קטע מתוך "זרים בארצם: כעס ואבל על הימין האמריקאי", The New Press, 2016
חייתי את רוב חיי במחנה הפרוגרסיבי אבל ב 
בשנים האחרונות התחלתי לרצות להבין טוב יותר את אלו בימין. כיצד הגיעו לדעותיהם? האם נוכל להגיע למטרה משותפת בנושאים מסוימים? שאלות אלו הובילו אותי לנסוע, יום אחד, ממפעל למפעל בפאתי התעשייה הקודרים של לייק צ'ארלס, לואיזיאנה, עם שרון גליציה, אם חד הורית חמה, קטנה ולבנה, יפהפייה בלונדינית, בסיבוביה למכירת ביטוח רפואי. מבלי להתרגש מזמזום מחריש אוזניים של חיתוך יריעות פלדה ענקיות, היא התבדחה עם פועלים, ציוד המגן שלהם מורם לגבותיהם, זרועותיהם שלובות. היא הייתה דברנית מהירה ומושכת. ("מה אם תעשו תאונה, לא תוכלו לשלם חשבונות או לא יכולים לחכות חודש עד שהביטוח שלכם ייכנס לתוקף? אנחנו מבטחים אתכם תוך עשרים וארבע שעות.") כשהם הושיטו יד לעט כדי להירשם, שרון דיברה איתם על ציד צבאים, על כמות בשר התנין בבודין - נקניקיית לואיזיאנה חריפה אהובה - ועל משחק הטיגריסים האחרון של LSU.
בעוד סיפורה נפרש בזמן שנסענו בין מפעלים, שרון סיפרה כיצד אביה, עובד מפעל שתקן, התגרש מאמה הסובלת, התחתן בשנית ועבר לגור בקרוואן במרחק של שלושים דקות נסיעה, וכל זאת מבלי לספר לאחיה או לה. יצאתי משם חיה עם שאלות. מה קרה לאביה? כיצד השפיע גורל נישואיו עליה כילדה קטנה, אחר כך כאישה ועכשיו כאם חד הורית? מה היו חייהם של הגברים הצעירים שאיתם דיברה? מדוע האישה הצעירה, המבריקה, המתחשבת והנחושה הזו - כזו שיכלה להפיק תועלת מחופשת לידה בתשלום - הייתה חברה נלהבת במסיבת התה, שעבורה הרעיון היה בלתי נתפס?
כמובן, הודיתי לשרון ישירות על כך שאפשרה לי לעקוב אחריה בסיבוביה, אבל מאוחר יותר במחשבתי הודיתי לה שוב על מתנת האמון וההסברה שלה. ואחרי זמן מה עלה בדעתי שסוג הקשר שהיא הציעה לי היה יקר יותר ממה שדמיינתי בתחילה. הוא בנה את הפיגומים של גשר אמפתיה. אנחנו, משני הצדדים, מדמיינים בטעות שאמפתיה עם הצד "האחר" מביאה קץ לניתוח צלול, כשלמעשה, דווקא בצד השני של הגשר הזה יכול להתחיל הניתוח החשוב ביותר.
השפה האנגלית לא נותנת לנו הרבה מילים לתאר את התחושה של הושטת יד למישהו מעולם אחר, ושל קבלת הפנים של עניין זה. נוצר משהו משלו, הדדי. איזו מתנה. הכרת תודה, יראה, הערכה; עבורי, כל המילים האלה רלוונטיות ואני לא יודע באיזו להשתמש. אבל אני חושב שאנחנו צריכים מילה מיוחדת, וצריך לשמור לה מקום של כבוד, כדי להשיב את מה שעשוי להיות סולם חסר בפסנתר התרבותי של העולם דובר האנגלית. הקיטוב שלנו, והמציאות הגוברת שאנחנו פשוט לא מכירים אחד את השני, מקלה מדי על הסלידה והבוז.
חוויתי לראשונה את הפנייה וההפניה אלי כילד של קצין שירות החוץ. בתודעת ילדיי, ניתנה לי משימה אישית, במקביל לזו של אבי, להתיידד עם אנשי כל המדינות הזרות אליהן לקח אותנו עבודתו של אבי. דמיינתי שנדרשתי לפנות לאנשים שדיברו, התלבשו, הלכו, נראים ומתפללים אחרת מאיתנו. האם אבי באמת ביקש ממני לעשות זאת? אני לא חושב כך. למה לעשות זאת? לא היה לי מושג. ההבנה הזו הגיעה מאוחר יותר. באופן מוזר, הרגשתי את אותה הכרת תודה על הקשר, כאשר, עשרות שנים לאחר מכן, נסעתי ממפעל למפעל עם שרון, וכשדיברתי עם רבים אחרים שפגשתי במהלך חקר הספר הזה, הרגשתי שוב שאני בארץ זרה, רק שהפעם זו הייתה שלי.
***
הצטרפו לקריאת "Awakin Call" בשבת הקרובה עם ארלי הוכשילד: הסיפורים העמוקים של זמננו -- זרים אינם עוד. פרטים והרשמה מראש כאן.
COMMUNITY REFLECTIONS
SHARE YOUR REFLECTION
2 PAST RESPONSES
Thank you so much Arlie for speaking about empathy across the divide. It is so important to see to understand rather than judge or shut out. I've beeb building empathy bridges for nearly 2 decades.
It began in the small town rural library where I served as Children's Librarian seeking to understand the conservative mindset & to expand the children'sview to a bigger world. We learned so much from each other & I gained friends of such differing views.
Fast forward to several cross country tours (2016 to 2019)
sharing recovery from trauma workshops and listening to people's life stories.
Many are now my friends. I learned so much from their viewpoints.
Together we build a bridge. ♡
May it continue ♡