כששמעתי שאבא שלי מת, הייתה שבירה - התנפצות בתוכי שהרגישה כל כך אלימה שכמעט יכולתי לשמוע את זה. התעוררתי מדפיקה בדלת הכניסה שלי באמצע הלילה, והתיישבתי במיטה, בטוח שמשהו לא בסדר. זה היה אחי הגדול. הוא אמר שיש לו חדשות רעות. "ממש גרוע." ואז יצאו המילים מפיו: "אבא עבר התקף לב, ולמרבה הצער, הוא נפטר." כמו עצם נשברת: כאב חד, סחרחורת, חוסר אמון. לא יכולתי לנשום במשך שעות.
אבא שלי היה בריא, משגשג, רק בן 66. שלחתי לו הודעה יום קודם. תוכנן לנו תאריך לארוחת ערב לאותו שבוע. "איך יכול להיות שהוא מת?" חשבתי.
יש סיפור בודהיסטי על נזיר שעוקב אחריו אריה ביער . הוא מבחין בבעל החיים שנגרר אחריו והולך קצת יותר מהר.
פעם חשבתי שדברים רעים באמת יכולים לקרות רק לאנשים אחרים. זה נשמע אבסורדי, מגעיל. זה באמת עובד רק אם זה סודי, כשאתה אפילו לא מודה בזה לגמרי לעצמך. אבל זה היה שם. הייתי קורא סיפורים איומים בעיתון וחושב, אי שם בחלק האחורי, "לי זה לא יקרה".
אני נתקל בסוג כזה של אופטימיות עיוורת - ומסנוורת - בכנות. זו אשמתו של אבא שלי, באמת. הוא לא היה זר למצוקות: הוא היגר מאיראן לארה"ב לבדו בגיל 16, ובילה את הפסקות בית הספר בשינה בחוץ במהלך היום ושיטוט ברחובות בלילה כדי שלא היה צריך לשלם על חדר. כבוגר הוא הפך ליזם, וראה את העסקים שלו פורחים וגם קורסים ונשרפים. אבל הוא האמין בכוחה של מסגור, אפילו על חשבון אמיתות. גם אמו - סבתא שלי - סחרה בהכחשה אסטרטגית מסוג זה; היא חזרה מפגישות הרופא שלה כדי לדווח, במבטא עיראקי עבה, את אותן חדשות כמו בפעם הקודמת: הבריאות שלה, אמר הרופא, "מצוין". ילדיה היו מרימים את גבותיהם אבל היא החזיקה מעמד, גם ביום מותה. "מְעוּלֶה."
בסיפור הבודהיסטי, האריה מתקרב יותר ויותר, עד שהנזיר פורץ בריצה מלאה. הוא דוהר ביער, מבועת, מחפש מחסה. הוא מגיע אל צוק.
כשאבא שלי מת, גם האשליות האלה עשו את זה: הכל יכול לקרות לי. כל שנייה הרגישה כמו הרגע שלפני קריסה פוטנציאלית. מה היה מונע מהיקום לקחת גם את האחים שלי? או אני? ובכן, כלום, למעשה, כשחשבתי על זה ברצינות. ריצה מתחת לכל המשימות היומיומיות שלי גדלה פחד עדין, תחושה נמוכה של נפילה חופשית. הרגשתי את זה במכולת, הולך לתיבת הדואר, שוכב במיטה בלילה.
הכרתי את זה גם כצורה של תובנה. כסטודנט לבודהיזם, שמעתי שראייה ברורה - חוכמה - פירושה לראות את הדברים כפי שהם באמת. הבודהה המליץ לחסידיו להזכיר לעצמם מדי יום, למשל, שהם יזדקנו - אין דרך לברוח מהזדקנות; שהם יחלו - אין דרך לברוח מבריאות לקויה; שהם ימותו - אין דרך לברוח מהמוות וכו'.
לפני מותו של אבא שלי, פרסמו את הדקלומים האלה במקרר שלי, שם לברך את כל אורחי הבית שלנו כשהם שולחים יד לבירה. אחרי שאבי מת, הסרתי אותם בשקט. לא הייתי צריך תזכורת. נזכרתי.
הנזיר, הנמלט מהאריה, מועד על שפת המצוק, אך מצליח לאחוז בגפן בדרך למטה. הוא מרגיש את דקותו, מתנדנדת באוויר, ומרים את מבטו לראות את עיני האריה, מקובעות בו מהמדף שמעל. מתחת, בתחתית הגיא, ממתינים שני אריות נוספים ליפול, מלקקים את שפתיהם. עכבר מתחיל לנשנש בחלק העליון של הגפן. זה מתחיל להתפרע.
אבל אז חלף הזמן, והאמת של המוות בכל רגע נמוגה מהעין. ידעתי את זה ולא ידעתי. התרגלתי ללכת למכולת שוב, בהנחה שבעלי יחזור הביתה מהעבודה, מתוך אמונה, ברמה מסוימת, שהכל יציב, יציב, אמין. השאלה, עם זאת, מעולם לא הוכרעה במלואה: איך להיות ער לגמרי לאמת הרעידות שלנו, וגם לא לפחד?
חיפשתי קצת בהירות בכך שהצבתי את עצמי בקרבה מתמדת עם אנשים שנמצאים בנפילה חופשית, ויודעים את זה: התחלתי לעבוד ככומר בבית חולים, שם ישבתי עם אנשים חולים וגוססים. כל דלת של מטופלת שדפקתי עליה הייתה העולם שלו: אמא צעירה שאיבדה את בנה התינוק, מדברת מעין לחש של אהבה עמוקה אליו; בעל מבוגר מלטף את שערה של אשתו, פשוט נוכח ברגעיה האחרונים; בן בגיל העמידה, בוכה מחרוזת של "תודה" מתוקה, שלא הורגשה קודם לכן, לגוף של אמו. בכל יום הייתי עד לצער עצום, מרעיד אדמה, ולחוכמה עצומה, מטלטלת אדמה. עדיין אין לי תשובות ברורות לשאלתי. אבל אני חי יותר בכנות בתוך הפרדוקס.
אני כן יודע שלהתאבל זה מעשה אמיץ. הכמרים נתפסים לפעמים כ"עוזרים" או אפילו "מסדרים" למשברים רוחניים, אבל ראיתי את עצמי כתלמיד, היושב לרגליהם של המאסטרים האמיתיים. התרבות השוללת למוות שלנו מתעקשת שנפנה את מבטנו מהתמותה, נסתכל מהכאב. אבל אבל פירושו להיות עם הדברים כפי שהם. זה אומר לראות את היופי ואת שברון הלב של חיים ולמות מקרוב. זה אומר לטעום את הרגע, בדיוק כפי שהוא. אבלים ערים.
כשהגפן מתחילה להתפרק, עיניו של הנזיר קולטות את האדום של תות שדה הגדל על צלע הצוק. הוא מושיט יד אליו בזרועו הפנויה, מוריד אותה מהגפן ומכניס אותה לפיו. הוא טועם את זה: אני כל כך מתוק.
כמה שבועות לפני שאבא שלי מת, הוא העניק לי פלנטריום קטן כמתנה לחנוכה. בתוך האריזה המבולגנת האופיינית שלו היה כדור פלסטיק שחור קטן עם חורים זעירים לאורך המשטח שהקרינו כוכבים על התקרה. בהתחשב בעובדה שהייתי בן 26, חשבתי לרגע שאולי זה איכשהו סתימת פיות – אבא שלי אהב לתת מתנות גאג, אלו שמשנות את פניו של אדם מהכרת תודה מצפה לצחוק מופתע – אבל הפתק הבהיר את כנותו:
היי קלואי ג'ון ,
כשהיית קטן, אהבת
פלנטריום השגתי אותך. זֶה
הוא לברר אם אתה עדיין עושה זאת.
חנוכה שמח יופי שלי.
– אבא
שכחתי מהפלנטריום הזה שהוא השיג לי כשהייתי קטן, איך הייתי מתגלגל מהדרגש התחתון שלי אל רצפת חדר השינה כדי להדליק אותו ולבהות אל מערכת השמש. ביום הולדתו השנה, ארבע שנים לאחר מותו, הוצאתי אותו מהארון שלי, שמתי אותו במרכז חדר השינה שלי והדלקתי אותו בשעת לילה מאוחרת. שכבתי על הגב והבטתי בתקרה השחורה מאירה כמו שמי הלילה. שברים בהגנות שלנו לא תמיד רעים. כך פועל הפלנטריום, לפחות. חורים לכוכבים.
***
להשראה נוספת, הצטרפו לשיחת Awakin של שבת זו עם קלואי זלקה. פרטים נוספים ופרטי RSVP כאן.
COMMUNITY REFLECTIONS
SHARE YOUR REFLECTION
3 PAST RESPONSES
Are you looking for degrees of comparison worksheets? If so, you've come to the right place. In this, we'll provide you with a variety of degrees of comparison worksheets that you can use to help improve your understanding of this important grammatical concept.
My husband of 45 years just went into the hospital and was waiting for a pacemaker and a cardiac team that they couldn't find. He had a cardiac arrest and was able to be saved. It truly was a miracle. But everyday I struggle with the fact that he could have died. I need change my mind set to the fact that he is alive today and that is what matters. I know the time will come when he has to go but for now I want and struggle to be happy. I think I have PTSD and some sort of survivors guilt. The last 2 years have been horrible for so many. I am trying to live in the present. I enjoyed this piece very much. Your father was too young. He lives in the pocket of your heart.
I lost my son in 2020. Jeff was my only child and we had a strong bond. Living in the present can be hard but I know that no matter how much I wish him here he is gone from this life and I must accept it.