שיעור בהשתחררות מאמא שלי

כנער, היו ימים רבים שבהם ריחפתי מעבר לדלפק המטבח, צפיתי באמא שלי מכינה רוטי טרי (לחם הודי), מוכן לחטוף אחד ברגע שהוא התנפח על הלהבה הפתוחה. כמובן, היא הייתה חוטפת אותו מיד בחזרה כדי למרוח מעט חמאה מעל לפני שתחזיר אותה. כמו ילד חצי רעב, הייתי צולל ישר לתוך הלחם הרך כאילו אף אחד לא האכיל אותי במשך ימים. אין כמו אמא שלך מבשלת. והאהוב עלי היה הרוטיס החם העגול עם סבג'י (ירקות בקארי), ופונג'בי דאל עבה (עדשים).

תוך דקות מרגע שנכנסתי בדלת, תהיה השאלה הבלתי נמנעת של "רוטי בנווה?" האם עלי להכין רוטי? הסבג'י והדאל היו מוכנים תמיד בבית שלנו, אבל הרוטיס נעשו בדרך כלל טריים בכל ארוחה. כמו כל האמהות ההודיות מהדור ההוא, היא עברה את התהליך שלה. היא הייתה שוברת בזהירות חלק קטן מהבצק הלוש, מגלגלת אותו לכדור עגול קטן בין כפות ידיה, מורחת בידיה לצורת דיסק; לאחר מכן, בעזרת מערוך עץ, מגלגלים אותו באופן שיטתי לעיגול מושלם על צ'קלה (בדרך כלל מעץ אבל במקרה שלה, שיש לבן מגולף עגול). לאחר מכן היא הייתה מניחה אותו בזהירות על הרשת העגולה על הכיריים, ואחריה את הלהבה הפתוחה כדי לנפח אותו. כאשר הבא כבר יצא, זה היה הזמן להתעדכן לגבי היום. הדבר היחיד שהיה ייחודי בתהליך שלה היה שהיא מעולם לא מיהרה - היא עשתה אותם לאט, בעדינות לטפל בכל אחד כאילו הכל בחיים נשען על הרוטי האחד הזה. אמא הייתה לפעמים אפילו מניחה את ידה השמאלית על הירך כמו שהייתה כל הזמן שבעולם, ומחזיקה רוטי מגולגל באחרת -- ומפטפטת איתי ובו בזמן שמה עין על הרוטי על הכיריים.

אחיו, בעלה, אמו ואחותו של המחבר, 2004 בקירוב

לפני כשבע-שמונה שנים, אירחנו מפגש בבית הוריי, וכמו רוב הפנג'בים (למעשה אני חושב שכולם :), יש לה תנור שני במוסך. הלוואי שהייתי נשאר לעצמי באותו היום אבל ניסיתי לעזור לה קצת. איחרנו קצת בלוח הזמנים והיא כמעט סיימה עם כל השאר, אז עכשיו רק היינו צריכים להכין את הרוטיס לפני שהאורחים יתחילו להגיע. ניסיתי לעבוד במהירות, בידיעה שכנראה אני ממהר אליה. כשמיהרתי לקרב את הכל לשולחן ליד הכיריים, קרה משהו שהלוואי שהיה לי את הכוח לבטל. צ'קלת השיש שתמיד ראיתי אותה משתמשת בה -- חמקה מהיד שלי ונפלה בחוזקה על רצפת המוסך הבטון. הוא השמיע צליל חזק ברגע שפגע במשטח, ונשבר לכמה חתיכות.

היה ברור מיד שאין דרך להציל את זה. הייתי בהלם מהיעדר המוח שלי והרגשתי נורא כשאמא שלי הביטה מעבר לכתפה כדי לראות מה קרה. כל מה שיכולתי לגייס היה, "אוי אמא, אני כל כך מצטער, אני לא יודע מה קרה." היא הייתה שקטה לשנייה ואז פשוט אמרה "קוי גאל נאהי", הגרסה שלה ל"זה בסדר". לאחר מכן היא ניגשה בשקט, אספה את החלקים השבורים והכניסה אותם לפח האשפה במוסך. היא תפסה במהירות קרש חיתוך חלק, והחלה לגלגל את הרוטיס . המשכנו בשאר הערב והיא לא אמרה שום דבר נוסף על העניין.

כמה ימים לאחר מכן, כשהתיישבנו לשתות תה, עדיין הרגשתי רע ותהיתי אם אוכל למצוא תחליף. העליתי את זה שוב אבל היא אמרה אל תדאג בקשר לזה, מה שנעשה נעשה. כשנשאלה כמה זמן יש לה את זה, היא ציינה כלאחר יד שהיה לה את זה במשך זמן מה. סבתה לימדה אותה איך להכין עליו רוטיס . הרגשתי כל כך רע ולעולם לא אשכח את המבט בעיניה כשהיא סיפרה בעדינות: "זה היה שייך לאמא שלי." אמא שלה! על מי היא כמעט ולא מדברת כי אין לה זיכרונות ממנה. אמה שנפטרה כשאמא הייתה תינוקת, והיא גדלה על ידי סבתה ואמה החורגת.

אחותי הגדולה סיפרה לי מאוחר יותר שצ'קלת השיש ניתנה לאמה על ידי הוריה כשהיא התחתנה, וזה היה הדבר האחרון שאמא שלי השאירה שהיה שייך לאמא שלה (ולכל השושלת שלה). היא הביאה אותו איתה מהודו לארה"ב כשהמשפחה שלנו היגרה לכאן.

כשאמא שלי ואני לגמנו תה באותו יום, היא לא שיתפה דבר מכל זה. כשהיא התמקדה בלהרגיש טוב יותר, בהינף ידה, היא פשוט אמרה, " ג'אן דה" (עזוב את זה), בעודה מזגה לי עוד תה ושאלה על היום שלי. גם עכשיו כשאני חושב על זה, דמעות זולגות. אם הייתי במקומה, אין סיכוי שלא הייתי אומר כלום. הייתה לפחות הרצאה או שתיים על תשומת לב רבה יותר, היו כעס, או אשמה לזמן מה על משהו יקר כל כך שנעלם לנצח.

כשאני נזכר בזה עכשיו, אני מרגיש שהתגובה שלה לזה מסכמת כל כך את מי שהיא. מישהו שעובר את העליות והמורדות בחיים עם חוסן, חוסר אנוכיות, מתמקד תמיד במה שטוב, ובמה שקורה נכון במקום במה שהשתבש. מישהו שיודע בבירור שאת מה שנעשה אי אפשר לבטל, אבל במקום להסתכל על החלקים השבורים של העבר, אתה שם אותם במקומם, ופשוט ממשיך להתקדם עם כל החסד שאתה יכול לגייס.