עונת האש

צילום: ברנו מצ'אדו. באדיבות Unsplash.com

חיכינו לאורך כל חורף המגפה, עוטים מסכות, מסתתרים מפחדינו האפלים יותר. ואז הגיע האביב - ורוד פריחת התפוח, לבן פריחת האגס. הוויסטריה נופלת בכחול-לבנדר מעל סככת הגינה, ואז היסמין, קיר של לבן בוהק, ממלא את אוויר הערב במתיקות. הנה סיפור נוסף, בכל שנה חוזר, ומיוחל אליו כשהגינה מתעוררת לחיים בצבעים ובניחוח, ובגינת הירק קוצרים את החסה הראשונה, שותלים את שתילי העגבניות למועד מאוחר יותר. ופרגי קליפורניה צובעים את קצה השביל בכתום וצהוב, ורדים פראיים ורודים לצד הדרכים. איך חיכינו לאביב השנה, ואיך הוא נגע במרקם העמוק של הווייתנו, מזכיר את מה שצץ, זרעים שהופכים לצמחים, שהופכים לפרחים או לירקות.

אבל אפילו כשצפיתי בעופרת הנולדת המנוקדת על רגליה רועדות, יחד עם אמה אוכלת את הדשא שגדל גבוה מחוץ לשער הגן, משהו היה חסר. הגשמים לא הגיעו, הסערות לא שטפו את פניהן מעבר לאוקיינוס ​​השקט. ובהרים השלג לא ירד. וכך, אפילו בתוך כל היופי הזה, ההתעוררות הזו שכל שנה היא חדשה כל כך, אנחנו מחכים לשריפות. בשנה שעברה הן בערו במשך שבועות ממש במורד הכביש, ורק לפני כמה ימים הגחלים שעדיין בוערות בעץ התלקחו בלהבות. הימים כבר חמים, אם כי ריח האביב עדיין באוויר, עדיין לא עשן.

הנה אנחנו חלק ממשהו שנולד מחדש,
תוסס אך לפעמים גם מהסס
כמו העפר. השריפות יחזרו,
האדמה תישרף, אבל אנחנו נוכל להישאר בחיים
הזרע הזה ששייך למחזורים של
העונות והנשמה שלנו.

זהו העולם החדש והאמיץ שאליו מעדנו - שריפות, שיטפונות, תזכורת ראשונית לכך ששינויי האקלים אינם רק פליטות פחמן, לא רק מדע ונתונים, אלא נוף שמחכה, לא יודע. בשנה שעברה אלפי ציפורים נודדות נפלו מהשמיים, מתו ברעב כשהן עפו רחוק יותר כדי להימלט מהעשן. מה יקרה השנה? ביתו של מי יישרף, מי יברח כדי להימלט מהלהבות? האם נהיה בטוחים, או שמא בטיחות היא רק סיפור ששייך לזמן אחר, לפני ההתפרקות הגדולה הזו?

בשנה שעברה כאן בקליפורניה הייתה סופת ברקים יבשה, לא עונתית, שגרמה לעצים להתלקח, ולשרוף מיליוני דונמים. כיצד תתפתח השנה הזו? אנחנו ברי מזל כאן בחוף שנמלטנו מהגרוע ביותר של המגפה, שכבר חוסנו ברובם, אפילו כשבהודו משרפות מוצפות. רבים כמהים לחזור לשגרה, להשאיר את הטראומה הזו מאחור. אבל אלה מאיתנו שחיים קרוב לאדמה, שיכולים להרגיש את הדופק שלה, לשמוע את סודותיה נלחשים בין העצים, יודעים שזהו רק עוד חלום, שה"נורמלי" אבד עכשיו, זיכרון נוסטלגי. המגפה לימדה אותנו על אי ודאות, ועל הצורך להקשיב עוד יותר מקרוב לכדור הארץ, לחוש את חוסר האיזון הנוכחי שלו. למרות כל המודלים הממוחשבים והתוכניות שלנו לעתיד של צמיחה כלכלית ירוקה, אנחנו לא יודעים לאן אנחנו הולכים (או לאן אנחנו הולכים). כאן בחוף אין תוכנית לחיות עם שריפות היער, מלבד תפילה ותיק ארוזה.

בינתיים, במזרח אפריקה, הרועים הסומלים כבר המשיכו הלאה, לאחר שראו את בעלי החיים שלהם מתים בשנות הבצורת. הם עזבו את האדמה בה צעדו במשך מאות שנים, ועברו למחנות. הם יודעים ששינויי האקלים מביאים רעב והגירה, שכן הם סובלים מהשפעות השימוש שלנו בדלקים מאובנים. הם לא הכניסו פחמן לאטמוספרה. הם עניים מדי מכדי לזהם. אבל הם בין הראשונים לסבול. כאן חיינו נראים אותו הדבר, קווי מזון אולי גדלים, העוני גובר, אבל עבור רובנו חיינו עדיין לא שבורים. אבל אנחנו יכולים להרגיש איך משהו מהותי השתנה, איך מחסום עבר. האם אנחנו מרגישים את נקודת המפנה תחילה בנשמותינו, לפני שהאש והעשן מאדימים את האוויר?

האם השריפות והשיטפונות סוף סוף יעירו אותנו, יפנו את תשומת ליבנו בחזרה לכדור הארץ החי? או שמא איבדנו את הקשר הזה, את מקום השייכות הזה? כמה זמן ייקח עד שניאלץ להתעורר מסיוט הניכור הזה? נהגתי לדמיין איך האביב יגיע אחרי החורף הקשה של החומרנות, אחרי כל אותן שנים שבהן שמנו רווח לפני אנשים, לפני העולם שהוא יותר מאנושי. עכשיו, אפילו בתוך כל הצבעים והמתיקות, אני יודע שזה לא האביב האמיתי שחיכיתי לו, אלא רק רגע של פליאה, של קסם, לפני שהאדמה תתייבש מדי. לפני שמשבר האקלים ייצור עולם קודר יותר. לפני שגם אנחנו נתחיל להישבר.

בסוף ימי הביניים היה עידן קרח קטן, כאשר החורפים נמשכו עד לאביב. היבולים נכשלו, אנשים גוועו ברעב. בהתחלה הם שרפו נשים כמכשפות כדרך לפייס את האלים. אבל זה לא עזר, החורפים התקררו, הנהרות קפאו. זה גורם לי לתהות איך נגיב - את מי נהפוך לדמוניזציה כדרך להרגיע את פחדינו? האם נחפש מקלט במשטרים סמכותניים, שמבטיחים לנו יציבות; או בפופוליזם, בנטיביזם, שמבטיחים לנו קול? אני בטוח שנמצא קורבן להאשים, כל דבר כדי להימלט מהמצולות בידיעה שאורח חיינו הסתיים, שאנחנו לא יכולים להמשיך עם הסיפור הזה של ניצול וצרכנות, עם המגפה הזו ששורפת את האדמה.

ישנם סיפורים שהורסים אותנו, וסיפורים שמקיימים אותנו. האביב הזה נותן לנו הצצה למה שיכול לקיים, יופי פשוט, "זן של הוויה מתוקה של הארץ בראשית. בגן עדן..."1 כאן אנחנו חלק ממשהו שנולד מחדש, תוסס אך גם לפעמים מהוסס כמו העפר. השריפות יחזרו, הארץ תבער, אבל אנחנו יכולים לשמור בחיים את הזרע הזה ששייך למחזורי העונות ולנשמה שלנו. ידיעה זו עוברת מדור לדור, נשמרת בסיפורים הישנים הרבה לפני ששכחנו לזכור, איך ציוויליזציות מתפרקות, ובין אפרן מופיעים נצרים ירוקים. זהו החלום שאנחנו צריכים לשמור בחיים בעשורים הקרובים. אנחנו יכולים לדון על ניטרליות פחמן וחסכון באנרגיה, אבל יש סיפור אחר, חזק יותר, שנשזר בימים הגוועים הללו של הציוויליזציה הנוכחית שלנו. זהו סיפור כל כך פשוט עד שקל להתעלם ממנו, על איך להיות אחד עם השני ועם כדור הארץ בצורה שלא מנצלת אלא מטפחת. זוהי חזרה לאיך שהיה בגן לפני שגורשנו ולמדנו על תחרות ולא על שיתוף פעולה.

כשמגיעות השריפות, כשבוערים הבניינים, חברים ושכנים הם מה שאנחנו צריכים, קהילות שיתמכו בנו, טוב לבם של זרים. חווינו זאת בקיץ שעבר כשכבאים סיכנו את חייהם בעמדת ההגנה. היינו ברי מזל בעיירה הקטנה שלנו שהפעם אף אחד לא איבד את ביתו, בניגוד לרבים אחרים בפנים הארץ. שלטים מצוירים ביד עדיין נראים לצד הכביש, מודים לכבאים. איננו יכולים להימלט מחוסר האיזון של הטבע שיצרנו, אבל אנחנו יכולים ללמוד איך ללכת יחד אל עתיד לא ברור.

לפני שנים הייתה לי סדרה של חזיונות של העתיד, של ציוויליזציה שמחכה להיוולד. הראו לי כיצד נמצא דרכים חדשות לריפוי, נשלב את חוכמת השאמאן עם טכניקות הרפואה המודרנית. ראיתי כיצד תינתן לנו טכנולוגיה פשוטה כמו פוטוסינתזה שתוכל לספק לכולנו אנרגיה חינמית ולא מזהמת מהשמש. ראיתי את קסם כדור הארץ מתעורר לחיים, צמחים מדברים אלינו שוב לאחר מאות שנים של שתיקה. אבל לא ראיתי כיצד נעשה מעבר: הדרך הקשה והשבורה שנצטרך לעבור, מה שאנו מכנים כיום משבר אקלים ופירוק חברתי, ההתפרקות הנגרמת על ידי אורח חיינו הנוכחי הבלתי בר-קיימא.2 חזיונות הם לעתים קרובות פשוטים וברורים, מלאים באור ואהבה, וחסרים את הבלגן של היומיום. לא ראיתי את החקלאים עוזבים את אדמתם הסדוקה והצחיחה, את מחנות הפליטים, את המהגרים הנמלטים מרעב ואלימות, לפעמים נמכרים לזנות. אני עדיין לא רואה כיצד הציוויליזציה הנוכחית הזו תתפרק ותמות לבסוף, תהפוך לאנדרטה שבורה לעם שאיבד את דרכו. אבל אני נאמנה לקסם של החזונות האלה, ואני גם חשה כמה מהסיפורים של היום, במיוחד העיוותים של המדיה החברתית, יאבדו ככל שהמים יעלו.

למרבה הצער, רבים רואים את התמוטטות האקלים הקרבה מתוך אותו סיפור שיצר את "המשבר" הזה, שהטבע הוא כוח הרסני פראי שעלינו לשלוט בו, להגן עליו מפניו כדי להציל את אורח חיינו. זה כמו המתיישבים הלבנים הראשונים בצפון אמריקה שראו את היערות והמישורים הגדולים כשממה מאיימת שיש לשלוט בה, מבלי להבין שהם פשוט לא הבינו את דרכיה וחוכמתה, לא ידעו כיצד להסתכל או להקשיב.3 ועכשיו, כשאנו מועדים אל תוך הנוף הנוכחי הזה, יש צורך גדול עוד יותר במודעות עמוקה יותר, להיות פתוחים לרוחות הארץ וליצורי האור שיכולים לעזור לנו להדריך אותנו, שתמיד נמצאים בסביבה למרות הצנזורה שלנו על העולמות הבלתי נראים. אנחנו תמיד חלק מעולם חי לחלוטין, גם אם נטשנו את הידיעה הזו. חזיונות יכולים לשיר לנו, יכולים להראות לנו את שורות השירים שאנו צריכים, את החלומות שאנו צריכים. אנחנו כבר לא יכולים להרשות לעצמנו להישאר מבודדים בתוך התודעה הרציונלית שלנו.

פעם חשבתי שאחיה כדי לראות את עתיד חזיונותיי. עכשיו אני רק מקווה שנכדי נכדיי ילכו בעולם טוב יותר, חיים לקרבה רב-ממדית, בידיעה שכל מה שהם יכולים לראות, לשמוע ולגעת בו הוא קדוש. אני לא יודע כמה יצטרך להישרף לפני שננטוש את דפוסי ההתנהגות שלנו שמרעילים את כדור הארץ, הורסים את מקומותיה הפראיים. לפני שנוכל שוב לשמוע את המוזיקה שמחברת את עופות הים עם זרימת הגאות והשפל. חזיונות מלאים בהבטחות, ולא כולם מתגשמים. כיצד העולמות מתאחדים, כיצד חלומות נשזרים בתודעה, הוא אחד המסתורין הגדולים ביותר של החיים.

כשהאביב הופך לקיץ, אנו מחכים לעונת האש. ואנחנו יכולים גם לחוש את המחזורים העמוקים יותר של תקופה זו, השייכים לגורל המשותף שלנו עם כדור הארץ. אצבעות לחוצות על קליפת עץ, אפשר להרגיש את השורשים חודרים עמוק לתוך האדמה, וגם את הידיעה המשותפת של כל העצים, המקושרים יחד ברשת חיה. המדענית סוזן סימארד משתמשת במונח "רשת עץ" כדי לתאר את הפטריות באדמה - הן נקראות פטריות מיקוריזה - המחברות עצים יחד, מתקשרות זו עם זו ויוצרות שלם משולב. היא גם שמה לב כיצד עצים עתיקים ביער, מה שהיא מכנה "עצי אם", עם מערכות שורשים גדולות, מטפחים את העצים הקטנים יותר. מחוץ לחלון המטבח שלנו נמצא עץ כזה, ענק ובן מאות שנים, חלק מהיער שכיסה בעבר את צלע הגבעה. כשחיים לצידו, אנחנו יכולים להרגיש את האדמה שהייתה כאן עם העמים הילידים, כאשר עצים היו יצורים חיים ורוחות - לא רק יער לכרות. והארץ הזו מחכה לשובנו, כדי לקבל את פנינו בחזרה, לא כזרים או כמתיישבים, אלא כחלק מקהילה, שבה גם אנחנו נוכל לקבל טיפוח וחיזוק בחזרה לחיים.

השריפות מזכירות לנו שהסיפור הנוכחי שלנו שבור, מיתוס הקידמה והצמיחה הכלכלית האינסופית שלו מעודד רצח אקולוגי. הטבע, הן ביופיו והן באלימותו, הוא קריאה לחזור, להצטרף מחדש ל"שיחה הגדולה" שבה הרוח והכוכבים מדברים אלינו.4 כשאנו מטיילים בנוף הסופי הזה בין סיפורים, בין ציוויליזציות, אנו זקוקים לתמיכה והדרכה של קהילה גדולה יותר זו. כשאנו חווים את חוסר הביטחון הראשוני של ציוויליזציה מתפוררת, עלינו להרגיש שאנו שייכים, לא לאידיאולוגיה פוליטית, לגזע, לאומה או לתיאוריית קונספירציה כלשהי, אלא לנוכחות החיה שתמכה בנו במשך אלפי שנים, חזרה לזמן שבו טיילנו כקבוצות קטנות של ציידים ולקטים. אז היינו ערים עם כל חושינו, עם טקסים וחלומות מכוונים לעולמות הנראים והבלתי נראים כאחד, הרבה לפני ש"יישבנו" בארץ, ואז שכחנו שהיא קדושה. ...

© 2021 מרכז הסופי הזהוב

1 ג'רארד מנלי הופקינס, "אביב".
2 במכתב פתוח שפורסם לאחרונה ב"גרדיאן" ב-6 בדצמבר 2020, 258 מדעני אקלים ואנשי אקדמיה נתנו "אזהרה מפני האקלים והסיכון לקריסה חברתית", הנגרם על ידי "האופן שבו חברות מודרניות מנצלות אנשים וטבע".
3 כפי שאמר הצ'יף לותר סטנדינג בר, "רק עבור האדם הלבן היה הטבע 'מדבר', ורק עבורו הארץ הייתה 'שורצת' בחיות 'בר' ובאנשים 'פראיים'. עבורנו היא הייתה מאולפת. כדור הארץ היה שופע והיינו מוקפים בברכות המסתורין הגדול." מתוך חוכמה אינדיאנית (1933).
4 תומס ברי כותב: "אנחנו מדברים רק לעצמנו. אנחנו לא מדברים אל הנהרות, אנחנו לא מקשיבים לרוח ולכוכבים. שברנו את השיחה הגדולה. בכך ששברנו את השיחה הזו ניפץנו את היקום. כל האסונות שקורים עכשיו הם תוצאה של אותו 'אוטיזם' רוחני." מתוך "חלום כדור הארץ".