. להעמיק פירושו לחקור את הטריטוריה הזו יחד עם האתיקה הנובעת ממנה באופן טבעי.
שרה: האם עשית את ההחלפות האלה לפני ה-11 בספטמבר?
האח ג'מאל רחמן: לא הרבה. אחרי ה-11 בספטמבר, כמוסלמי, הרגשתי צורך עז בקהילה כזו.
טד: תשומת הלב הרבה באותה תקופה התמקדה במבצעי ה-11 בספטמבר כנציגי האיסלאם, ורצינו לנטרל את זה. היינו צריכים לשים את פני הציבור על הבנה הדדית בין האמונות שלנו.
ג'מאל: האח דון הצטרף אלינו שנה לאחר מכן.
טד: נכון. יש לו רגישות וישירות יוצאת דופן. שלושתנו משלימים זה את זה בצורה מעניינת. דון הוא הרבה יותר ליניארי משנינו. ואנחנו צריכים את זה; ג'מאל ואני נוטים הרבה יותר להשתולל, אבל אנחנו גם יותר ספונטניים. חלק ממה שלימדנו את דון היה לדבר בלי הערות.
הכומר דון מקנזי: אני מאוד תלמיד של עמיתיי בכל הנוגע לרוחניות ומיסטיקה, ואני לומד להדביק את הפער כי זה החומר הרוחני שמוביל את הדת קדימה.
טד: אני חושב שלרוחניות יש את המפתח לריפוי העמוק שנדרש בעולמנו. הניסיון שלי עם ג'מאל ודון הוא העמקה מתמשכת של הערכתי לא רק למסורות שלהם, אלא למסורות שלי.
ג'מאל: אני מוצא שבהקשבה לאח טד ולאח דון, ועל ידי למידה מהם, השורשים שלי באסלאם הולכים ומעמיקים. אני הופך למוסלמי אותנטי יותר, שלם יותר. בין-דתות זה לא על המרה, זה על השלמה. אני הופך למוסלמי שלם יותר, בן אדם שלם יותר. וזו שמחה גדולה.
שרה: שלושתכם נסעו יחד למזרח התיכון. איך הייתה החוויה הזו?
ג'מאל: כשהאח טד הזמין אותי לנסוע לישראל עם הקבוצה הזו בת 44 חברים, הייתי להוטה במיוחד לבקר בכיפת הסלע בירושלים. שם עלה הנביא מוחמד בשבע רמות של גן עדן לאחר מסע הלילה המדהים שלו ממכה לירושלים. מדוע הנביא לא עלה לגן עדן ממכה עצמה? למה הוא היה צריך ללכת עד ירושלים ואז לעלות שבע רמות של גן עדן? סיבה אחת, אומרים חכמים מוסלמים, היא שכדי ששמים יגיעו לארץ, יש לאחד את בית ישמעאל ובית יצחק. וראיתי את הצורך הזה בבירור בטיול הזה.
האתר המרכזי הבא עבורי היה אנדרטת השואה. שם הבנתי - בצורה מאוד ברורה - שכאשר, כפי שאומר הקוראן, האגו של האדם אינו מאולף, הוא יכול להתכופף להתנהגות הנבונה ביותר. האנדרטה מראה בבהירות שוברת לב למה אנחנו בני האדם מסוגלים אם לא נעשה את העבודה החיונית של שינוי האגו.
האתר העוצמתי השלישי עבורי היה חומת הבטון האוטמת את הגדה המערבית מישראל, ולמעשה מבודדת את העיירה הפלסטינית בית לחם מכל היישובים שמסביב. איזה הבדל מכותל הבכי, המשדר אדיקות ומסירות נפש! החומה הפוליטית הזו זועקת של כאב ואי צדק.
טד: יש לי אהבה עמוקה לישראל. גדלתי כשהמזרח התיכון בולט בחיי. אני מזמן תומך במדינה יהודית ובמדינה פלסטינית. אני יכול להיות ביקורתי ביותר כלפי עמדות ישראליות, אבל לפעמים אני מוצא את עצמי צריך להגן עליהן, כשהביקורת מגיעה ממקום של רצון לבטל את מדינת ישראל, ולא רצון למצוא דרכים לכינון שלום.
בטיול הזה דאגתי במיוחד איך זה יהיה עבור ג'מאל. לא היו מוסלמים נוספים שהיו מעוניינים לצאת לטיול. ג'מאל זכה לפרופיל בשדה התעופה כשהגיע לישראל; הוא הוצא מהתור ונחקר.
ג'מאל: הראיתי לפקידת הדרכונים עלון של שלושתנו שעושים תוכנית בין-דתית, בין-רוחנית, והיא כל הזמן אמרה, "רב, מוסלמי, כומר נוצרי? זה טוב, מאוד מאוד טוב." היא לקחה על עצמה להדריך אותי בכל ההליכים, ללוות אותי למפקח, לחכות איתי בתור, והמנטרה הקבועה שלה הייתה "אל תדאג, אני אדאג לך. זה טוב, טוב מאוד".
טד: שתי תמונות היו חשובות לי במהלך הטיול שלנו. כנסיות רבות בנויות על מקומות שבהם התרחשה לימוד גדול של ישוע. אבל, בנייני הכנסייה בעצם מסתירים את המקום שבו קרה משהו. וזה בא לי שכל האמונות שלנו עושות את זה. יש משהו במוסד עצמו המעכב את המטרה המקורית, הרוחנית שלשמה נוסדה האמונה הזו.
התמונה השנייה קרתה בצהריים האחרון של הסיור שלנו בכנרת. לאחר תורתנו, כל אחד מאיתנו הזמין את המשתתפים לחוות טקס ממסורת האמונה שלנו. ג'מאל עשה את ההדחה המוסלמית לפני הפולחן, דון עשה טבילה או ברכה, ואני עשיתי מקווה סמלי, שהוא מקווה פולחני. כולנו השתמשנו באותם מים, מי הגליל, והייתי מודע לכך שכמה מאותן מולקולות מים היו שם כשישוע היה שם, וכאשר אברהם היה שם.
כשכולנו חלקנו את אותם המים, זה נראה סימבולי של ההזנה, הנוכחות האוניברסלית, הרוח שחוצה את ההפרדות שבהן ניתן למצוא ריפוי עמוק.
ישנה אפשרות בתוך כל הדתות הגדולות בעולם להסתמך על המהות הרוחנית של האמונה ולא מהקליפה השולטת לעתים קרובות של האמונה.
דון: זה היה פשוט רגע מדהים. במסורת הנוצרית, המקום הזה הוא מקום של סליחה, שהוא נושא חזק מאוד עבורי ככומר נוצרי. להיות נוצרי בישראל הייתה חוויה מסובכת כי אני יורש לשני דברים שהם גורמים לסכסוך בין הפלסטינים לישראלים. האחת היא התכחשות הנוצרית ליהדות - ההיסטוריה של 2,000 שנה של האנטישמיות. השני הוא ההשפלה המערבית של הערבים, שהגיעה לשיא עם הסכם ורסאי, שפירק את האימפריה העות'מאנית. אלה שני הגורמים לבעיות שאנו מתמודדים איתנו היום, ואני קשור הן כנוצרי אמריקאי והן ככומר.
עבורי זה היה מסע של הבנת הכליאות של הטעויות שאנו עושים והשחרור שסליחה יכולה להביא אם רק נוכל למצוא דרך להגיע לזה. אני בטוח מאוד שההעמקה הרוחנית שאני חווה מכילה בתוכו את האפשרות להרים את זה כדי שהריפוי יוכל להתחיל.
טד: הצלחנו להיפגש גם עם יהודים וגם עם מוסלמים שנמצאים באותו מסלול. אבל בהליכה לבית לחם, נתקלנו בקיר הבטון והרגשנו את הקודרות, המתח, העצב... סוג של חוסר שורש, חוסר בסיס.
ג'מאל: חוסר תקווה. יש פתגם ערבי שאומר שכאשר לאדם יש תקווה, יש לו הכל. כשאין תקווה, אין לו כלום.
קיבלתי את התחושה הזו של חוסר תקווה בבית לחם. ברמת הלב התחלתי להבין שבעיני המוסלמים הכיבוש הישראלי הוא סמל לחוסר התקווה שלהם. אבל כשישראלי או יהודי מסתכל על ישראל, הוא רואה שזו רק רסיס קטן של אדמה...
טד: - רק 260 מייל אורכו ו-60 מייל רוחב ברחב ביותר, 6 מייל רוחב בצר שלו. הוא 1/640 מגודל מדינות ערב המקיפות אותו, ומנקודת מבט ישראלית, מנקודת מבט יהודית, הוא נתון לאיום מתמיד של השמדה. אולם מתוך תודעה ערבית, ישראל גדולה יותר ממדינות ערב.
ג'מאל: בהחלט.
טד: מתוך התודעה הזו, ישראל חזקה יותר מהמדינות הסובבות אותה. ואני מבין את זה, אבל אפילו כשאני אומר לך את זה, יש חלק מהמוח שלי הולך, "איך אתה יכול לראות את זה ככה?"
אני מבין את זה. מה שרואים זה לא רק ישראל אלא ארצות הברית, כוח טכנולוגי, כוח צבאי, כוח כלכלי, כוח חינוכי.
כשהייתי בכיתה ט' וחוויתי את הקרב האנטישמי הראשון שלי, הדבר שהכי הפריע לי זה לא הילד שהכה אותי. החברים שלי הם שעמדו והסתכלו ולא ידעו מה לעשות. יש בנפש היהודית תחושה שכל אחד יכול להיות לבד, ואם אין לנו לאן ללכת, כולנו יכולים להיעלם, בין אם זה נכון ובין אם לא.
ג'מאל: זה לא.
טד: זה לא ככה, זה מה שיש בתודעה שלנו.
ג'מאל: ומנקודת המבט המוסלמית, זה לא ישראל, זה אמריקה. אמריקה וישראל הן אחת. זה כמעט כאילו ישראל לא קיימת במזרח התיכון. ישראל חיה, נושמת וזוכה למחייתה בצפון אמריקה.
שרה: היו מקרים שבהם מנהיגים דתיים נקטו עמדות נגד אי צדק, כמו שלושתכם, אבל בפעמים אחרות מנהיגים דתיים הסכימו לזוועות ואף ביצעו אותם. נראה שזה נכון על פני מסורות אמונה. האם תוכל לעזור לנו להבין מדוע זה קורה?
דון: אני חושב שקיימת אפשרות בכל הדתות הגדולות בעולם להיעזר בחומר הרוחני של האמונה ולא במעטפת השולטת לעתים קרובות של האמונה. זה מה שמתיר לאדם כמו גנדי, או מרטין לותר קינג ג'וניור, או נלסון מנדלה, לומר דברים שיכולים לרומם את הרוח האנושית במקום לדכא אותה. אלו דברים שמצביעים על המרכז המוחלט של המאבק למען זכויות אדם ואזרח לכולם.
בכל פעם שיש משבר, כל אחד מאיתנו יכול ליפול בכל כיוון. אנחנו יכולים להגביר את האפשרויות לגאולה באותם רגעים - והמסורות שלנו כולן תומכות בכך בדרכים שונות - או שאפשר לפתות את האגו שלנו לחשוב שמגיע לנו להיות צודקים, וזה אומר שמישהו אחר הולך להיות מדוכא או מודחק. זו הסיבה שאנחנו כל הזמן חוזרים אל האגו, מה שהמוסלמים מכנים נאפס . אנחנו תמיד מנסים לדאוג לזה, ואם אי פעם ניקלע לוויכוח ממש מגעיל, מישהו יצטרך לצלצל בפעמון ולומר, "וואו, האגו שלנו עובד כאן!"
כבר יש שלווה וריפוי, וזה עניין של להיות זמין כדי לדעת את זה.
שרה: זה קרה? האם אי פעם -
(צְחוֹק)
טד: לא עד כה, לא, לא.
דון: היו לנו כמה ממש טובים...
ג'מאל: - דיונים נמרצים.
טד: היו זמנים. ג'מאל עוזר לי לזכור להיות גמיש. אבל כל מסורת יכולה לשמש כדי לתמוך כמעט בכל עמדה. אנשים רבים חושבים שהכתובים הם שעושים את זה ולא אנשים שמשתמשים בכתובים. אני חושב שיש משהו בהתעוררות למימד האוניברסלי שמאפשר לאחד, מכל מסורת שהיא, גישה עמוקה יותר למה שאנשים ניסו להביע.
ג'מאל: רומי אומרת, הדבורה והצרעה שותות מאותו פרח, אבל אחת מייצרת צוף ואחת מייצרת עוקץ. כאשר אנו בעמדות כוח, האם אנו פועלים לאלף את הנאפים שלנו? אם אנחנו לא, לא יכול להיות לנו מה שהמורים האסלאמיים מכנים "רווחה בתוך עצמך". הלב נהיה קמוץ וסגור.
שרה: שלושתם ממסורות שמקורן באברהם. אז זה סוג של מסע של בן דוד, נכון?
ג'מאל: משפחה לא מתפקדת... כן?
דון: כולנו מסתכלים על אברהם כאב קדמון רוחני חשוב, אבל אנחנו מגיעים לשם בדרכים שונות.
טד: הערבים הם צאצאיו של ישמעאל והיהודים הם צאצאיו של יצחק, שני בניו של אברהם.
תובנה חדשה עבורי היא שהמסורת היהודית מאופיינת בהוראת אחדות, המסורת הנוצרית מאופיינת בהוראת אהבה, והמסורת המוסלמית מאופיינת בהוראת חמלה. בדרך כלל אנחנו חושבים שהמסר נועד לאחרים, אבל עלה בדעתי שעצם המסר שיהודים צריכים לשמוע הוא אחדות, ונוצרים צריכים לשמוע אהבה, ומוסלמים צריכים לשמוע חמלה. אנחנו לא כל כך טובים בלקבל את המסר שלנו.
שרה: מה מקור התקווה שלך?
דון: התקווה שלי נובעת מתוך האמונה שאלוהים מתכוון לרפא את כל הבריאה. פשוט לא יכול להיות שאם אלוהים אוהב את העולם הזה, כל דבר ייחסך מריפוי. כשאני חושב על המזרח התיכון כעל פרדיגמה של ייאוש, אני חושב על הרגע שבו נלסון מנדלה שוחרר מהכלא. מי היה מנחש? אין ספק שיש כוח גדול משלי - תודה לאל - הפועל בעולם הזה שתהיה לו השפעת ריפוי אולטימטיבית. השאלה היחידה היא, איך אנחנו יכולים להיות כלים של הכוח הזה?
ג'מאל: גנדי תמיד עשה שלוש נקודות. ראשית, זוהי חובתו הקדושה של כל אדם להיות בעל הבנה מעוררת הערכה של אמונות אחרות. שנית, עלינו לאזור אומץ להכיר בכך שלכל דת יש אמיתות ואי-אמת. ושלישית, אם קיצוני מבצע מעשה אלימות, אל לנו לבקר את דתו של אותו אדם. מוטב, ציין בפני אדם זה את התובנות והפסוקים של היופי מהמסורת שלו. זו הדרך לשלום. זו הדרך בה שלושתנו מדגמנים, וזה נותן לי הרבה תקווה.
טד: שלום זה לא משהו שאנחנו מגיעים אליו וריפוי זה לא משהו שאנחנו מגיעים אליו. כבר יש שלווה וריפוי, וזה עניין של להיות זמין כדי לדעת את זה.
המילה העברית שלום פירושה בעצם שלמות ושלמות. במידה שאנו מרשים לעצמנו להיות שלמים, אנו מתחברים לשלמות ההוויה שלנו ומעריכים את שלמות כל היצורים. השלמות הזו מולידה שלווה וריפוי.
כנראה שאין מושג שחוזר על עצמו יותר במסורת היהודית מאשר התפילה לשלום. שינוי אחד, שלדעתי הוא מכריע, הוא שזה כבר לא לגיטימי ששום קבוצה תתפלל לשלום עבור עצמה מבלי להתפלל בו זמנית לשלום עבור כולם. כבר אי אפשר לדמיין שיכול להיות שלום לכל קבוצה בודדת בלי שלום לכולם.
זה מסתכם בהערכה של האחדות המחברת את כולנו באופן מוחלט.
COMMUNITY REFLECTIONS
SHARE YOUR REFLECTION
2 PAST RESPONSES
What a joy to see the Interfaith Amigos included in the Service Space community! They are beloved especially here in the Pacific Northwest for their deeply wise and warm teaching, their kindness and humor. And for their modeling of true listening for understanding: at the very point where many people will say "I guess we will agree to disagree," that's when they say the real conversation begins. May their message of awakening to interconnectedness, peace, and healing continue to spread blessings far and wide.
Beautiful! Utterly beautiful and healing. }:- ❤️