בואו נתחיל

הקטע שלהלן הוא קטע מנאום הפתיחה של אן למוט באוניברסיטת ברקלי במאי 2003. אתה יכול לקרוא גרסה "קצרה יותר ומעט מתעסקת עם", של הנאום המלא כאן.

אז חשבתי שאולי יעזור אם רק אמשיך ואומר לך מה אני חושב שהיא האמת של הזהות הרוחנית שלך...

למעשה, אין לי שמץ של מושג.

אני כן יודע שאתה לא כמו שאתה נראה, או כמה אתה שוקל, או איך עשית בבית הספר, והאם אתה יכול להתחיל עבודה ביום שני הבא או לא. רוח זה לא מה שאתה עושה, זה... טוב, שוב, אני בעצם לא יודע. הם כנראה לימדו את השנה הצעירה בגוצ'ר. אבל אני יודע שאתה מרגיש את זה הכי טוב כשאתה לא עושה הרבה -- כשאתה בטבע, כשאתה שקט מאוד, או, באופן פרדוקסלי, מאזין למוזיקה.

אני יודע שאתה יכול להרגיש את זה ולשמוע את זה במוזיקה שאתה אוהב, בקו הבס, בהרמוניות, בדממה בין התווים; בשופן ואמינם, אמילו האריס, באך, מי שלא יהיה. אתה יכול לעצום את העיניים ולהרגיש את הניצוץ האלוהי, המרוכז בך, כמו גחלילית ד"ר סוס קטנה. זה מהבהב מחייה והקלה, כמו אמריקאי במדינה זרה שפתאום שומע מישהו מדבר באנגלית. במסורת הנוצרית אומרים שהנשמה שמחה לשמוע את מה שהיא כבר יודעת. אז אתה שם לב כשהיצור הזה של ד"ר סוס שבתוכך מתיישב ואומר, "יו!"

אנו יכולים לראות את הרוח הגלויה באנשים שהם אדיבים זה לזה, במיוחד כאשר מדובר באדם עסוק באמת, שמטפל באדם נזקק ומעצבן. או אפילו אם זה נורא חשוב לך, לעצור לטפל בך מעורר רחמים, פתטי. למעשה, זה לעתים קרובות כאשר אנו רואים את הרוח בצורה הבהירה ביותר.

זה קסם לראות רוח בעיקר בגלל שזה כל כך נדיר. בעיקר רואים את המסכות וההולוגרמות שהתרבות מציגה כאמיתיים. אתה רואה איך אתה מסתדר בעיני העולם, או של המשפחה שלך, או - הגרוע מכל - שלך, או בעיני אנשים שמצבם טוב יותר ממך - הרבה יותר טוב ממך - או גרוע יותר. אבל אתה לא חשבון הבנק שלך, או השאפתנות שלך. אתה לא גוש החימר הקר עם הבטן הגדולה שאתה משאיר אחריך כשאתה מת. אתה לא האוסף שלך של הפרעות אישיות הליכה. אתה רוח, אתה אהבה, ואתה חופשי. אתה כאן כדי לאהוב, ולהיות נאהב, בחופשיות. אם תגלה בשבוע הבא שאתה חולה סופנית -- וכולנו חולים סופניים באוטובוס הזה -- כל מה שישנה הוא זיכרונות של יופי, שאנשים אהבו אותך, ואתה אהבת אותם, ושניסית לעזור לעניים ותמימים.

אז איך נזין ומזין את רוחנו, ואת רוחם של אחרים?

ראשית, מצא שביל וקצת אור לראות. כל מסורת רוחנית אחת אומרת את אותם שלושה דברים: 1) חיו בעכשיו, לעתים קרובות ככל שתוכל, נשימה כאן, רגע שם. 2) אתה קוצר בדיוק מה שאתה זורע. 3) אתה חייב לדאוג לעניים, או שאתה נדון עד כדי כך שאנחנו לא יכולים לעזור לך.

אתה לא צריך לנסוע לחו"ל. יש כאן אנשים עניים ברוחם; מודאגים, מדוכאים, רוקדים הכי מהר שהם יכולים, שהילדים שלהם חולים או שהחסכונות הפנסיוניים שלהם נעלמו. יש בינינו בדידות גדולה, בדידות מסכנת חיים. אנשים ויתרו על השלום, על השוויון. אתה עושה מה שאתה יכול, מה שאנשים טובים תמיד עשו: אתה מביא לאנשים צמאים מים; אתה חולק את האוכל שלך, אתה מנסה לעזור לחסרי הבית למצוא מחסה, אתה עומד על האנדרדוג.

כל דבר שיכול לעזור לך להחזיר את חוש ההומור שלך מזין גם את הרוח. בסרט "פסים" של צבא ביל מאריי, מגייס מתוח מאוד מכריז במהלך ההקדמות של המחלקה שלו, "שמי הוא פרנסיס. אף אחד לא קורא לי פרנסיס. מישהו קורא לי פרנסיס, אני אהרוג אותו. ואני לא אוהב שנוגעים בו - מישהו ינסה לגעת בי, אני אהרוג אותו". והסמל עונה, "הו, תרגע, פרנסיס." אז אולי תצטרך לשדרג את החברים שלך. אתה צריך למצוא אנשים שצוחקים בעדינות על עצמם, שמזכירים לך בעדינות להירגע.

מנוחה וצחוק הם המעשים הרוחניים והחתרניים מכולם. לצחוק, לנוח, להאט. חלקכם מתחילים לעבוד ביום שני; חלקכם מייחלים נואשות שהייתם עושים זאת -- חלק מהוריכם הם אסטמטיים עם חרדה שאינכם עושים זאת. הם שיתפו אותי בזה לפני תחילת הטקס.

אבל שוב, זו לא הבעיה שלך. אם המשפחה שלך מתכוונת שתעשה לעצמך שם בתחום של, נגיד, ביולוגיה של תאים מולקולריים, אז אולי כשתערוך להם סיור אחרון בקמפוס, תוכל להראות אותם למשרד הקבלה. אני בספק מאוד רציני שהם יוכלו להיכנס לאוניברסיטת ברקלי -- דיברתי עם פרופסור שאמר שאין סיכוי שהוא יוכל להיכנס בימים אלה.

אז הייתי ממליץ לכולכם פשוט לקחת נשימה ארוכה ולעצור. פשוט תהיה איפה שהתחת שלך נמצא, ותנשום. קח קצת זמן. אתה מסיים היום. סרב לשתף פעולה עם כל מי שמנסה לבייש אותך לקפוץ חזרה על גלגל התרגילים של החולדות.

תנוחי, אבל שימו לב. סרב לשתף פעולה עם כל מי שגונב את החופש שלך, את חירויותיך האישיות והאזרחיות, ואז מגחך על כך. אני לא מתכוון לנקוב בשמות. פשוט שלח כסף ל-ACLU בכל פעם שאתה יכול.

אבל תאט אם אתה יכול. יותר טוב, תשכב.

בשנות ה-20 לחיי המצאתי בית ספר להרפיה שלמרבה הצער ירד מהרווחה בשנים שלאחר מכן - הוא נקרא יוגה נוטה. אתה פשוט שוכב כמה שיותר. אתה יכול לקרוא, להאזין למוזיקה, אתה יכול להסתובב או לישון. אבל היית צריך לשכב. שמירה על הנטייה.

סיימת את הלימודים. אין לך מה להוכיח, וחוץ מזה, זה משחק של טיפשים. אם אתה מסכים לשחק, כבר הפסדת. זה צ'רלי בראון ולוסי, עם הכדורגל. אם תמשיך לחזור למגרש, הם מנצחים. יש כל כך הרבה דברים נהדרים לעשות עכשיו. לִכתוֹב. לָשִׁיר. לָנוּחַ. לאכול דובדבנים. רשום בוחרים. וגם -- אלוהים אדירים -- כמעט שכחתי את הדבר החשוב ביותר: סרב ללבוש מכנסיים לא נוחים, גם אם הם גורמים לך להיראות ממש רזה. תבטיחי לי שלעולם לא תלבשי מכנסיים שקושרים או מושכים או כואבים, מכנסיים שיש להם דעה על כמה אכלת הרגע. אולי המכנסיים משקרים! יש יותר מדי שקרים ונזיפות פוליטית כרגע מבלי שגם המכנסיים שלך יכנסו למעשה.

אז תבורך. עשית דבר מדהים. ואתה נאהב; אתה מסוגל לחיים של שמחה ומשמעות גדולה. מזה אתה עשוי. ובשביל זה אתה. אז שמרו על עצמכם; לדאוג אחד לשני. תודה לך.