המקום בו אני כותב

בעבר, לקחתי לתשומת ליבי את עצתה של וירג'יניה וולף לגבי חדר משלי. בכל מקום בו גרתי, ביליתי זמן ואנרגיה בהקמת משרד, חלל משלי - עם שולחן כתיבה מתאים, מסמכים מסודרים בקפידה בארונות תיוק, פרסים ותעודות מוצגים על הקירות - בניסיון ליצור חדר מתאים לסופר, מנסה בכל פעם ליצור לעצמי מקום קבוע. אבל אז נולדו לי ילדים ועברתי דירה יותר מדי פעמים, ומקום הכתיבה שלי הפך ממש כאן, ממש עכשיו. אני יכולה להקדיש זמן ליצירת מקום כתיבה, או שאני יכולה להקדיש זמן לכתיבה, כי אין זמן לשניהם. ומכיוון שכל המקומות מתגלים כזמניים, אני בוחרת לכתוב.

אני מבין עכשיו ש"החדר" של וולף הוא יותר מרחב זמני מאשר מרחב פיזי. אני זקוק לזמן יותר משאני זקוק לארון ספרים מובנה. לקח לי יותר מדי זמן להבין את זה. הייתי צריך לדעת, מההתחלה. אחרי הכל, את הסיפור הקצר הראשון שלי שפורסם כתבתי בכתב יד במחברת שישבה בבית בריברסייד, קליפורניה, שנשכרתי לנקות. פעם כתבתי במשך ימים בדירה נטולת כל הרהיטים מלבד פוף. חיברתי סיפור עטור פרסים באזור המשולב של סלון/פינת אוכל/מטבח בדירה מרוהטת זמנית בסידני, נברסקה, תוך כדי דהירה בשעון בזמן שבני בן השנתיים נמנם בחדר הסמוך ובני שטרם נולד בעט בתוכי. עבדתי במרתפים, מקליד ביד אחת, בזמן הנקה. שרבטתי רעיונות במחברות במהלך משחקי כדורגל וחזרות בלט. אפילו כתבתי בחשאי במשרד של בית קברות כשאני אמור לארגן אנשים מתים בגיליון אלקטרוני של אקסל.

בשלוש השנים האחרונות, כתבתי את רוב הזמן ליד שולחן כתיבה מעץ אלון בן מאה שנה בפינת חדר השינה הראשי בביתנו בווסט הרטפורד, קונטיקט - חלל שהמחשב הנייד שלי חולק עם המחשב של בעלי, יחד עם אוסף משתנה ללא הרף של לגו תועים, כרטיסי זיכרון של כפל, מכוניות עץ שצריך להדביק את הגלגלים בחזרה, חוט לתפירת כפתורים חסרים, הערכות ההוראה שלי, חשבונות שלא שולמו, צבעי פסטל, חלקי פאזל וגוש עץ מאובן.

זה היה סידור זמני. כשאני מתיישבת לכתוב את זה, אני צריכה לדחוף הצידה שתי אבנים חלקות שכותרתן "אבא" בטוש פרמננטי, תכשיטים מהאטב, ושקית זיפלוק שכותרתה "הדלעת שלי" ובה תשעה זרעים שנקטפו בקפידה. לפעמים, הילדים נמצאים איתי בחדר, משחקים או קוראים על המיטה - כי החדר הזה הוא אחד החדרים הממוזגים הבודדים בקיץ, החדר החם ביותר בחורף. הכל קורה בחדר הזה. ועדיין, הכל זמני.

המגירה המרכזית מכילה מיקרוקוסמוס של שולחני, ביתי, מוחי הכותב שלי. כלומר, היא כמעט ולא מכילה שום דבר בעל שימוש מעשי מיידי. לפעמים אני חושבת שהייתי רוצה לפתוח את המגירה ולמצוא מערך מסודר של עטים ועפרונות, פתקיות פוסט-איט בגדלים וצבעים שונים, סוגים שונים של סרט דביק - כל מה שליבי, חובב ציוד משרדי, יכול לחפוץ - אבל אני לא בטוחה שזה באמת נכון. במקום זאת, המגירה מכילה אוסף של קמעות מגלגולים קודמים: קופסת גפרורים של פושקין ממלאת מאתיים שנה להולדתו בשנת 1999, חתיכות של חוטי חשמל מבית שחיווטנו מחדש בלינקולן, נברסקה, חרוזים של שרשרת שבורה שבתי רצתה פעם לתקן, כרטיסים לאירוע "ליל כל הקדושים" בספרייה מיום 31 באוקטובר 2011, שמעולם לא התקיים בגלל סופה אלפרד שכיבתה את האורות לשבוע, מפתחות לכספות אש שכנראה כבר לא בבעלותי, זכוכית מגדלת שהגיעה עם מילון אוקספורד הקומפקטי לאנגלית שלי בשנת 1992, קוצצי ציפורניים לתינוקות שהגיעו עם התינוק שלי בשנת 2005, חבילה סגורה של קלטות מיקרו ריקות ושני גלילים של סרט 35 מ"מ שלא נעשה בו שימוש שנרכש במאה אחרת, מד צעדים שבור, חוליות נוספות לרצועת שעון כסופה, תכשיטי פלסטיק כחולים שהיו מתנות מבני, ואם תחפרו לעומק, אולי אפילו משהו יותר פרקטי כמו קופסת סיכות וכמה עטים.

לפעמים אני לא מוצא סרט הדבקה שיציל את חיי, אבל כל החפצים האחרים האלה תמיד בהישג יד, ובתוך כל הצדדים האלה, אי-הסדר וחוסר הוודאות, אני כותב. לא רק שסדר ומאורגן דורש זמן, אלא שסביבה מסודרת גורמת לי להרגיש מחויבת לחשוב על מחשבות מסודרות. והן אף פעם לא מגיעות ככה. אי-הסדר משחרר; מי ייתן והכל יבוא בכל דרך שהיא. מי ייתן שטבול בים האי-סדר ואשלוף את החפצים שמנצנצים באור ההווה. מי ייתן ואשמור את מה שחשוב ולדחוף את השאר ליום אחר.

אז זה עוזר איכשהו, אני מניח, לדעת שבכל רגע אני יכול לפתוח את המגירה שלי וללטף פיסת גרניט מהרי בוקס ספרינגס, 4,900 מייל משם. אבל השולחן הזה הוא לא המקום היחיד שאני כותב בו, כי למדתי לכתוב בכל מקום, בכל מקום. אני נושא איתי מחברות ועטים תמיד. אני לוקח את החדר שלי איתי. אני צולל במגירה של המחשבות שלי. הכל זמני.