איך מקום יכול לחבר אותנו להכרת תודה

ביולי האחרון החלטתי לעזוב את ערפל הקיץ של סן פרנסיסקו ולעבור את גשר שער הזהב למרכז נסיגה במחוז מרין החם. מרכז הריטריט של סנטה סבינה , חבוי בפינת הקמפוס של מכללת דומיניקני, מרגיש כמו בית גדול, עם 40 חדרי שינה ליחיד המקיפים חצר מקסימה עם מזרקה מרכזית.

הכרתי את המרכז לראשונה לפני יותר מעשור כשתיאמתי ריטריטים למורים קבועים בבתי ספר ציבוריים כאן בסן פרנסיסקו, ובמשך חצי עשור, ערכתי שם שישה ריטריטים של שבועות בשנה עד שהמימון הסתיים. לאורך אותן שנים, המרכז התחיל להרגיש לי כמו בית שני והיה מקום שניחם אותי בזמן שעברתי תקופה של אובדן עמוק בחיי - מול אי פוריות, אבל על אובדן אחותי הגדולה מסרטן השד ובעלי סגר את העסק הקטן שלו.

לא הייתי בנסיגה שם כבר כמה שנים, וכשהתמקמתי בחדרי, מסדרת את הבגדים שלי בארון, פרסתי את מזרן היוגה שלי על השטיח והרגשתי את הבדידות והדממה שהייתה במקום הזה, הוצפתי דמעות עדינות של הכרת תודה.

לא ציפיתי לתחושה כה עמוקה של הכרת תודה שתשטוף אותי ככה. ובכל זאת, כפי שקרה, במרחב של אווירת הנסיגה, נתתי לעצמי להתחבר למה שהגוף שלי מרגיש. התמלאתי בהכרת תודה על המתנה של המקום המיוחד הזה, שהחזיק ותמך בי בתקופה כה קשה בחיי.

באותו רגע, הבנתי אפילו יותר לעומק כיצד מקומות מסוימים יכולים לעורר עבורנו חוויה עמוקה של הכרת תודה. האם שמתם לב איך המאפייה האהובה עליכם, או הפארק השכונתי, או הכנסייה המוכרת, או הסלון שלכם, יכולים להביא לכם הכרת תודה עמוקה שאתם מרגישים בגוף?

כספרנית בית ספרית, אני יכול לראות שהספרייה היא מקום מיוחד עבור רבים מתלמידינו — היא מקלט, מקום של בחירה חופשית ומרחב לסקרנות וחקירה. רק לפני כמה ימים, מצאתי ציור שכמה בנות מכיתה ה' הכינו לי בסוף השנה שעברה. זו הייתה תמונה בגודל 8 ½" על 14 אינץ' של הספרייה, עם מדפים מלאים בספרים והמילים "אני אוהב את הספרייה" ו"תודה, גב' לאפיה!" כתוב באמצע.

הציור שנעשה על ידי בנות כיתה ה' המביעות את אהבתן לספרייה ולספרנית שלהן.

לאחרונה שמתי לב כמה אני ובעלי מרגישים אסירי תודה כשאנחנו נכנסים בדלת הכניסה שלנו אחרי יום ארוך בעבודה. לעתים קרובות אני אומר באופן ספונטני, "אני כל כך אסיר תודה על זה שאני בבית." ובעלי בדרך כלל מהדהד את המחשבה ב"גם אני". ובסופי השבוע, כשיש לנו זמן לנקות, לנקות עשבים ולהשקות את הגינה העירונית הקטנה שלנו, בעלי תמיד יוציא נשיפה גדולה ויקרא, "אני כל כך אסיר תודה!"

מקום מחבר אותנו להכרת תודה, והכרת תודה מחברת אותנו למקום. והתודה הזו מוצאת את מקומה גם בגופנו. כאשר אנו מוצאים הכרת תודה בתחושה של מקום כמו מרכז נסיגה, ביתנו, פארק, ספרייה או חנות ספרים, אנו מוצאים הכרת תודה גם בתחושה של מקום בליבנו ובגופנו.

הגוף שלנו מדבר אלינו כל הזמן - ואם אנחנו שמים לב, אנחנו שומעים את הכרת התודה שהם מחזיקים. הביטוי, "אני מרגיש את זה בעצמותיי", אינו מטפורה. הגוף שלנו מרגיש ומביע הכרת תודה באמצעות הדמעות, הצחוק, הרעד, ההפתעה, הרגיעה, הרוך, ההשתאות, הנוחות, האהבה ועוד.

עצרו לרגע ושאלו את עצמכם-איזה מקום מעורר עבורי הכרת תודה ואיך אני מרגישה זאת בגוף שלי?

איזה מקום מעורר עבורך תחושת הכרת תודה - כנסייה, פארק, חוף הים, הספרייה, הבית שלך?

קחו רגע להתחבר עמוקות להכרת התודה שאתם מרגישים בגופכם על המקום הזה. קח כמה נשימות עמוקות ותראה היכן אתה מרגיש את הכרת התודה הזו בגופך - בלב שלך, בבטן, בפנים שלך?

אם אתה יכול ללכת פיזית למקום הזה, אז תבלה שם קצת זמן. קבלו את הצבעים, הריחות והתחושה שיש לכם כשאתם שם. הזמינו את עצמכם להרגיש הכרת תודה דרך החושים שלכם - מה שאתם שומעים, מריחים, טועמים, נוגעים ורואים.

שימו לב אם אתם מוצאים את עצמכם בוכים, או צוחקים, או שלווים בשקט. אם אתם חווים דמעות ספונטניות של הכרת תודה, הרשו לעצמכם להיות נוכחים במתיקות הרגע.

מצא את "מקום" הכרת התודה שלך בעולם, ובגוף שלך, וקבל את מתנת הכרת התודה שהיא מציעה לך. אני מזמין אותך להפוך לכלי של הכרת תודה - לקבל אותה בעצמותיך, ובלב שלך וכמו ילד, להיות סקרן, נרגש ושמחה כשהיא מגיעה.