סטיוארט בראון: אני יכול לשאול אותך כהורה וכל הורה אחר שמקשיב עם ילד צעיר, אתה יודע, תגיד ילד מעל גיל 3 אבל
ושזו דרכו של הטבע לומר שזה מי שאתה ומה שאתה. ואני בטוח שאם תחזרו אחורה ותחשבו על שני ילדיכם או על עצמכם ותחזרו אל הזיכרונות המוקדמים ביותר, עמוסי הרגשות, החזותיים והקרביים של מה שבאמת נתן לכם שמחה, תהיה לכם איזושהי תחושה של מה היה טבעי עבורכם והיכן טמונים הכישרונות שלכם. אז בגלל זה אני כותב את זה. אני חושב שזה די חשוב.
גב' טיפט: כן. האם אתה, אממ — אני חושב שזה אופנתי להגיד שהתקשורת הורסת את הילדים שלנו והם צופים יותר מדי בטלוויזיה ומשחקי וידאו הורסים אותם. ואין ספק שאחת ההשפעות של שמירה על בטיחות הילדים שלנו בתוך הבית היא שאנחנו סוג של הופכים אותם לשבויים בטכנולוגיה. זו יכולה להיות השפעה אחת. אבל אני אגיד שכשאני מסתכל על כמה מהמשחקים מבוססי המחשב והאינטרנט שהילדים שלי מגלים, כמה מהם אינטראקטיביים להפליא. ויש הרבה דמיון.
ד"ר בראון: בטח, הם כן.
גב' טיפט: אני מתכוון, האם חלק מזה בסדר?
ד"ר בראון: אה, בטח, כמובן. כלומר, המחקר לא ממש טוב, בתחום שלי. זה די טוב על ההשפעות של טלוויזיה אלימה, למשל, חשיפה ממושכת של טלוויזיה אלימה. אבל, אבל המחקר על משחקי וידאו, במיוחד אם זה סוג של שימוש במשחק וידאו לא ממכר, אינו מוצק במיוחד. ואני חושב שיש ראיות לכך שכמות מוגבלת של משחקי וידאו כנראה מגבירה את כושר הדמיון והכישורים. ומשחקי הווידאו החדשים שעוצבו ומשלבים תנועה צפויים להיות הרבה יותר טעימים לגוף ולנפש מאשר, נניח, כזה שהוא אך ורק מסך דו מימדי והאגודל שלך על גאדג'ט.
גב' טיפט: ממ-הממ. האם המעורבות של הגוף באופן כללי באמת חשובה מבחינת ההשפעות החיוביות שציינת במשחק על בעלי חיים ואנשים?
ד"ר בראון: בהחלט. אני שמח ששאלת את השאלה. חלק מהמוח שנקרא המוח הקטן, לפחות כשהלכתי לבית ספר לרפואה, נחשב רק לעזור בתיאום תנועות העיניים ואיזון הגוף. כעת, עם טכניקות הדמיה מעודנות, אנו רואים שיש קשרים בין המוח הקטן לקליפת המוח הקדם-מצחית שנדלקים על ידי תנועה תלת מימדית. ויש כל עדות לכך שתנועה מאיצה את הלמידה. וזה בחיתוליו, אבל יש מספיק ראיות לכך שזהו - אלו חלקים ממחקרים שהמכון הלאומי למשחק מנסה לארגן כי נראה שהם חשובים מאוד.
גב' טיפט: ובכן, אתה יודע, אני מופתע מכך שאנו מנהלים את השיחה המאוד רצינית הזו על משחק.
ד"ר בראון: ובכן, זה רציני, אתה יודע? אנחנו לא רוצים שיקרה שום שובבות בתוכנית הזו.
גב' טיפט: זה נכון. אני מתכוון, רק ספר לי איך המחקר הזה, בטבילה הזו שיש לך במשחק כמחקר, איך זה משנה את החוויה שלך בחלק הזה של החיים? או איך זה משנה אותך?
ד"ר בראון: ובכן, אני נותן לעצמי לפחות שלוש או ארבע שעות ביום למה, עבור בחור זקן, משחק חופשי ספונטני. זה, אתה יודע, זה יכול להיות קריאה או מה שהייתי מכנה כמו טניס נוכלים באיכות נמוכה במיוחד, טיולים רגליים, משחק עם נכדים. אבל אני, אתה יודע, אם יעבור יום ולא הייתה לי, בגיל הזה, איזו תחושה של חוסר זמן, חופש וחוסר תכלית, כנראה אהיה קצת מטומטם עד ארוחת הערב.
גב' טיפט: אבל, ילד, טיפוח הערכה לחוסר זמן וחוסר תכלית, זאת אומרת, זו עבודה בתרבות שלנו.
ד"ר בראון: לא אמור להיות. צריך להיות חלק מאיתנו - ואתה יודע, אתה מחליש את ההפסקה, מצמצם את ההפסקה והילדים לומדים שמה שחשוב זה ביצועים אקדמיים. ואילו, כנראה כמויות שוות אם לא יותר נלמדות במגרש המשחקים בהפסקה. רוב הילדים נמצאים מחוץ לזמן כשהם במגרש המשחקים בהפסקה אם זה משחק חופשי.
גב' טיפט: תגידי עוד קצת על זה. למה אתה מתכוון "מחוץ לזמן"? זאת אומרת, זה ביטוי כל כך מעורר.
ד"ר בראון: ובכן, אם מישהו היה מקבל שידור חוזר של מייקל ג'ורדן באחד מהמשחקים האחרונים באליפות ה-NBA ורואה אותו מטה את הרצפה עושה כמה מהלכים שהוא מעולם לא עשה בעבר ומעיף את הכדור לסל, אני בספק אם, באותו זמן, הוא באמת מודע לכך שהבאזר עומד ללכת או כך - אני חושב שהוא מחוץ לזמן. ואני בהחלט יכול לתת לך מהחיים שלי זיכרונות מהתחושה הזו. רק, נגיד בשבוע שעבר, הייתי בהופעה מוזיקלית נחמדה שנערך במונטריי, ואתה יודע, הלכתי לאיבוד בתוך המוזיקה והייתה לי הרגשה של, אתה יודע, סוג של תחושה אוקיאנית של לא להיות שם. וזה לא היה משהו שציפיתי שיקרה. אבל זה היה מהנה. צופה בנכד שלי על הרצפה עם הפוחלץ שלו מדבר אליו, נצחי. וזה שונה עבור, עבור רבים מאיתנו.
אבל אני חושב שזה, אתה יודע, מצב משחק של הוויה שהוא תחושת עדיפות חשובה שאתה לא מנסה ונאבק לקראתה, אלא אתה מנסה ולתת לזה לקרות לעצמך מבפנים מה שעובד בשבילך.
גב' טיפט: הזכרת קריאה, ואני לא יודע אם קריאה תיכנס להגדרה של משחק, אבל זה משהו, עבורי, שהוא מאוד מהנה ומעביר אותי למקום נצחי. האם הקריאה נחשבת עבורך?
ד"ר בראון: אה, כמובן.
גב' טיפט: כן.
ד"ר בראון: מאוד. ואני שותף לזה, באותה חולשה.
גב' טיפט: וכך, אתה יודע, כשאתה מדבר על נצחיות שיש לה תהודה רוחנית. איך אתה חושב על הרוחניות של משחק זה - אולי היית שם על זה מילים אחרות.
ד"ר בראון: ובכן, אני לא יודע שיש לי דרך חדה לחשוב על זה. אני יכול לתת לך חוויה פרטית שהייתה עבורי חוויה רוחנית.
גב' טיפט: ממ-הממ.
ד"ר בראון: כשעבדתי עם נשיונל ג'יאוגרפיק ו- זכיתי, זכיתי לבלות זמן עם חוקרי משחק באפריקה, אני זוכר היטב בוקר אחד כשצפיתי בגאווה של אריות ושתי לביאות תת-בוגרות קמות, מסתכלות זו בזו - ויש תמונה של זה במגזין נשיונל ג'יאוגרפיק , מה שנראה מרחוק, אבל זה היה סוג של קרב. ובזמן שצפיתי בזה, הייתי המומה מההרגשה שזהו - כמעט בא לי דמעות מדברים על זה עכשיו - שזה אלוהי.
יש כאן משהו אלוהי שמתעלה על הטורף שלהם ועל, אתם יודעים, האדום והשן והטופר וכל השאר. עכשיו זו ההשלכה שלי על זה, אבל זה עדיין היה מאוד משמעותי עבורי. ואני חושב שלראות ילד צעיר רק שקוע במשחק ולצפות בהם מקרוב זו חוויה רוחנית. ויש רוח שמתעוררת במשחק. משהו לא חומרי שהוא חלק ממנו שלפחות קשה לי להגדיר אותו כסתם יונים שרוצצים סביב מערכת העצבים.
גב' טיפט: נכון. ואני מתכוון, אם אתה אדם דתי, האם יש לך דימוי שונה של אלוהים בגלל זה?
ד"ר בראון: כן. אני כן.
גב' טיפט: מה זה עושה לדימוי האל שלך להיות חובב משחק?
ד"ר בראון: ובכן, אני חושב, אתה יודע שיש לי - מאז שאני - רגל אחת תמיד תקועה במדע, יש לי איזושהי תחושה שזו דרכו של אלוהים להתפתח - של דברים שמתפתחים ביקום הביולוגי שלנו. שחלק מהכוח המניע מאחורי השינוי, אה, מגולם באלה - התכונה המתהווה הזו, המערכת המארגנת את עצמה שנוטה לרתק את מערכת העצבים ואת ההתנהגות של בני אדם אבל - שאני קורא לה משחק.
גב' טיפט: הממ.
ד"ר בראון: וזה מבחינתי מתרחב ומקצת נותן לי תחושה של אחדות עם זמן ומרחב וקביעות ואפילו הגלקסיות, שגם הן מתארגנות ומתעוררות מעצמן.
גב' טיפט: זו דרך נעימה מאוד עבור אלוהים לארגן ארגון עצמי. דרך משחק.
ד"ר בראון: ובכן, יש גם אלימות ויש עוד כמה דברים שאתה רואה שאני לא רוצה להיות, אתה יודע, פוליאנה בקשר לזה...
גב' טיפט: כן.
ד"ר בראון: ... כי בהחלט ראיתי את העולם בו - אתה לא יכול כפסיכיאטר או חוקר אלימות לא לראות את הצד השני.
גב' טיפט: ממ-הממ.
ד"ר בראון: שגם אני ראיתי.
גב' טיפט: אבל זה חלק מהתמונה הגדולה.
ד"ר בראון: בטח שכן.
גב' טיפט: שזה גם חלק מהתמונה הגדולה. אני מתכוון שאנחנו מקבלים הרבה פרסום של האחר הזה - של האלימות. יָמִינָה?
ד"ר בראון: אני אגיד. אני אגיד שכן. וזה שם. זה אמיתי, אי אפשר להתחמק מזה.
גב' טיפט: ממ-הממ. על מה היית רוצה לדבר? על מה לא שאלתי אותך שמחייה אותך בזה שאתה רוצה לחלוק עם אנשים?
ד"ר בראון: ובכן, אני חושב שהתחושה שאם אתה חי חיים בלעדיו, כן, החיים שלך יכולים להימשך בסדר, זה - אתה תשרוד, אתה לא הולך למות אם לא תשחק.
גב' טיפט: בלי זה, עם משחק, נכון. בלי משחק.
ד"ר בראון: בלי משחק.
גב' טיפט: ממ-הממ.
ד"ר בראון: אבל, אה, זו סוג של תחרות סיבולת או סוג של שמחת החיים פוחתת אם לא משחקים. ובמיוחד, אם הורים מתוחים ומארגנים יתר על המידה את ילדיהם בתקווה שהם יצליחו, היכנסו לפרינסטון, תרוויחו הרבה כסף, כדי שהם יתעקשו שכל רגע יהיו דייטים או כדורגל או בלט או התעמלות או, אתם יודעים, מוזיקה כאן, שחלק ממהות החיים מתפספס.
גב' טיפט: ממ-הממ.
ד"ר בראון: וזה דבר אחד וזה חשוב לי. וכנראה, הדבר הנוסף שלא דיברנו עליו אבל שבאמת הדהים אותי מאז שהייתי סטודנט למשחק, הוא להסתכל על העיצוב הביולוגי של להיות אנושי. וכשתסתכל על זה מקרוב, אני אתן לך אנלוגיה. לברדור רטריבר משחק כל חייו ומת כילד. זאב סוג של מוותר על דבר ילדותי, סימני ריח כפולים, יש לו התנהגות אלפא, שולט בהתרבותו, והוא בעל חיים מוצלח מאוד אם הוא לא נהרג על ידי בני אדם - אבל לא משחק הרבה. אבל אם תסתכל על האדם ותסתכל על מערכות העצבים שלנו ועל מה שהייתי מכנה הפיזיונומיה שלנו, איך שאנחנו נראים ואיך שאנחנו מעוצבים...
גב' טיפט: נכון.
ד"ר בראון: ... אנחנו באמת מתוכננים לשמור על תכונות דמויות משחק לא בוגרות לאורך מחזור החיים שלנו. זה חלק מהותי מהעיצוב שלנו. אנו יודעים שבני אדם מסוגלים כעת לנוירוגנזה, להתפתחות עצבית חדשה לאורך כל החיים, בעוד שרוב היצורים האחרים אינם יכולים. זה חלק עיצובי בלהיות אנושי. עכשיו קח את זה לענייני מדיניות.
גב' טיפט: ממ-הממ.
ד"ר בראון: האם אנחנו הורים ככה? האם אנחנו מלמדים ככה את הילדים שלנו בבית הספר? האם אנו מנצלים את העיצוב? האם גם אנחנו רואים שיש סכנות? גיל ההתבגרות הקבוע של האדם אומר שאנו עלולים להיות נתונים להתנהגות אי-רציונלית ואימפולסיבית. אולי החוקים שלנו והמוסדות שלנו צריכים לעזור לשקף את זה קצת יותר. אם לא נשחק, מה ההשלכות? אנחנו יותר זוחלים. אנחנו יותר פראיים. אנחנו יותר - חסרים לנו כמה מהתכונות האלה שהזכרתי קודם לכן בתוכנית.
גב' טיפט: אני חושבת שביצירת חיבור בין משחק לבגרות וחוכמה, כי את יודעת שזה משהו שאני שומעת, את מאשרת - אני חושבת שאחת החוויות הכי מפתיעות שחוויתי שבהן נהניתי להתבגר, את יודעת, בערך לקראת החלק האחרון של שנות ה-40 שלי, וזה שאני באמת חושב שאני נהנה יותר מהחיים ונרגע, ו...
ד"ר בראון: כל הכבוד לך.
גב' טיפט: ... וזורק את עצמי למשחק בצורה שלא עשיתי כשהייתי צעיר יותר, ואתה יודע, משיג דברים. אני מקווה, אני עדיין משיג דברים אבל אני לא...
ד"ר בראון: השגת חוכמה מוקדם יותר מאשר רובנו. ללא ספק הייתי רופא מכור לעבודה במשך יותר מדי זמן בחיי.
גב' טיפט: נכון. אבל אני מתכוון שזה המודל בתרבות שלנו של מה זה להיות בוגר. כלומר, להיות בוגר זה להיות הזאב הזה. זה משאיר מאחור את התנהגות הלברדור. אני מתכוון, ברור, אני יודע מה אתה אומר.
ד"ר בראון: נכון.
גב' טיפט: יש קו בין להיות המתבגר הקבוע לבין להיות בן אדם שובב ובוגר. אבל, אממ, אני לא - אני חושב שאתה צודק שהתרבות שלנו לא יודעת איך לדבר על המשחקיות הזאת בתור חוכמה, סוג של.
ד"ר בראון: יש סוג של פרדוקס וזה לא אומר שאנחנו צריכים להיות חסרי אחריות.
גב' טיפט: ממ-הממ.
ד"ר בראון: בדיוק ההפך. בכך שיש לך אמפתיה ואמון וחמלה, שלדעתי הם תוצרי לוואי של החיים המשובבים בגלל שנשאר לך קצת, זה לא אומר שאתה פשוט הולך לעשות מה שאתה רוצה בנהנתנות. יש גבולות שהם בהחלט חלק מ...
גב' טיפט: נכון.
ד"ר בראון: ... לשחק. אבל זה לא אומר שאתה צריך להיות מטומטם או רציני כל הזמן. כלומר, תראו את רייגן וגורבצ'וב בשיחות באיסלנד. הם נשברו לגמרי עד הבוקר שבו היו אמורים לעזוב, רייגן אמר, 'בוא נאכל ארוחת בוקר ביחד'. והוא נכנס, התחיל לספר בדיחות מלוכלכות, ואז גורבי התחיל לספר בדיחות מלוכלכות. הם ארגנו מחדש את הוועידה והם טיפלו במצב הטילים. כָּך…
גב' טיפט: אבל קשה להפוך את זה לפרדיגמה...
ד"ר בראון: כן, אני יודע. אני לא מצפה שנעשה את זה עם האיראנים כרגע.
גב' טיפט: נכון. כֵּן. אני זוכר שהייתי בנסיגה פעם. אני חושב שזו הייתה נסיגה רוחנית, רצינית מאוד. ואני זוכר שכמה אנשים אמרו איך אחד הדברים שהם עבדו בהם בשלב זה של החיים שלהם היה משחק יותר, ומשהו על הדרך שבה הם אמרו את זה, על איזו עבודה קשה זו הייתה, גרם לזה להרגיש כמו מפעל נידון. ואתה יודע…
ד"ר בראון: ובכן, זה לא נשמע כמו...
גב' טיפט: ואני קצת דואגת שעכשיו גילינו מחדש - אנחנו מנהלים את השיחה הזו על הילדים שלנו. אבל האם אנחנו הולכים לגרום להם לעבוד כל כך קשה בלשחק שאנחנו נהרוס להם את זה? אז, אני מתכוון, איזו עצה היית נותן לאנשים להחלים את זה כחלק בריא מחיינו אם זה משהו שאיבדנו, ושהתרבות שלנו באמת פועלת נגדו?
ד"ר בראון: אני חושב שההחלמה של זה תלויה קצת בכמה ממנו היה לך בילדותך ואתה יכול להחזיר בצורת מבוגר לחייך העכשוויים הנוכחיים. אתה יודע, אני לוקח הרבה ביקורות על משחק של סוגים של אנשים. וכשאני נתקל במישהו שבאמת הייתה לו ילדות מתעללת והם אומרים, 'ובכן, אף פעם לא באמת שיחקתי. אף פעם לא הרגשתי חופשי לשחק״. זה לא שהם איבדו את זה. הם מרגישים שמעולם לא היה להם את זה.
גב' טיפט: כן.
ד"ר בראון: ובכן, אז אתה מתחיל בדברים כמו קצב ותנועה והדברים האלה שמייצרים תחושת עונג ושמחה באופן מהותי. ובכן, כפי שאומר בוב פייגן, "תנועה ממלאת לב ריק".
.jpg)
גב' טיפט: את מתכוונת כמו תנועה, ריקוד או ספורט או משהו?
ד"ר בראון: רוקדת, כן. ריקוד, אבל דברים שהם נטולי קונפליקטים אבל שאתה יכול לעשות כאלה שמייצרים תחושה של כמה מהדברים שדיברתי עליהם - תחושת עונג, של להוציא אותך מהדחיפות הזו של הזמן - שעובדים בשבילך, בין אם זה קריאה או ריקוד או טיול או שיחה בפאב או מה. אתה יודע, יש הרבה דרכים שונות. אבל אני חושב שחשוב למצוא את הדברים שעובדים בשבילך ואז, כמו שאמר קמפבל, אז "לעקוב אחרי האושר שלך".
גב' טיפט: ממ-הממ.
ד"ר בראון: מצא את האושר שלך ועקוב אחריו. אבל בדרך כלל ניתן לשחזר את האושר. זה כמו שאתה צריך להגיע אליו ולשלוף אותו, אתה יודע, מתוך הזיכרון שלך. אבל תגיעו לתמונות ויזואליות ודימויים רגשיים שהם - שמייצרים עבורכם תחושת עונג, ואז בונים עליהם. וזה בדרך כלל עוזר בהחלמה. וזה לא משהו שקורה בן לילה. זה תהליך איטי אבל מהנה.
גב' טיפט: אני חושבת שזה עשוי להיות מפחיד בגיל 60 לומר שזה חלק מהותי לחלוטין בלהיות אנושי שלא שמתי לב אליו ואני לא ממש טוב בו, ולא יודע איך להתחיל.
ד"ר בראון: אבל אתה יודע, זה שונה מלנסות ללמוד שפה חדשה, ללמוד סינית בגיל 60 כי סינית לא מוטבעת בך אבל משחק כן.
גב' טיפט: נכון.
ד"ר בראון: הצלחת לשחק רק מעצם היותך אנושי.
גב' טיפט: סטיוארט בראון הוא מייסד ונשיא המכון הלאומי למשחק ליד מונטריי, קליפורניה. הוא מחבר שותף של משחק: איך זה מעצב את המוח, פותח את הדמיון וממריץ את הנשמה.
COMMUNITY REFLECTIONS
SHARE YOUR REFLECTION
3 PAST RESPONSES
Brown, clearly a man of credence, has shone a light on why we seriously need to re-think what is happening in our modern families, schools, institutions and possibility even our workplaces. Play is about the freedom to take risks, to imagine, to create possibilities, to lose oneself in the moment. It is about connecting with who we are and about learning how we can bring a unique contribution to the world. The beauty of this article is that this is the first time I have heard a man of science proclaim that 'play' is part of our evolutionary life-cycle…. it doesn't or shouldn't stop once we grow up.
[Hide Full Comment]If there is evidence that shows play in childhood is essential in developing a healthy mind WHY WHY WHY aren't our school curriculums incorporating PLAY throughout our entire compulsory schooling years. That's all the way through to adolescence and into adulthood. No wonder our children are growing up with a whole myriad of mental health issues - anxiety, depression, low self-worth, violent behaviour…. Something obviously isn't working and maybe, just maybe this is the key.
What an awesome article! I definitely will start making a point to find activities to do that make me feel "outside of time" and happy this week! Thank you for that great interview, an invigorating look at play. :-)
Hey, I'm stepping on 60 and play around too! It's so much fun to see the world thru the innocence and purity of a child....so she takes over and I marvel at it all!