"הסיפורים שלנו נותנים צורה לרשמים החושים, השונים והחולפים שלנו מחיי היומיום."
"אני מתפלל לישוע שישמור על שפיותי", אמר ג'ק קרואק בדיון על שגרת הכתיבה שלו. אבל אלו מאיתנו שנופלים בקצה החילוני יותר של הספקטרום עשויים להזדקק לכלי קצת יותר חזק לשימור שפיות מאשר תפילה. זה בדיוק מה שהסופרת והפסיכותרפיסטית פיליפה פרי מציעה ב- How To Stay Sane ( ספרייה ציבורית ; בריטניה ), חלק מהסדרה הנפלאה של The School of Life המחזירה לעצמה את ז'אנר העזרה העצמית המסורתית כמדריכים אינטליגנטיים, לא עוזרים בעצמם, אך מועילים להפליא לחיים מודרניים.
בלב הטיעון של פרי - בהתאם למדיטציה האחרונה של הנוירולוג אוליבר סאקס על זיכרון וכיצד "אמת נרטיבית", ולא "אמת היסטורית", מעצבת את התרשמותנו מהעולם - היא ההכרה שסיפורים הופכים אותנו לאנושיים והלמידה למסגר מחדש את הפרשנויות שלנו למציאות היא המפתח לחוויית החיים שלנו:
הסיפורים שלנו נותנים צורה לרשמים החושים, השונים והחולפים שלנו מחיי היומיום. הם מפגישים את העבר והעתיד אל ההווה כדי לספק לנו מבנים לעבודה לקראת המטרות שלנו. הם נותנים לנו תחושת זהות, והכי חשוב, משמשים לשילוב רגשות המוח הימני שלנו עם השפה השמאלית שלנו.
[…]
אנו מוכנים להשתמש בסיפורים. חלק מהישרדות שלנו כמין היה תלוי בהקשבה לסיפורים של זקני השבט שלנו כשהם חלקו משלים והעבירו את ניסיונם ואת חוכמתם של אלה שהלכו לפנים. ככל שאנו מתבגרים, הזיכרון לטווח הקצר שלנו דועך ולא הזיכרון לטווח ארוך שלנו. אולי התפתחנו כך כדי שנוכל לספר לדור הצעיר על הסיפורים והחוויות שיצרו אותנו שעשויים להיות חשובים לדורות הבאים אם הם יצליחו.
עם זאת, אני דואג למה שעלול לקרות למוח שלנו אם רוב הסיפורים שאנו שומעים הם על חמדנות, מלחמה וזוועות.
פרי ממשיך ומצטט מחקרים המצביעים על כך שאנשים שצופים בטלוויזיה יותר מארבע שעות ביום רואים את עצמם בסבירות גבוהה יותר ליפול קורבן בתקרית אלימה בשבוע הקרוב מאשר בני גילם שצופים פחות משעתיים ביום. בדיוק כמו ש-EB White דגל באחריות הכותב "להרים אנשים למעלה, לא להוריד אותם", כך גם האחריות שלנו ככותבי סיפורי החיים שלנו להימנע מהטיית השליליות המתועדת היטב של התקשורת המודרנית - כי, כפי שאמר זאת בתבונה האמן אוסטין קלאון,"אתם שילוב של מה שאתם מכניסים לחיים שלכם". פרי כותב:
היזהר לאילו סיפורים אתה חושף את עצמך.
[…]
המשמעויות שתמצא, והסיפורים שאתה שומע, ישפיעו על מידת האופטימיות שלך: כך התפתחנו. ... אם אינך יודע כיצד לשאוב משמעות חיובית ממה שקורה בחיים, המסלולים העצביים שאתה צריך כדי להעריך את החדשות הטובות לעולם לא יתעוררו.
[…]
הבעיה היא שאם אין לנו מוח שרגיל לשמוע חדשות טובות, אין לנו את המסלולים העצביים לעבד חדשות כאלה.
עם זאת, למרות הטיית האופטימיות ההסתגלותית של המוח האנושי , פרי טוען שהשקפה חיובית היא פרקטיקה - וכזו שדורשת שליטה באמנות הפגיעות והגברת הסובלנות החיונית שלנו לאי ודאות :
אתה עשוי לגלות שאמרת לעצמך שתרגול אופטימיות הוא סיכון, כאילו, איכשהו, גישה חיובית תזמין אסון, ולכן אם תתרגל אופטימיות היא עלולה להגביר את תחושת הפגיעות שלך. החוכמה היא להגביר את הסובלנות שלך לרגשות פגיעים, במקום להימנע מהם לחלוטין.
[…]
אופטימיות אין פירושה אושר מתמשך, עיניים מזוגגות וגיחוך קבוע. כשאני מדבר על הרצוי של אופטימיות אני לא מתכוון שאנחנו צריכים להשלות את עצמנו לגבי המציאות. אבל לתרגל אופטימיות פירושו להתמקד יותר בנפילה החיובית של אירוע מאשר בשלילי. ... אני לא תומך בסוג האופטימיות שמשמעותה שאתה מפוצץ את כל החסכונות שלך על סוס שרץ במאה לאחד; אני מדבר על להיות אופטימי מספיק כדי לזרוע כמה זרעים בתקווה שחלק מהם ינבטו ויצמחו לפרחים.
מכשול מרכזי נוסף לשפיותינו הוא הסלידה הכרונית שלנו לטעות , שזורה בפחד המזיק שלנו מהלא מוכר . פרי מזהיר:
כולנו אוהבים לחשוב שאנחנו שומרים על ראש פתוח ויכולים לשנות את דעותינו לאור ראיות חדשות, אבל נראה שרובנו מוכנים להחליט מהר מאוד. לאחר מכן אנו מעבדים ראיות נוספות לא בראש פתוח אלא עם מסנן, רק מתוך הכרה בראיות שמגבות את הרושם המקורי שלנו. קל לנו מדי ליפול לראפ של האמונה שלהיות צודק חשוב יותר מאשר להיות פתוח למה שיכול להיות.
אם אנו מתרגלים ניתוק מהמחשבות שלנו, אנו לומדים להתבונן בהן כאילו אנו מתבוננים בחשיבה שלנו ממעוף הציפור. כאשר אנו עושים זאת, אנו עשויים לגלות שהחשיבה שלנו שייכת לסיפור ישן יותר ושונה מזה שאנו חיים כעת.
פרי מסכם:
עלינו להסתכל על החזרות בסיפורים שאנו מספרים לעצמנו [ו] על תהליך הסיפורים ולא רק על התוכן המשטח שלהם. אז נוכל להתחיל להתנסות בשינוי המסנן שדרכו אנו מסתכלים על העולם, להתחיל לערוך את הסיפור וכך להחזיר לעצמו גמישות במקום בו נתקענו.
השלים את How To Stay Sane עם רשימת ששת הכללים לשפיות יצירתית של הפסיכואנליטיקאי הרדיקלי וילהלם רייך משנת 1948.
COMMUNITY REFLECTIONS
SHARE YOUR REFLECTION
1 PAST RESPONSES
I was surprised with the sentence: But those of us who fall on the more secular end of the spectrum might needa slightly more potent sanity-preservation tool than prayer. As a non-religious person I have come to find that prayer can indeed be very, very potent… I wonder how this sentence could be re-written so as to include BOTH the secular and spiritual among us… I thought it was an interesting and potentially useful article, but I fear it lost its impact for me because I kept thinking about how potent I do find prayer to be…. and how it seemed that there was a bent in the article against spirituality… I wondered if the article was not written for the somewhat crazed likes of me and Jack Kerouac.