אנני דילארד: על ראייה

כשהייתי בן שש או שבע, גדלתי בפיטסבורג, נהגתי לקחת אגורה יקרה משלי ולהסתיר אותה כדי שמישהו אחר ימצא. זה היה אילוץ מוזר; לצערי, מעולם לא נתפסתי על ידי זה מאז. משום מה תמיד "החבאתי" את הפרוטה לאורך אותה קטע מדרכה במעלה הרחוב. הייתי מערסל אותו בשורשים של שקמה, נגיד, או בחור שהשאיר חתיכת מדרכה מנותקת. אחר כך הייתי לוקח חתיכת גיר, ומתחיל משני קצות הבלוק, מצייר חיצים ענקיים המובילים אל הפרוטה משני הכיוונים. לאחר שלמדתי לכתוב סימנתי את החצים: SURPRISE AHEAD או MONEY THIS WAY. התרגשתי מאוד, במהלך כל ציור החץ הזה, מהמחשבה על עובר האורח המאושר הראשון שיקבל בדרך זו, ללא קשר לזכותו, מתנת חינם מהיקום. אבל אף פעם לא ארבתי. הייתי הולכת ישר הביתה ולא מקדישה מחשבה נוספת לעניין, עד שכעבור כמה חודשים, שוב אוחז בי הדחף להחביא עוד אגורה.

זה עדיין השבוע הראשון בינואר, ויש לי תוכניות נהדרות. חשבתי לראות. יש הרבה דברים לראות, מתנות לא ארוזות והפתעות בחינם. העולם משובץ למדי ומשובץ בפרוטות שנוצקו לרוחב מיד נדיבה. אבל - וזו הנקודה - מי מתרגש מאגורה בלבד? אם תעקבו אחרי חץ אחד, אם תשתכופו ללא ניע על גדה כדי לצפות בריגוש רועד על פני המים ותתוגמל ממראהו של ילד מושק שחותר ממאורתו, האם תספור את המראה הזה כשבב נחושת בלבד ותלך בדרכך העגומה? זה אכן עוני נורא כשאדם כל כך מתת תזונה ועייף שהוא לא מתכופף כדי לאסוף אגורה. אבל אם אתה מטפח עוני ופשטות בריאים, כדי שמציאת פרוטה תעשה לך את היום, פשוטו כמשמעו, אז, כיוון שהעולם נטוע למעשה בפרוטות, קנית עם העוני שלך חיים שלמים. זה כל כך פשוט. מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל.

...במשך שבוע בספטמבר האחרון האכילו שחורות נודדות אדומות כנפיים בכבדות ליד הנחל בחלק האחורי של הבית. יום אחד יצאתי לחקור את המחבט; הלכתי אל עץ, תפוז אוסאז', ומאה ציפורים עפו משם. הם פשוט התממשו מתוך העץ. ראיתי עץ, ואז מטרפה של צבע, ואז שוב עץ. התקרבתי ועוד מאה שחורים עפו. לא ענף, לא זרד זז: הציפורים היו כנראה חסרות משקל וגם בלתי נראות. או, זה היה כאילו העלים של תפוז האוסאז' השתחררו מכישוף בצורת שחורים בעלי כנפיים אדומות; הם עפו מהעץ, תפסו את עיני בשמיים ונעלמו. […] ההופעות הללו תופסות את גרוני; הם מתנות חינם, הנחושת הבהירה בשורשי העצים.

הכל עניין של לפקוח עיניים.

[...]

סוד הראייה הוא, אם כן, הפנינה היקרה. אם הייתי חושב שהוא יכול ללמד אותי למצוא אותו ולשמור אותו לנצח, הייתי מתנודד יחף על פני מאה מדבריות אחרי כל מטורף בכלל. אבל למרות שהפנינה עשויה להימצא, ייתכן שלא מחפשים אותה. ספרות ההארה מגלה זאת מעל לכל: למרות שהיא מגיעה למי שמחכה לה, היא תמיד, גם למתאמנים והמיומנים ביותר, מתנה והפתעה מוחלטת. אני חוזר מטיול אחד בידיעה היכן הקטלנים מקננים בשדה ליד הנחל ובשעה פריחת דפנה. אני חוזר מאותה הליכה כעבור יום, בקושי יודע את שמי. ליטניות מזמזמות באוזני; הלשון שלי מתנופפת בפי אלינון, אללה! אני לא יכול לגרום לאור; הכי הרבה שאני יכול לעשות זה לנסות לשים את עצמי בנתיב האלומה שלה. אפשר, בחלל העמוק, לשוט על רוח שמש. לאור, בין אם זה חלקיק או גל, יש כוח: אתה אוגד מפרש ענק והולך. סוד הראייה הוא להפליג על רוח שמש. חדד והפיץ את רוחך עד שאתה עצמך תהייה מפרש, מושחט, שקוף, צד רחב עד הנשיפה הפשוטה ביותר. כשהרופא שלה הוריד לה את התחבושות והוביל אותה לגן, הילדה שכבר לא הייתה עיוורת ראתה את "העץ עם האורות שבו". את העץ הזה חיפשתי במטעי האפרסקים של הקיץ, ביערות הסתיו ובהמשך החורף והאביב במשך שנים. ואז יום אחד הלכתי לאורך טינקר קריק ולא חשבתי על כלום וראיתי את העץ עם האורות בתוכו. ראיתי את ארז החצר האחורית שבו יושבות היונים האבלות טעונות ומשתנות, כל תא רוחש בלהבות. עמדתי על הדשא עם האורות בתוכו, דשא שהיה כולו אש, מרוכז לגמרי וחולם לגמרי. זה היה פחות כמו לראות מאשר להיראות בפעם הראשונה, ללא נשימה במבט חזק. מבול האש פחת, אבל אני עדיין מוציא את הכוח. בהדרגה כבו האורות בארז, הצבעים מתו, התאים לא נשרפו ונעלמו. עדיין צלצלתי. הייתי כל חיי פעמון, ומעולם לא ידעתי זאת עד שבאותו הרגע הרימו אותי ונפגעתי. מאז ראיתי רק לעתים רחוקות מאוד את העץ עם האורות בתוכו. החזון בא והולך, רובו הולך, אבל אני חי בשבילו, לרגע שבו ההרים נפתחים ואור חדש שואג בשטף מבעד לסדקים, וההרים נטרקים.

-- אנני דילארד, מתוך "צליין בטינקר קריק"