מרי אוליבר האמיצה

לעד אהיה אסיר תודה לקולמן בארקס על הרבה דברים, אבל אין ספק שהמתנה הכי גדולה שלו אליי הייתה להכיר לי את ידידי, הגיבור שלי, המשוררת מרי אוליבר. מכיוון שהימים הגולמיים הראשונים מאז מותה נמשכו לחודשיים, אני לומדת שכמעט בלתי אפשרי למנות את אהבתי אליה, וגם לא את היראה שלי מאיך שהיא חיה את חייה ומה היא השיגה איתם. אז מכיוון שאני לא ממש יכול למנות את הצער ולא הפלא, וגם לא העצב שלי על עץ ארבה הדבש, החגב, השועל האדום והשמש בבוקר, עכשיו כשהיא כבר לא כאן כדי לחגוג את היופי שלהם - מה שאעשה זה לספר לכם קצת על מרי אוליבר שהייתה חברתי.

מרי הייתה פרטית, צנועה, עזה, אינטואיטיבית ומצחיקה. היא עשתה בדיחות מצחיקות ופרצופים; היא לא החמיצה אף פעימה; היא שמרה מזומן סודי בשולחן העבודה שלה למקרה שמישהו שהיא מכירה יסתבך בצרות ויזדקק לעזרה שקטה. על המעטפה היו המילים "כסף צף". מרי אהבה את האנשים היומיומיים - אלה ששלחו מכתבים לתיבת הדואר שלה והביאו לה צדפות שזה עתה חפרו מהחול. ולמרות שהיא חיה בסתירה, היא תמיד גילתה מי הם "האנשים שלה", ומצאה דרך לעזור להם. יש משפחות שאת שכר הדירה שלהן היא שילמה; בחורה צעירה שהייתה צריכה פלטה לשיניים, חברה, על מזלו, שהיתה צריכה מכונית ומקום לינה. ובעוד שהנדיבות של מרי לאחרים היא המורשת שלה, מה שאני רוצה להדגיש כאן הוא הכוח שלה, שכן יותר מכל, מרי אוליבר הייתה אמיצה.

כעת אנו יודעים, דרך כמה מהשירים המאוחרים יותר, כמה מהפרטים על ההתעללות שספגה בילדותה, ואנחנו גם יודעים שהיא השתמשה במלאכתה כדי להפוך לא רק את הסבל שלה, אלא גם את הטבע שובר הלב של העולם - העובדה, נניח, שהכל וכולם הולכים למות - לדבר של יופי. תחשוב על "לילה והנהר"; תחשוב על הצב המצלצל שהיא מצאה ולכדה בעיר ושוחררה לבריכה סמוכה כי: שום דבר לא חשוב/חוץ מהמסתורין הגדול והאכזרי של העולם,/שזה חלק ממנו,/ אסור להכחיש.

מרי הייתה אחת המורות הגדולות ביותר על מוות ואבל שאי פעם נדע כי היא הייתה אחת מהתלמידות הטובות ביותר שלהם. ולמרות שהאומץ לא להסיט את המבט נמצא בכל מקום בשירים, לא יכולתי לדעת את עומק האומץ האמיתי של מרי אוליבר עד לשנים האחרונות, כשהיא נאבקה בשורה של סוגי סרטן, כל אחד יותר אגרסיבי מקודמו. אין צורך להיכנס לרשימת המחלות, הטיפולים, האשפוזים וההשמצות. לא אדבר על השעות ביחידת הכימותרפיה, מיכלי הדגים חסרי העליזות, או הייאוש שמרי חשה על "מוח הכימותרפיה" שחסם את הגישה שלה לשפה.

מה שאני אספר לך עליו הוא החוסן שלה. מכנסי הג'ינס הכחולים הדהויים שלה וז'קט קארהרט וגרבי הארגיל הבהירים. אני אגיד לך איך היא הייתה קורצת לי מעבר לחדר ההמתנה. איך היא הייתה אומרת לי לא להיות עצובה מדי. בוא לא נלך לשם עדיין , אמרה יום אחד כשהיא תפסה אותי בוכה בנסיעה הביתה מבית החולים. אני רוצה לספר לך איך היא טיפלה בחדשות על צינור ההאכלה ואני באמת רוצה לספר לך מה היא אמרה ביום שבו החליטה לסרב לכל הטיפולים הנוספים ולתת ללימפומה להתקדם, אבל כשאני עושה זאת, המילים מוחלפות בדמעות, אז אני אספר לך במקום זאת על אווזי הבר כשהם מסתובבים ונוחתים בשדה ממש מעבר לרחוב, מהמקום שבו אני יושב וכותב את המילים האלה ממש.

הם עושים את זה כל יום מאז שהייתי בבית. עם הבית, אני מתכוון מהוב סאונד, פלורידה, שם היה לי הכבוד להיות עם מרי בשבוע האחרון לחייה. צוות קטן של חברים חלק את הזכות לחפוף את שיערה, להחזיק אותה, לשיר לה ולהקריא לה את השירים המדהימים שלה. שיחקנו קצת רוקנרול כשהיינו צריכים. הרבה קפה. הרבה עוגיות. הרבה דמעות.

בימים שלאחר מותה של מרי, כשסידרנו אט אט את חדר השינה וניסינו להתרגל להיעדרות המבהילה של גופה הקטנטן, ודאי עשינו כל אחד את המלאי שלנו של החדר הפנוי שבו ישנה ועבדה בשלוש השנים האחרונות לחייה - שולחן העבודה ומכונת הכתיבה, מיטת הטווין ועמדת הלילה עם העותק השחוק שלה של "שנה עם רומי" שעליו כתבה המילה הצהובה הצהובה, והכתובת הצהובה היא עדיין. אם כי לחרדתה הרבה, בפחות ופחות תדירות. הם לא באים הרבה , היא אמרה, אבל כשהם מגיעים אני תמיד נותנת להם להיכנס.

מרי אוליבר (ח') וקולמן בארקס (ל')

החלל די דמוי נזיר - חצי מגודלו של חדר מעונות בקולג'. על שולחנה ערימה מסודרת של ספרים, קערת אבנים מיוחדות מפרובינסטאון וכמה תצלומים של האנשים האהובים עליה. במדף העליון מצאתי את קערת הקבצנים הסופית שקולמן נתן לה לפני כמה שנים. זה יופי - מתוארך לשמונה מאות שנה אחורה - פליז עם ראשי דרקונים משני קצותיו. היא אהבה את זה; חפנתה אותו בידיה ושפשפה אותו בפניה כשהוא נתן לה אותו. יומיים לאחר מותה של מרי, כשהרמתי אותו כדי לשפשף אותו בפנים שלי כמו שהיא עשתה, שמתי לב שהוא היה מלא בכמה קמעות נחשקות (עצם לווייתן, נוצה כחולה, ראש חץ) וכמה עשרות רצועות נייר קטנות שנראו כמו קונפטי. כששלפתי כמה מהם מהקערה גיליתי שלכל אחד מהם יש ציטוט מרומי.

מי שהכיר את מרי היטב יודע שהיא המשיכה להשתמש במכונת כתיבה עד אחרון ימי הכתיבה שלה, והם גם יודעים שהיא התחילה כל יום לקרוא קטע מרומי כהזמנה למילים שלה לחזור. אני חושב עכשיו על התהליך שלה. אני חושב עליה שהכניסה את הנייר למכונת הכתיבה, מתאימה אותו לגובה הנכון ואז מקלידת שורה שאהבה. אחר כך עוד אחד, ואחר כך עוד אחד עד שהדף התמלא. ואז אני רואה אותה מושכת את הנייר ממכונת הכתיבה ובמיקוד רב חותכת את השורות לפיסות נייר קטנות ומסודרות ומכניסה אותם לקערת המתחננים שלה.

יום אחרי יום אחרי יום, היא שלפה אחת וחשבה על זה, וקיוותה שהמילים יבואו. די מדהים - הכוונה והמשמעת. אבל מה שמכה בי עכשיו הוא הנחישות חסרת הפחד שלה להמשיך ולמצוא את המחשבה החדשה, למצוא את המילים שאמרו את העולם קצת יותר טוב, את אלו שהצילו את חיי ושלך. כל זה בשלוש השנים האחרונות לחייה, כשהשפה עזבה אותה. למרות הייסורים שהביא אותה לראות את המילים מתרחקות מדי יום, היא מעולם לא ויתרה. והעניין הוא שזה היה מעשה של אהבה לכל אחד מאיתנו, שכן היא לא הייתה זקוקה לשירים שלה כמעט כמונו.

עכשיו, בחזרה לאווזים... אני לא מתכוון להקה אחת. זאת אומרת שעשרות להקות של אווזי בר חודרות מכל הכיוונים כבר יותר מחודש. זה כמו וודסטוק שם בחוץ - קול צפוף של אווזים שמסתובבים, בדרך כלל, ממש מעל גג הדירה שלי לפני שפונה אחורה ונוחת על השדה שאני משקיף עליו. יש אלפים מהם בחוץ עכשיו, עם עוד נכנסים. אני יכול לראות אותם מרחוק, חלק מגיעים, חלק הולכים, חלק בצורת V, אחרים כמו סימן עיפרון ארוך, חלש ומשורבט על פני השמים, כמו זה, למעשה, על הפנקס המשפטי הצהוב הקטן על השולחן ממש ליד מיטתה של מרי. אני בוודאי לא צריך להגיד לך שכשהם באים והולכים, כל אחד מהם קורא בשמה. ♦

מתוך פרבולה כרך 44, מס' 2, "The Wild", קיץ 2019. גיליון זה זמין לרכישה כאן . ארבע פעמים בשנה פרבולה חקרה את השאלות העמוקות ביותר של הקיום האנושי. ללא תמיכתך, היינו מפסיקים להתקיים.