נאום קבלת נובל של אלי ויזל

"אנחנו חייבים תמיד לקחת צד. ניטרליות עוזרת למדכא, לעולם לא לקורבן. שתיקה מעודדת את המענה, לעולם לא את המיוסר".

בשנת 1986, בגיל חמישים ושמונה, זכה הסופר והפעיל הפוליטי היהודי-אמריקאי יליד רומניה אלי ויזל (30 בספטמבר 1928 – 2 ביולי 2016) בפרס נובל לשלום. ועדת נובל כינתה אותו "שליח לאנושות". ויזל עמד בכינוי הזה ברהיטות מעולה ב-10 בדצמבר באותה שנה - בדיוק תשעים שנה לאחר מותו של אלפרד נובל - כשעלה לבמה בבית עיריית אוסלו בנורווגיה ונשא נאום מרהיב על צדק, דיכוי ואחריות אינדיבידואלית שלנו בחופש המשותף שלנו. הכתובת נכללה בסופו של דבר ב"אלי ויזל: שליח לשלום" ( ספרייה ציבורית ).

שלושה עשורים מאוחר יותר, דבריו של ויזל מצלצלים בזמנים לא נעימים כשאנחנו נרתעים מההיבריס הדורי שלנו, מתוך אשליית הקידמה, נאלצים להתמודד עם המציאות העכשווית של גזענות, עינויים וחוסר צדק אחר מול החוויה האנושית. אבל לצד התזכורת לכמה טראגית נכשלנו בחזונו של ויזל, היא גם ההבטחה לאפשרות שתזכיר לנו לאילו גבהים נישאים של הרוח האנושית אנו מסוגלים להגיע אם נבחר להזין לא את הדחפים הנמוכים ביותר שלנו אלא המרוממים ביותר שלנו. מעל לכל, ויזל נותן הבטחה שהבחירות הללו אינן גרנדיוזיות ושמורה לבעלי הכוח אלא יומיומיות ואישיות עמוקות, המצויות באיכות הכוונה איתה כל אחד חי את חייו.

עם החוכמה שהרוויחה קשה של ניסיונו כניצול שואה, המסופרת באופן בלתי נשכח בספר הזיכרונות האיקוני שלו לילה , ויזל משבח את חובתנו לדבר נגד אי צדק גם כשהעולם נסוג אל מחבוא השתיקה:

אני זוכר: זה קרה אתמול או לפני נצחים. ילד יהודי צעיר גילה את ממלכת הלילה. אני זוכר את התמיהה שלו, אני זוכר את הייסורים שלו. הכל קרה כל כך מהר. הגטו. הגירוש. רכב הבקר האטום. מזבח האש שעליו נועדו להקריב את ההיסטוריה של עמנו ועתיד האנושות.

אני זוכר: הוא שאל את אביו: "האם זה יכול להיות נכון?" זו המאה העשרים, לא ימי הביניים. מי יאפשר ביצוע פשעים כאלה? איך העולם יכול לשתוק?

ועכשיו הילד פונה אליי: "תגיד לי", הוא מבקש. "מה עשית עם העתיד שלי? מה עשית עם החיים שלך?"

ואני אומר לו שניסיתי. שניסיתי לשמור על הזיכרון, שניסיתי להילחם במי שישכחו. כי אם אנחנו שוכחים, אנחנו אשמים, אנחנו שותפים.

ואז הסברתי לו כמה אנחנו תמימים, שהעולם כן ידע ושתק. וזו הסיבה שנשבעתי לעולם לא לשתוק בכל פעם ובכל מקום שבני אדם סובלים סבל והשפלה. אנחנו חייבים תמיד לקחת צד. ניטרליות עוזרת למדכא, לעולם לא לקורבן. השתיקה מעודדת את המענה, לעולם לא את המיוסר. לפעמים אנחנו חייבים להתערב. כאשר חיי אדם נמצאים בסכנה, כאשר כבוד האדם בסכנה, הגבולות הלאומיים והרגישויות הופכות ללא רלוונטיות. בכל מקום שבו גברים או נשים נרדפים בגלל הגזע, דתם או השקפותיהם הפוליטיות, המקום הזה חייב - באותו רגע - להפוך למרכז היקום.

ויזל מזכיר לנו שאפילו התנגדות משמעותית מבחינה פוליטית מתחילה תמיד באקט אישי - בקול אחד שמסרב להשתיק:

יש כל כך הרבה חוסר צדק וסבל שזועקים לתשומת לבנו: קורבנות של רעב, גזענות ורדיפות פוליטיות, סופרים ומשוררים, אסירים בכל כך הרבה ארצות הנשלטות על ידי השמאל ועל ידי הימין. זכויות אדם מופרות בכל יבשת. יותר אנשים מדוכאים מאשר חופשיים.

[…]

יש הרבה מה לעשות, יש הרבה מה לעשות. אדם אחד,... אדם אחד בעל יושרה, יכול לעשות הבדל, הבדל של חיים ומוות. כל עוד מתנגד אחד בכלא, החופש שלנו לא יהיה אמיתי. כל עוד ילד אחד רעב, חיינו יתמלאו בייסורים ובושה. מה שכל הקורבנות האלה צריכים מעל הכל זה לדעת שהם לא לבד; שאנחנו לא שוכחים אותם, שכאשר קולם יחנק נשאיל להם את שלנו, שבעוד שחירותם תלויה בנו, איכות החופש שלנו תלויה בקול שלהם.

זה מה שאני אומר לנער היהודי הצעיר שתוהה מה עשיתי עם שנותיו. בשמו אני מדבר אליך ואני מביע בפניך את תודתי העמוקה ביותר. אף אחד לא מסוגל להכרת תודה כמו מי שיצא מממלכת הלילה. אנו יודעים שכל רגע הוא רגע של חסד, כל שעה מנחה; לא לשתף אותם פירושו לבגוד בהם. חיינו אינם שייכים עוד לנו בלבד; הם שייכים לכל אלה שזקוקים לנו נואשות.

השלימו עם ויקטור פרנקל על החיפוש האנושי אחר משמעות ואונג סן סו צ'י, שזכתה בעצמה בפרס נובל לשלום חמש שנים מאוחר יותר, על חופש מפחד , ואז תבקר שוב בנאום קבלת פרס נובל הנוקב של ויליאם פוקנר על תפקידו של הסופר כמחזק הלב האנושי , על מכתבו היפה של אלבר קאמי, על מכתב הכרת התודה שלו בילדותו, על מכתב הכרת התודה שלו בילדותו , על מכתב הכרת התודה שלו. מדוע ז'אן פול סארטר הפך לאדם הראשון שדחה את הפרס היוקרתי .