מר אייר: צודק בדיוק. [ צוחק ] נשארתי שבוע, עד אז גיליתי שמקדש בקיוטו שונה מאוד ממה שדמיינתי במרכז מנהטן. אבל כן עברתי אז לחדר יחיד ברחובות האחוריים של קיוטו בלי אפילו שירותים או טלפון או מיטה.
גב' טיפט: בסדר, אז. אתה משוחרר. [ צוחק ] ספר לי מה למדת על זמן. ואולי זה עדיין נכון, כי אתה מבלה את רוב חייך ביפן עכשיו. אני כל כך מסוקרן כי אני חושב שזמן הוא פשוט מושג כל כך מרתק, ויש לו את כל ההדהוד הזה גם במדע וגם במיסטיקה.
מר אייר: כן, ואני חושב שכולנו מכירים את התחושה הזו. יש לנו יותר ויותר מכשירים שחוסכים זמן אבל פחות ופחות זמן, כך נראה לנו. כשהייתי ילד, תחושת היוקרה הייתה קשורה להרבה מקום, אולי בית גדול או מכונית ענקית. עכשיו אני חושב שיוקרה קשורה להרבה זמן. המותרות האולטימטיביות כעת עשויות להיות רק מקום ריק בלוח השנה. ובאופן מעניין, זה מה שאנחנו משתוקקים, אני חושב, לרבים מאיתנו.
כשעברתי מניו יורק ליפן הכפרית - אחרי השנה בקיוטו, עברתי למעשה לדירת שני חדרים, שבה אני עדיין גר עם אשתי ובעבר שני ילדינו. אין לנו מכונית או אופניים או טלוויזיה אני יכול להבין. זה מאוד פשוט, אבל זה מרגיש מאוד יוקרתי. אחת הסיבות היא שכשאני מתעורר, זה נראה כאילו כל היום נמתח מולי כמו אחו עצום, שזו אף פעם לא תחושה שהייתה לי כשהייתי בעיר ניו יורק. אני יכול לבלות חמש שעות ליד השולחן שלי. ואז אני יכול לטייל. ואז אני יכול לבלות שעה אחת בקריאת ספר שבו, תוך כדי הקריאה, אני יכול להרגיש את עצמי הולך ונהיה עמוק יותר וקשוב יותר ומלא ניואנסים. זה כמו שיחה נפלאה.
אז יש לי הזדמנות לטייל שוב בשכונה ולטפל במיילים שלי ולהרחיק את הבוסים שלי ואז ללכת לשחק פינג פונג ואז לבלות את הערב עם אשתי. נראה כאילו ביום יש אלף שעות, וזה בדיוק מה שאני נוטה לא לחוות או להרגיש כשאני – למשל היום בלוס אנג’לס – עוברת ממקום למקום. אני מניח שזו פשרה. ויתרתי על ביטחון כלכלי, וויתרתי על ההתרגשות של העיר הגדולה. אבל חשבתי שזה שווה את זה כדי שיהיו שני דברים, חופש וזמן. המותרות הכי גדולות שאני נהנה ממנה כשאני ביפן היא, ברגע שאני מגיעה לשם, אני מוריד את השעון שלי, ואני מרגישה שלעולם לא צריך לשים אותו שוב. בקרוב אני יכול להתחיל לספר את השעה לפי איך האור נוטה מהקירות שלנו עם הזריחה ומתי החשיכה יורדת - ואני מניח לחזור לחיים אנושיים חיוניים יותר.
גב' טיפט: זה בערך החיים שיצרת, ולא משהו בתרבות היפנית, נכון?
מר אייר: זה כן, אבל כמובן, כשעזבתי את ניו יורק, יכולתי ללכת לכל מקום. כסופר, יש לי מזל; יכולתי לעשות את העבודה שלי בכל מקום. אני חושב שאחת הסיבות שנסעתי ליפן - זה חוזר למה ששאלת לגבי המכונים לספקנות גבוהה יותר - היא שההשכלה שלי לימדה אותי די טוב לדבר, אבל אני לא חושב שזה לימד אותי להקשיב. בתי הספר שלי לימדו אותי די טוב לדחוף את עצמי קדימה בעולם, אבל זה אף פעם לא לימד אותי למחוק את עצמי. המעלות של כשהגעתי ליפן, כשגיליתי שבעצם הייתי אנאלפביתית - עד היום אני לא יכול לקרוא או לכתוב יפנית. אני נתון לחסדי הדברים סביבי. לא יכולה להיות לי אשליה שאני בעניינים. יפן הייתה מקום שהיה לי הרבה ללמוד ממנו, ואני עדיין לומד את זה.
גב' טיפט: דיברת על זה שאנחנו מגלים מחדש - אני ממש אוהב את הביטוי הזה - את "הדחיפות של האטה". זה נפלא.
מר אייר: תודה לך. ובכן, אני חושב שכולנו מרגישים סחרחורת. עלינו לרכבת ההרים המאיצה הזו שמעולם לא ביקשנו לעלות עליה, ואנחנו לא יודעים איך לרדת. התחושה הכי חדה שלי היא שהמכשירים שלנו לא הולכים להיעלם, וגם לא היינו רוצים שהם ייעלמו. הם הפכו את חיינו להרבה יותר בהירים ובריאים וארוכים יותר. אבל זה הימור בטוח שהם רק הולכים להאיץ ולהתרבות. אנחנו באמת נצטרך לנקוט באמצעי חירום רק כדי לשמור על עצמנו בפרופורציה ובאיזון. לפעמים אני חושב שנסיעה היא הדרך שבה אני מקבל את ההתרגשות והגירוי שלי, אבל שקט הוא הדרך שבה אני שומר על עצמי שפוי. פסקל, למרבה הפלא, במאה ה-17, אמר, הבעיה שלנו היא הסחת דעת. אבל אנחנו מנסים להסיח את עצמנו מהסחות דעת, אז אנחנו מחמירים עוד יותר במעגל הקסמים הזה.
אז התרופה היחידה להסחת דעת היא תשומת לב. אני הולך למנזר שלי ואני נוסע ליפן כי הן קתדרלות של תשומת לב. הם מקומות שבהם אנשים מאוד קשובים ושם אנשים כמוני יכולים לנסות ללמוד תשומת לב.
גב' טיפט: לא יכולתי שלא לתהות כשאני קוראת אותך וקוראת על החיים שיצרת, באמת בחרת בפשטות ש - אני חושב שאתה אפילו משתמש במילה "יוקרתי". אתה מדבר על להיות עם לאונרד כהן, והוא משתמש במילה "יוקרתי" - ובניגוד כזה לזה שאתה בגיל 29, חי את החלום האמריקאי. אבל לא יכולתי שלא לתהות כמה ממה שהצלחת לבחור וליצור הוא גם על החוכמה שמגיעה רק עם ההתבגרות, עם הגיל, שהשקט הופך טבעי יותר ומהנה יותר איכשהו, אני חושב, מטבעו. אני לא בטוח שכולם נוטים לזה. למעשה, אני יודע שהם לא.
קראתי לאחרונה שיש איזה מחקר חדש שכאשר אנחנו צעירים, אנחנו מתאמצים למצוא ריגושים ולמצוא סיפוק בחידוש, ושככל שאנו מתבגרים, אנו מוצאים באופן טבעי יותר ריגוש וסיפוק במה שרגיל, בדפוסים ובהרגלים ובקווי המתאר היומיומיים של חיינו. זה עוזר לי לחשוב למה החוכמה באה עם הגיל, למה זקן הופך לזקן כי מה שנעשה טבעי יותר הוא באמת להגיע לתובנות העמוקות ביותר של מסורות רוחניות.
מר אייר: כן. בדיוק אמרתי למישהו אתמול שבשלב מסוים - אני רק, אני חושב, מבוגר ממך בשנתיים - שמתי לב שאני מקבל כל כך הרבה יותר סיפוק מביקור החברים הוותיקים שלי מאשר לחפש סביבי חברים חדשים; ולקרוא מחדש את הספרים שתמיד אהבתי, שבכל פעם נתנו לי דברים חדשים וחדשים במקום לנסות למצוא את הספר הטוב האחרון; ולבקר מחדש במקומות שאיתם יש לי מערכת יחסים במשך 30 או 50 שנה. ברגע שאתה לא צריך להסביר את עצמך. אתה מסתדר בלי התרגשות של חידוש, אבל אתה נכנס למפגש הרבה יותר עמוק ואינטימי. אתה צודק שבקרוב זה הופך להרבה יותר מקיים מאשר רק לקבל את החדש. כמובן שככל שמתבגרים, קשה יותר להתעמת עם משהו חדש, וזו הסיבה, כנראה, הזמן מואץ, ונראה שהשנים חולפות כמו דפי לוח השנה באחד מהסרטים הישנים האלה.
אני חושב שהדבר הנוסף שאני מניח שלמדתי מלאונרד כהן היה שכשפגשתי אותו, הוא חי עבור נזיר במשך חמש שנים בהרים הקרים והאפלים מאחורי לוס אנג'לס, והוא אמר, כפי שציינת, שלשבת בשקט ולדאוג לאנשים אחרים ולקרצף רצפות זו התרגשות חושנית גדולה של החיים, למרות שהוא נהנה מכל ההנאות בעולם. אבל החלק השני של התהליך הזה, שאולי הוא אפילו יותר חשוב, הוא, שוב, שהוא חזר לעולם. הוא סייר בעולם בשנות ה-70 לחייו במשך שש שנים והפך לאחד המוזיקאים הפופולריים ביותר על פני כדור הארץ. אני חושב שהסיבה שהוא הפך פופולרי הייתה שאנשים ידעו שהוא יורד מההר, באופן מסוים. במילים אחרות, הוא הביא חוכמה ועומק וחוסר אנוכיות לבמת הקונצרטים, בדיוק איפה שאנחנו בדרך כלל לא רואים את זה. ואני חושב שגם אם הם לא יכלו לבטא את זה, אנשים הרגישו שהם מקבלים ממנו משהו מהדממה והעקשנות של המנזר, לא סתם עוד סוג של אג'נדה או מישהו שמנסה למכור משהו.
[ מוזיקה: "ציקלון" מאת MONO ]
גב' טיפט: אני קריסטה טיפט, וזה על ההוויה . היום, חוקרים את "אמנות השקט" עם הסופר פיקו אייר.
גב' טיפט: אנחנו מתכווצים לקראת הסוף, אבל אני כן רוצה לשאול אותך לגבי מיסטיקה. אני רוצה לקרוא משהו שכתבת. זה סיקרן אותי: "מיסטיקה, בעיני, היא מה שעומד מחוץ לזמן ומעבר לנסיבות. קראו שיח זן מהמאה ה-13, קחו את סנט ג'ון של הצלב, והאזינו לאלבום האחרון של לאונרד כהן, ואתם מיידית באותו מקום. מיסטיקה היא כמעט הקצב האחורי הבלתי משתנה ומאחורי הקלעים כל האמת שעומדת בעולם ומשנה את פני השטח".
מר אייר: שמיים שלי, אני דווקא אוהב את זה. [ צוחק ] אני עדיין מאמין בזה.
גב' טיפט: [ צוחקת ] האם למיסטיקה יש תפקיד אחר או תפקיד חדש או תפקיד נרחב בעולם גלובלי, בעולם של המאה ה-21?
מר אייר: אני חושב שבעולם מואץ זה קורה, כי אני חושב שאנחנו צריכים, יותר מתמיד, להשתרש במה שלא בזמן וגדול מאיתנו ולא כלול בעדכון האחרון של CNN. זה נפלא לדעת מה קרה לפני שתי שניות בטקס הגראמי או, אפילו יותר חשוב, בעיראק. אבל אנחנו לא יכולים להתחיל להבין את זה אלא אם כן יש לנו קנבס גדול יותר ומרווח יותר עליו לשים אותו. במובן הזה, זה מצחיק - כשאתה רק קורא את התיאור הזה של מיסטיקה, זה נשמע בדיוק כמו התיאור שלי של ההרמיטאז' שלי. אני חושב שכנראה השתמשתי בהם כמונחים כמעט ניתנים להחלפה שם. אבל אם מיסטיקה היא מילה למקום שבו אנחנו עמוקים וחכמים יותר מעצמנו, או לפחות יכולים להקשיב למשהו בתוכנו שנראה הרבה יותר גדול מאיתנו, אנחנו בהחלט צריכים את זה יותר מתמיד כי הייתי מדמיין במאה ה-19, נגיד, כשיש הרבה פחות הסחות ברורות, אולי זה רעיון רומנטי, אבל אני מתאר לעצמי שאנשים יכולים לשמוע קצת יותר טוב מעצמם.
קשה לשמוע בקול הרעש של העכשווי, ואני שם לב שאנשים יותר ויותר מדברים על לחתוך את הרעש. זה מה שאנחנו באמת צריכים לעשות. אני מניח שמיסטיקה היא דרך לחתוך את הקקופוניה של הרגע ולהזכיר לנו מה אמיתי ואז להזכיר לנו איך להגיב לאמיתי ולעשות עמו צדק.
אולי זה מדבר על החלק השני של השאלה שלך, שהיופי במיסטיקה הוא המקום שבו ההבחנות מתמוססות ובו אין אתה ואני, אין מזרח ומערב, אין ישן או חדש. אנחנו במקום שמעבר לדואליזם ומעבר לתחבולות השכל, באמת, לחזור לנקודה שלך לגבי היותך אינטלקטואל. אנחנו נמצאים במרחב שבו אנחנו לא מחוץ לעולם ומבצעים שיפוטים והבחנות. אנחנו נמצאים באיזו אמת, שאפילו לא צריך למנות אותה, אבל זה המקום שבו כל המסורות הגדולות הללו מתכנסות. אז אם רומי וג'ון מהצלב ומייסטר אקהארט ו-DÅ gen, מורה הזן הגדול, היו מדברים יחד, כל אחד יכול לדבר בשפה ובמסגרת המסורת המיוחדת שלו, אבל מה שהם היו מדברים עליו זה משהו שכל אחד מהם היה מכיר במציאות האינטימית ביותר שלו.
גב' טיפט: ואף אחת מהמילים שלהם לא תגיע רחוק מספיק, נכון?
מר אייר: בדיוק. מיסטיקה היא המקום שבו נגמרים כל המילים, ההסברים.
גב' טיפט: לעתים רחוקות אני רואה אותך מדברת על אלוהים, ואני באמת מרגישה שמה שאמרת זה עתה כל כך רהוט. ובוודאי, אלוהים הוא אחת מאותן מציאויות שאנו יכולים להצביע עליהן רק במילים. אני לא יודע, האם יש לך תחושה של אלוהים, או שהשפה הזו שאתה נמנע ממנה, או שפשוט לא ראיתי אותה?
מר אייר: אתה צודק. זו שפה שאני נמנעת ממנה. אני זוכר, בתור ילד קטן, בכל פעם שראיתי משהו באותיות גדולות, משהו בי היה נרתע. אבל באופן מוזר, מישהו לפני שבועיים פתאום, משום מקום, שאל אותי, "מה זה אלוהים?" ואני אמרתי, "מציאות."
אני חושב שיש לזה הרבה השלכות. אבל בדרך כלל, מה שהייתי אומר הוא שבהחלט הייתי משתמש במילה האלוהי כפי שאתה ואני השתמשנו קודם בדיון הזה. אני חושב שלכולנו יש בתוכנו משהו חסר שינוי ועצום ובלתי נתפס לחלוטין. אני מאוד שמח אם נוצרי קורא לזה אלוהים ואם מוסלמי קורא לזה אללה ואם בודהיסט קורא לזה מציאות או משהו אחר. שוב, אני לא חושב שהשמות חשובים כל כך, אבל האמת היא מאוד מאוד חשובה, ואני חושב שזו האמת הבסיסית שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לאבד את עינינו.
כשדיברת קודם לכן על חיפושי אחר מקומות ואנשים רוחניים, אני מניח שזה בגלל שבגיל מאוד מוקדם שמתי לב שאין לי דת אחת קבועה בעצמי, שנראה שאנשים שיש להם מחויבות דתית מתנהגים באדיבות כזו ובחוסר אנוכיות ובבהירות כזו שחשבתי, אלה אנשים שאני רוצה ללמוד מהם. מה שלמדתי מהם זה שהם הקשיבו לאלוהים, ואף יותר חשוב לפעמים, צייתו לאלוהים וצייתו לאלוהים כשאלוהים מבקש מהם דברים בלתי אפשריים. אבל בכל זאת, הם ידעו ששם טמונה המחויבות שלהם. אני לא יכול להתחיל לומר כמה הערכה והערצה יש לי לאלו שהפכו את אלוהים למרכז חייהם, או במקרה של הדלאי לאמה, הוא עשוי לומר שהמציאות היא מרכז חייו, אבל זו וריאציה על אותו הדבר.
גב' טיפט: את כן מנהלת את החיים הפשוטים האלה, אבל את כותבת ספרים שאנשים קוראים. כמה פעמים בשנים האחרונות היו לך קטעים בניו יורק טיימס , ויש אחד שכתבת לפני כמה שנים, אולי בזמן שכתבת את ספרך על שקט. זה נקרא "שמחת השקט"? האם זה נכון?
מר אייר: כן.
גברת טיפט: סיימת עם - היית במנזר שלך, הבית הסודי שלך, כמו שאתה אומר, בקליפורניה, אני מאמין. דיברת על - לצאת לטייל, לדבר עם מישהו שעובד ב-MTV, להביא לשם את ילדיו הקטנים, אז הוא מציג להם את השמחה של השקט. הייתה לך שורה שפשוט נשארה איתי בסוף. כתבת, "הילד של המחר, הבנתי, יכול להיות בעצם לפנינו במונחים של חישה לא מה חדש, אלא מה חיוני." רק רציתי לקרוא לך את זה בחזרה. זה מאוד יפה.
מר אייר: ובכן, תודה על מחמאה כה גבוהה. הסיבה שסיימתי את היצירה במשפט הזה היא שהתחלתי את היצירה בתיאור איך אני הולך לכנס בסינגפור עם הכותרת "שיווק לילד המחר". אז היצירה הזו באמת עוברת מהחול לקודש, או נעה מלב העולם, שבו הילד של המחר נראה באותו משפט כמו שיווק, למה שבאמת הולך לתמוך בילד של המחר, שהוא רחוק מהשוק והוא משהו שדומה יותר לשקט. למעשה, להפליא היה לי עורך ב"ניו יורק טיימס" שהיה זורק עלי את הדברים האלה וגם הזמין את הספר של TED לפני כמה שנים. פתאום, למרות שמעולם לא נפגשנו, היא אמרה, "למה שלא תכתוב קטע על שתיקה?" ואז היא אמרה, "למה שלא תכתוב מאמר על חרדה?" וגם, "למה שלא תכתוב מאמר על סבל?" כל כך שמחתי על ההזדמנות לדבר על הדברים האלה. וכפי שאמרת, הופתעתי לטובה מכך שהניו יורק טיימס ירצה להציג את אלה באופן בולט בעיתון כמתקן לרגע.
גב' טיפט: אני כן רוצה לשאול אותך את השאלה הגדולה הזו. בזמן שחיית את החיים האלה שחיית, איך התפתחה התחושה שלך לגבי השאלה המחייה הגדולה הזו מאחורי המסורות הרוחניות שלנו, אבל גם השאלה האנושית האוניברסלית הזו: מה זה אומר להיות אנושי?
מר אייר: אני חושב שלהיות אנושי פירושו באמת להיות מחובר. אני נשמה די בודדה, ודיברתי הרבה על שקט ודממה, אבל אני חושב שהן רק תחנות ביניים. הם מקומות תדלוק. זה מצחיק, כשאנחנו הולכים לשדה תעופה בימינו, יש כל כך הרבה עמדות טעינה למכשירים ומעט מאוד לנשמה שלנו.
גב' טיפט: נכון. [ צוחק ] פתאום יש את כל עמדות הטעינה האלה.
מר אייר: פתאום. ואנחנו מבינים מהר שרק כשאנחנו מטעינים את הנשמה שלנו, אנחנו יכולים לעשות שימוש טוב יותר במכשירים שלנו. חלק מהדאגה שלי לגבי העידן הדיגיטלי הוא שהיופי בו הוא שאנחנו יכולים ליצור קשר עם אנשים בפינות הרחוקות של כדור הארץ. האתגר הוא שלפעמים אנו מאבדים קשר עם עצמנו, במיוחד עם האני העמוק יותר. ואז אנחנו מתפתים יותר להגדיר את עצמנו במונחים של מה לא משנה ומה לא יחזיק מעמד הרבה זמן, בין אם זה המראה שלנו, הכספים שלנו או קורות החיים שלנו. ואני לא חושב שמישהו יתעשר יותר אם הוא או היא מגדירים את עצמם במונחים האלה. אז אני חושב שלהיות אנושי זה לנסות למצוא את החלק הכי טוב בעצמך שהוא, למעשה, מעבר לעצמך, הרבה יותר חכם ממך, ולחלוק את זה עם כל מי שאכפת לך ממנו.
[ מוזיקה: "Dilate" מאת Wes Swing ]
גב' טיפט: פיקו אייר היא מחברם של יותר מתריסר ספרים, כולל הדרך הפתוחה: המסע הגלובלי של הדלאי לאמה הארבעה עשר , ואמנות השקט: הרפתקאות בשום מקום . כרגע הוא עובד על שני ספרים חדשים לשנת 2019: אור הסתיו ומדריך למתחילים ליפן .
[ מוזיקה: "Akiko" מאת גיטרה ]
צוות: On Being הוא כריס הייגל, לילי פרסי, מריה הלגסון, מאיה טארל, מארי סמביליי, ארין פארל, לורן דורדל, טוני ליו, בת'ני אייברסון, ארין קולאסקו, קריסטין לין, פרופיט אידו, קספר טר קויל, אנג'י ת'רסטון, סו פיליפס, ליליאן דז'ונס, ליליאן דז'ונס, ליליאן דה לוס, ליליאן דז'ונס, ליליאן דז'ון, ליליאן דז'ונס, קייטי גורדון וזאק רוז.
גב' טיפט: מוזיקת הנושא המקסימה שלנו מסופקת והולחנה על ידי זואי קיטינג. והקול האחרון שאתה שומע שר את הקרדיטים האחרונים שלנו בכל הופעה הוא אמנית ההיפ הופ ליזו.
On Being נוצר ב-American Public Media. שותפי המימון שלנו כוללים:
קרן ג'ון טמפלטון. תמיכה במחקר אקדמי ובדיאלוג אזרחי על השאלות העמוקות והמביכות ביותר העומדות בפני המין האנושי: מי אנחנו? למה אנחנו כאן? ולאן אנחנו הולכים? למידע נוסף, בקר בכתובת templeton.org .
מכון פצר, עוזר לבנות את הבסיס הרוחני לעולם אוהב. מצא אותם ב- fetzer.org .
קרן Kalliopeia, פועלת ליצירת עתיד שבו ערכים רוחניים אוניברסליים מהווים את הבסיס לאופן שבו אנו דואגים לביתנו המשותף.
Humanity United, קידום כבוד האדם בבית וברחבי העולם. גלה עוד ב-humanityunited.org, חלק מקבוצת Omidyar.
קרן הנרי לוס, לתמיכה ב-Public Theology Reimagined.
קרן Osprey - זרז לחיים מועצמים, בריאים ומסופקים
וה-Lilly Endowment, קרן משפחתית פרטית באינדיאנפוליס המוקדשת לאינטרסים של מייסדיה בדת, פיתוח קהילה וחינוך.
COMMUNITY REFLECTIONS
SHARE YOUR REFLECTION
3 PAST RESPONSES
We need to Be Mindful of the Impact of Travel on Our Planet ♡ It Contributes to climate change and the 6th mass extinction. All Worlds Are Within Us. And there is Always work to do right Here, right Now, where we Are. Starting with Creating a planet of True Equality and Unity. A planet where the children of All species are put First. A planet that has eliminated preventable child mortality, eliminated pollution and wasted resource, eliminated the -isms and generational trauma that plague us. We Need to See and Honor the Spiritual as the Seed of the physical. A Shift in Mindset. #ConsciousProCreation #OneBeing #OnePlanet #United
We need to Be Mindful of the Impact of Travel on Our Planet ♡ It Contributes to climate change and the 6th mass extinction. All Worlds Are Within Us. And there is Always work to do right Here, right Now, where we Are. Starting with Creating a planet of True Equality and Unity. A planet where the children of All species are put First. A planet that has eliminated preventable child mortality, eliminated pollution and wasted resource, eliminated the -isms and generational trauma that plague us. We Need to See and Honor the Spiritual as the Seed of the physical. A Shift in Mindset. #ConsciousProCreation #OneBeing #OnePlanet #United
Pico Iyer is on a Grand Journey indeed! I trust he will find his way Home eventually. I suspect Benedictine hospitality is part of the finding? }:- ❤️