כתבתי את זה כמה ימים לאחר שאמא שלי נפטרה היום ב-2 באוקטובר 1989. נשאתי את זה איתי מאז שלא ידעתי אם מה שכתבתי נועד רק לי.
כשהזיכרונות מאותו לילה מציפים אותי שוב, אני מרגישה שהכובד של נשיאתו כל כך הרבה זמן הפכה אותי לחלשה. אני גם לא יודע מתי אני עלול להצטרף אליה (ואל אבא שלי), והסיפור האמיתי הזה יעבור איתי. אני מניח שעל ידי שיתוף זה איתך אני יכול לומר לך איזו אישה טובה היא הייתה, וכיצד כל מה שהיה לה בלבה ובראשה, היה האדם האחר.
אולי המילים האחרונות של אמא שלי ראויות לקהל רחב יותר... במיוחד של בנים, כי אין לנו מושג מה קורה בלב של אמא, אפילו כשאנחנו חושבים שאנחנו מבינים את רגשותיה כלפינו; למעשה לעולם לא נוכל.
-סוהיב אלווי, בן מאוחר מדי.
מה היא אמרה?
השמש שקעה כשנכנסתי לתא נמרץ, שם היא שכבה על גבה והסתכלה על אחותי הגדולה ואחי, שהיו איתה אחר הצהריים. היא סובבה את ראשה מיד כשנכנסתי וכשהתכופפתי לנשק אותה היא הסתכלה בעיני ואמרה משהו. זה היה אחד מאותם רגעים שבהם תפסת את המילים אבל אתה לא יכול לבטל אותן מיד. כמו אותה ננו-שנייה כשהכדור פגע בך אבל הכאב עדיין לא התחיל.
היא לא יכלה לדבר יותר בקול בימים האחרונים ורק התאמצה, כשקוצר נשימה מושך את דבריה. היא הייתה גומעת אוויר כל כמה שניות ובכל זאת הייתה רוצה לדבר איתנו. הפה שלה היה נפתח וחצי לחישה הייתה יוצאת או בכלל לא. לעולם לא אשמע את קולה שוב במשך הימים הספורים שנותרו לה איתנו.
הרגעתי אותה כדי לחסוך ממנה את המאמץ לדבר. זה קורה כשאתה ממהר מדי להשקיט מישהו שסובל מכאבים. אבל ידעתי שהמילים חנו את עצמן במוחי בצורה נשגבת. כמו המוזיקה ששמעת בדרך אגב מבלי לשים לב אליה ובכל זאת אתה יודע שאתה יכול לזמזם אותה אם תמשיך להתעמק ברגע שלפני שהיא תגווע לנצח.
ידעתי שהיא גוססת וקרוב מאוד לעזוב אותנו. לאחר מאבק קשה במשך תשע שנים עם כיב פפטי סרטני ומגוון של סיבוכים אחרים, אמי הפכה שברירית מכדי להמשיך במאבקה. שברירית וחלשה, היא בכל זאת שמרה על החיוך שלה, והעקשנות שלה שבה היא העלתה אותנו כנגד כל כך הרבה סיכויים עדיין הראתה.
אבל יכולתי לראות שהיא פוחדת; היא לא רצתה למות ולא רק בגלל שהיא אהבה את כולנו כל כך. היא הייתה מישהי שנהנית מהחיים ולדבר עם אנשים. היא נאבקה בגידול סרטני מספיק כדי לראות את כולנו נשואים, והחזיקה וחיבקה את כל נכדיה במהלך מחלתה, מלבד שני הבנים הבאים שלי שייוולדו מאוחר יותר.
מה היא אמרה? האם היא רצתה שהכאב ייפסק?
בהיותי הצעירה ביותר ביליתי איתה הכי פחות זמן, ואחי ואחותי היו ברי מזל שגדלו איתה כשהיא הייתה חזקה יותר. היא נאבקה עם הבלוז שלאחר עצמאותה של השתקעות בדירת שני חדרים קטנה וחצר פנימית בסאדר בעיר המתהווה קראצ'י, יחד עם דודי ומשפחתו וקרובים צעירים במעבר, ומצאו את רגליהם לפני שהם המשיכו לעולם.
בתו של ביורוקרט בכיר בראג' הבריטי, היא למדה בלאקנוב, דלהי וסימלה (בירת הקיץ שאליה יעבור אביה עם הממשלה). היא אהבה אמנויות מילדות, אהבה ריקוד קלאסי וניגנה בסיטאר.
אבל כשאבי נאבק למצוא עבודה מבלי לפגוע ביושרה שלו, שכן הוא היה עיתונאי לפני החלוקה, מחונך היטב וחזק בערכים, אמי דאגה שהיא תהיה שם בכל דרך עבור שני ילדיה, מלמדת ולימדה אותם בבתי הספר המיסיונרים הטובים ביותר.
הגעתי לעולמה באיחור ואף פעם לא שמעתי אותה מתלוננת למרות חינוך כמעט נסיכי. היא התאהבה באבי שהיה בעל אישיות מטלטלת ואהבה אותו עד סופו, עמדה לצידו לאורך כל הדרך גם כשעולמו התפורר סביבו.
הזיכרון המוקדם ביותר שלי ממנה היה האישה חייכנית והעליזה שמצאה משהו טוב בכל דבר וכולם. עד אז אבי הבטיח לנו דירה נפרדת באמצע הדרך בין כביש טאריק לצ'יל וואלי קותי המפורסם. הוא התחיל לעבוד בחדשות הבוקר וברדיו פקיסטן, אבל מה שהוא ידע לא היה מה שאנשי השלטון והתקשורת רצו לשמוע אז. במאמץ להביא את האמת, חלק גדול מעבודתו ייגנז, ואמי תחיה את פגיעתו.
הזיכרונות הבזיקו בי כשצפיתי בה מנסה להסדיר את נשימתה, שהייתה מגיעה לעתים קרובות עם הפסקה ומשכה במאמץ. היא דיברה בעיניה כמו שפתיה, אבל נשימה נשימה, פיה היה סגור רק לעתים רחוקות בגלל הלחישה. באותו רגע עיניה הפכו לחיות, וכמעט יצאו לשאול אותי מה היא רוצה.
מה היא אמרה? כוס מים? עוד זריקת כאב?
אני לא זוכר שהיא ביקשה ממני משהו חוץ מלהביא משהו מהשוק למטה. היא הייתה עושה את כל הקניות שלה בעצמה, ומשאירה את ילדיה ללמוד בבקרים ואחר הצהריים. בימי ראשון בבוקר הייתה מקהלה בבית כשהתעוררתי מאוחר. היא הייתה כל כך פופולרית בקרב המשפחה שתמיד היה מישהו שיבוא לצחוק איתה ולשתות תה כשהם באים מהצד הזה לעשות קניות.
היא הייתה עוזרת לבני הדודים שלי בכל דרך שהיא יכולה, במיוחד ללמד, ואחד מהם תמיד אמר שהוא חייב לה את פטירתו מהתיכון. היא הייתה אשת סודן של כל הנשים בבניין הקטן, שנקרא בפי כולם באג'י . היא הייתה מקשיבה לפחדים ולצערם האינטימיים ומספרת לה בצחוק על כל מה שמצחיק שיקרה במשק הבית ובחייהם האישיים. נראה שהם שאבו את האושר שלהם רק מחברתה לבדה, כי היא מעולם לא העירה על חייהם האישיים או העבירה אותם. אולי בגלל זה הם בטחו בה כל כך. היא לעולם לא תדבר בסוד של אף אחד.
מה היא אמרה? האם היא רצתה לספר לי משהו שצריך לעשות בשבילה?
כבר החשיך עד שהייתי לבד איתה. צפיתי באור הירח הרך מסנן מבעד לחלון הזכוכית הכהה ונח בשקט על עפעפיה הסגורים. זכרתי את אהבתה אליי מכל הבחינות. מחזירה אותי מבית הספר כפעוט, רדינג משתובבת איתי, שוברת את התנומה שלה כדי לבשל לי ארוחה חמה בשעות מוזרות אחר הצהריים וכאשר היה לי חום להישאר ערה רוב הלילה.
נשענתי לאחור על הכיסא וחשבתי כמה מעט החזרתי לה, מלבד להיות איתה פיזית כדי להסיע אותה לאנשהו, או לאכול איתה ארוחה כשלא למדתי או שוטטתי עם חברים. התבוננתי בפניה מונחות בחוסר נוחות על הכרית, מעט עוויתות בגבותיה כדי להצביע על כך שהיא לא מרגישה בנוח בפנים.
ואז חייתי רגע שיישאר איתי עד הנצח. בשקט הלילה הזה נשמעו דבריה בבירור פתאום, כאילו השעה האפלה ביותר של הלילה הפכה את עצמה לשמש הצהריים בהבזק. פשוט ישבתי שם והתבוננתי בפניה. החזה שלי התמלא ואז נהיה קהה. הייתי המום מכדי להזיל דמעה, שלא לדבר על לבכות.
עד היום אני רואה אותה עושה את המאמץ הזה להגיד את מה שעשתה. עד היום המילים שביקשה לומר אך לא יצאו, חיות איתי לנצח. עד היום אני יכול לקרוא את הפה והעיניים שלה. עד היום אני רואה את הדאגה בעיניה הסחוטות.
אני רואה עכשיו שאחרי ימים ארוכים של עבודה עם מעט שינה במהלך הימים האחרונים, כנראה נראיתי פרוע, עייף ועייף. היא לא רצתה ממני כלום.
מה שהיא ביקשה היה, הוא ויישאר בלב אהבתה של כל אם לילד שלה, לא משנה כמה גדלנו...
אני בוכה מבפנים בגלל מה שהיא ביקשה באותו ערב. דמעות לעולם לא ייצאו כי הם המומים מדי. אולי עדיף להשאיר רגשות קפואים בזמן כדי שהם ישמרו על צורתם עד לנצח.
אתה מבין, עם כל כאב התופת שלה, עד לכמה נשימות וכוחותיה האחרונים, היא ראתה אותי נכנסת פנימה ועם כל הדאגה שהפגינה בכל פעם שנכנסתי לבית כשהיא נראית עייפה, שאלה שוב:
"בן, אכלת משהו?"
COMMUNITY REFLECTIONS
SHARE YOUR REFLECTION
11 PAST RESPONSES
A mother's love never ends.
I am sure thoughts of concern for their childrens' welfare is all on the minds of all dying moms. Beautifully expressed.
Thank you Sohaib for sharing your expereince so beautifully. Helped me to understand what my mother was trying to say in her last few days of life - she passed away last year in July in India.
Well done. It's the simplicity and the "you've still got some living to do" in his mother's last words that are so moving. While I can see this being something that would have more likely come from my grandmother, Nellie, who always insisted on feeing anyone the minute they entered the door of her farmhouse, it is emblematic of the unconditional love of a parent.
As the mother of two sons, who loved/s and misses her mother who, after a long battle, passed almost exactly two weeks before my first son was born, I can bear witness to the poignancy and enduring love, as beautifully shared by Sohaib Alvi. Thank you for sharing. That loving does not die, simply changes. The last thing my mother said to me, distanced by miles but not by Spirit was "I love you", in a voice so soft and with such great effort that it almost did not sound like her; or, that she was whispering into my ear as if it was another kind of blessing. The last thing I said to her was, "I love you, too." I still do. Until we meet again, Mom.
I truly am touched by this article. My mother is now 92 years old and has never gone through what you have encountered.I can only hope that when my mother dies I can feel the same feeling that you had with her passing.
Thank you for sharing the feeiings and good deeds of several people who were so inspiring. They were all very uplifting and encouraging, setting a good example of how we might also feel. I had the image of people all over the world reaching out to touch each other with their beautiful stories of love and caring. I would like to be a part of that.
My goodness. A mother's love never ends.
What a moving article! From it, I feel the sorrow from your heart, and the immense beauty and grace of your mother. Thank you for sharing.
Thank you for this memory. It brought back to me a very similar one. My mother was just coming out of her anesthesia following cancer surgery. The first thing she said to me was, "Did you have a good time with your friends last night?" It was such a non-sequiter it took me a few moments to get my head around it!
Truly beautiful.